"נמלטתי מהטראומה של שדרות, ואז ציפתה לי טראומה חדשה"

אם תסתובבו ברחובות ירושלים ייתכן מאוד שתיתקלו בו – פקח עירוני חייכן שמבצע את עבודתו במסירות ומתוך סיפוק. הוא לבוש במדי העירייה כמו יתר הפקחים, ובעצם נראה אחד מהם. שום דבר אינו מסגיר את העובדה שמדובר במאיר גבאי, תושב שדרות, שבימים כתיקונם רגיל לבצע את עבודות הפיקוח העירוני דווקא בעיר מגוריו. שום דבר גם לא מסגיר את הטראומות שעברו עליו בחודש האחרון ושהשפיעו עליו באופן העמוק ביותר.

"כמו יתר תושבי שדרות, גם משפחתי ואני הוקפצנו מהמיטה בבוקר של אותה שבת שחורה בשעה שש וחצי בבוקר", הוא מחזיר אותנו אל אותו יום. "כמובן שרצנו כולנו מיד לממ"ד, אך אחרי כמה דקות, כשיצאנו משם, טען הבן שלי שהוא שומע קול של נק"ל – יריות מנשק קל. הקשבתי לקולות ומהר מאוד הבנתי שהוא צודק, אז הלכתי לחדר, שלפתי את האקדח ויצאתי החוצה כדי לבדוק מה מתרחש ברחוב".

ירי בלתי פוסק

מאיר עוצר לרגע את סיפורו. אמנם חלף חודש מאז אותם מאורעות, אך נראה שרק עתה הוא מתחיל לעכל מעט מן המעט מהשעות המחרידות שעברו עליהם. "הבית שלי ממוקם צמוד לבניין המשטרה שכזכור הותקף על ידי מחבלים", הוא מסביר. "באותו זמן אני כמובן לא הבנתי את זה, וכשיצאתי עם האקדח נדהמתי לגלות מולי טנדר ועליו עשרה מחבלים. הבנתי מיד שאין לי שום סיכוי, כי גם אם אפגע באחד מהם, השאר יחסלו אותי. במחשבה של רגע החלטתי לירות על מי שעמד והחזיק בידו טיל RPG. הוא חייך אליי וסימן 'וי' עם האצבעות, ואז כנראה שאלוקים רצה בכל זאת שאחיה, ובדיוק עברה שם ניידת משטרה. המחבלים הפנו את הנשק לעברה וביצעו ירי, ואילו אני ניצלתי את המומנט, נצמדתי לקרקע, והצלחתי לחמוק בחזרה אל תוך הבית. בינתיים נזכרתי שמכשיר הקשר של העבודה מוטען אצלי, אז הפעלתי אותו ופתאום בבת אחת התחוור לי המצב, והבנתי שיש השתלטות על תחנת המשטרה, שכאמור צמודה ממש לבית שלי. הבנתי שיש הרוגים ופצועים, ולמרות שרציתי מאוד לעזור, התחלתי לקלוט שאם אגיע לשם כאדם בודד, אין לי שום סיכוי לעשות משהו".

מאיר גבאי בתפקידו החדש (צילום: ארנון בוסאני)

מאיר נשאר בבית יחד עם משפחתו, כשהוא עוקב בחרדה מרחוק אחר ההתפתחויות, שומע ורואה את המראות המחרידים ביותר, אך עדיין לא קולט את גודל האסון. כוחות ההצלה הרשמיים הגיעו לדבריו כשלוש שעות לאחר תחילת המתקפה, והוא היה עד ללחימה שנעשתה בגבורה אדירה מול המחבלים החמושים שהתבצרו בתחנת המשטרה.  "חלק מהמחבלים חוסלו או נוטרלו, אבל חלקם המשיכו להתבצר", הוא מתאר. "בינתיים יצאה שבת, ואז קיבלתי הודעה בטלפון על כך שבתי בת ה-30 נעדרת".

המושג "נעדרת" קיבל באותו זמן משמעות מצמררת, שכן היה ברור שהוא עלול לגבול בסכנת חיים מידית. "למרות הרצון החזק ללכת לחפש את הבת תפסתי בידו של בני והזהרתי אותו: 'אנחנו חייבים לעבוד עם ההיגיון ולא עם הרגש'", נזכר מאיר. "לבן היה קשה לקבל את הדברים, בשלב מסוים הוא ניסה לצאת דרך החלון כשהמחבלים עוד היו בחוץ, אבל אני משכתי אותו פנימה. כך העברנו לילה נוסף, כשאנחנו שומעים כל הזמן את קרב היריות שמתנהל בבניין המשטרה הסמוך".

ביום ראשון בבוקר בנו של מאיר לא היה מסוגל עוד לסבול שאחותו נעדרת, והוא יצא מהבית בלי להודיע על כך. "הוא התניע את הרכב ונסע לשוטט ברחבי העיר", מתאר אביו, "עד שהוא מצא את הרכב של הבת, הוא ראה שם מה שראה וגם צילם והביא כמה חפצים שלה. כשהוא חזר הביתה עם הממצאים כעסתי עליו, אך כשראיתי את התמונות שצילם, ניסינו יחד לנתח ולהבין היכן היא ומה עבר עליה. בתחילה חשבנו שנחטפה, כיוון שכמות הדם שהייתה ברכב לא נראתה כזו שמצדיקה מוות. רק ביום המחרת קיבלנו הודעה על מותה של הבת. בדיעבד הבנו לבסוף שככל הנראה אחד המחבלים פצע אותה, וכשהיא עצרה את הרכב כדי לטפל בדימום ירו בה בני העוולה ורצחו אותה".

מראות בלתי נתפסים

ביום שני גם קרה דבר נוסף: היה ניתן סוף-סוף לצאת מהעיר בצורה יחסית בטוחה. מאיר שלח את כל בני משפחתו אל ראש העין, לקרובי משפחה בזמן שהוא ואשתו הלכו לזהות את גופתה של הבת. למחרת, ביום שלישי, נעשו הלוויה והקבורה, ואת השבוע של השבעה העבירו בני המשפחה בראש העין.

"כשקמנו מהשבעה קיבלתי החלטה לשלוח את כל הילדים לכיוון אילת, לשם פונו רבים מתושבי שדרות, ואילו אשתי ואני נסענו לבדנו לירושלים", מספר מאיר. "האמת היא שעשיתי את זה כי הרגשתי שאני כמעט מתמוטט, ולא רציתי להפגין את החולשה על יד הילדים. כך אכן היה, הגענו לירושלים וביומיים הראשונים הסתגרתי בחדר במלון והרגשתי מדוכא לחלוטין. לא הייתי מסוגל לצאת לאכול או לפגוש מישהו, לא יכולתי לעשות כלום. אחי שהיה גם כן אתנו הבחין במצב שבו אני נמצא, ובחוכמתו הגדולה פנה לעיריית ירושלים ששלחה מטעמה עובד סוציאלי שדיבר אל ליבי וביקש ממני שארד קצת ללובי. השתכנעתי וירדתי, ואז נדהמתי לגלות כי בלובי של המלון ממתין לי ראש העיר משה ליאון שהגיע במיוחד כדי לפגוש אותי. הוא חיבק אותי והתעניין במה שעבר עליי. זה היה מרגש מאוד. לפני שנפרדנו הוא שאל אותי במה עסקתי בשדרות, וכשהשבתי לו שעבדתי בפיקוח העירוני, הוא דיבר בו במקום עם הממונה על השיטור בירושלים אילן ששון, והודיע לי שלמחרת בבוקר הוא משבץ אותי במשמרת. כך נכנסתי לעבוד כפקח בעיריית ירושלים, ובתוך יומיים חזרתי להיות אותו מאיר שהייתי. המצב שלי השתפר פלאים".

מאיר גבאי עם ראש עיריית ירושלים משה ליאון (צילום: ארנון בוסאני)

אבל לסיפור של מאיר יש גם המשך בלתי צפוי, שכן מסתבר שדווקא כששהה בירושלים, בה חשב שיהיה שקט, ציפתה לו דרמה נוספת. "זה היה ארבעה ימים אחרי שהגעתי", הוא משחזר, "באותו יום התרחש פיגוע ברחוב שבטי ישראל, בו מחבל פצע שוטר באורח קשה. הייתי סמוך לאזור, וכשהתקבלה הקריאה מיהרתי למקום יחד עם פקח נוסף שהיה איתי במשמרת. הבחנו בשוטר מג"ב שרוע על הארץ כשלידו שוטר מג"ב אחר שהיה נסער וצעק: 'ניסיתי לירות, אבל פספסתי'. שאלנו אותו לאיפה ברח המחבל, ובינתיים הגיע כוח ראשון של מג"ב שהתחיל במרדף, ואילו אנחנו התפצלנו לשלושת הכיוונים האחרים כדי לסרוק ולוודא שאין מחבל נוסף. בתוך פחות מדקה השיג איש המג"ב את המחבל, והצליח בירייה ממרחק של שבעים מטרים לנטרל אותו. אני חייב לציין עד כמה שהתפקוד של המשטרה היה מהיר, מדהים ויעיל, שכן בתוך דקות ספורות כבר היו במקום כוחות אדירים – אופנוענים, יחידת כלבים, מסתערבים, וגם פרשים. יש המון מה ללמוד מהם. אין לי ספק שאילו הייתה היערכות כזו בשדרות ביום הטבח, היה ניתן למנוע אסון כבד".

ובנימה אישית, איך הרגשת עם ההיתקלות במחבל? זה לא הציף בך את כל הזיכרונות הקשים משדרות?  

על פניו של מאיר צץ חיוך מריר. "להיתקל במחבל בודד זה כלום ביחס למה שעברנו בשדרות", הוא מסביר בכאב, "אני חושב שמי שלא היה שם לא יוכל להבין, והלוואי שגם לא יבין לעולם. כי היינו חסרי אונים באותה שבת אל מול עשרות חיות אדם רצחניות, המראות שם היו בלתי נתפסים, ואסור לנו לסלוח עליהם לעד".