"מודה על ההשגחה": הסתתרה בקרון הכרטיסים - והמחבלים פספסו אותו

סיפורה המצמרר של עדן שטיבלמן שניצלה מהמסיבה באורח נסי - לא יותיר עין יבשה: שטיבלמן, שגדלה באשדוד וידעה מקטנות מהן מלחמות ואזעקות, לא ייחסה חשיבות מרובה לאזעקה שנשמעה במסיבה ברעים - אליה הגיעה כעובדת בקרון של מכירת כרטיסים. 

"עבדתי עד שש בבוקר וחיכיתי לשותפה שלי מאיה שתסיים את המשמרת. ישבנו איזה חמש דקות יחד ופתאום התחלנו לשמוע בומים חזקים. מסתכלות על השמיים, לא מבינות מה קורה, ושתי דקות אחרי זה כיבו את המוזיקה בקריאות של 'צבע אדום'", היא משחזרת. 

לדבריה, טעתה כשהייתה אדישה לסיטואציה. "לא משנה כמה מלחמות וכמה אזעקות יצא לי לראות בחיים, אסור לעולם להיות אדישים לסיטואציה, ותמיד לרוץ למקום מוגן שיכול להציל חיים", היא אומרת כיום. בזמן שחבריה התחילו לצאת במהירות לרכבים שלהם, היא החליטה לחזור מהחנייה לשטח המסיבה כדי לנסוע עם אחותה וגיסה הביתה, אלא שאז הגיע אליהם 'מלאך' בשם דודי, שלדבריה הזהיר אותם מהיריות שבחוץ "כדאי לכם להישאר בשטח של המסיבה עד שהמצב יירגע", אמר. 

הם הגיעו לחפ"ק משטרה שהקימו במקום אך הכאוס שם היה מדי גדול, ועדן הציעה לאחותה ללכת למקום אחר. "התחלנו להתקדם לכיוון הבוטקה של הכרטיסים שעשוי גבס ועם חלונות מרובעים פתוחים, עם סורגים", היא משחזרת. "התיישבנו שם בהתחלה על כיסאות ולאט לאט התחלנו לשמוע את היריות מתקרבות, אז מיד ירדנו מתחת לשולחנות שהיו מחוברים לקיר. למזלנו - היה מנעול בדלת, שהציל אותנו פעמיים. נעלנו את עצמנו ולאחר כמה דקות מישהו ניסה לפתוח את הדלת, רואה שנעול ומיד הולך לחלון ואני רואה ישראלי בשם גל. מיד פתחנו לו את הדלת ונעלנו שוב, לאחר כמה דקות נוספות עוד ניסיון לפתיחה של הדלת ועוד שני ישראלים בשם תומר ומיכאל שהצטרפו אלינו למחבוא.

"היו המון רעשים של יריות ופיגוזים ובמקביל שקט מדיבורים של אנשים. לאחר זמן מה שישבנו בשקט פתאום התחלנו לשמוע דיבורים בחוץ, אנחנו מנסים להקשיב ומישהו אומר 'זה עברית הכל טוב'. פתאום הקולות התחזקו ושמענו ערבית. כולם הסתכלו אחד על השני ואמרנו 'הם פה'".

"פתאום ראיתי ערבי מול העיניים שלי. הולכים להרוג אותנו"

הם שמרו על שתיקה מופתית בזמן ששמעו מחבלים סביב הבוטקה שיורים עליהם. "בזמן שהיינו שם המחבלים ניסו פעמיים לפתוח לנו את הדלת בחוזקה וברוטליות, וכשראו שסגור - הם הלכו. הלכו משם. תודה לנס, תודה. גם לא עשו עלינו וידוא הריגה, גם ראו שנעול והלכו. ישבנו בתוך הבוטקה כמעט שש שעות, והיו שלבים של שקט, בלי יריות ובלי קולות של מחבלים ונרדמנו".

את הסיבה שבגללה התעוררה משנתה, עדן לא תשכח לעולם. "אני מתעוררת פתאום מצעקה של אחותי. פותחת את העיניים ורואה ערבי מחבל מול העיניים שלי, עומד ומסתכל עלינו מהחלון. כולנו התקפלנו למטה, ופתאום הוא צועק לנו 'כסף, עכשיו'. 

"זרקנו לו את הטלפונים והארנקים, הוא לקח הכל, חייך והלך. מאותו רגע, קריאות של שמע ישראל. זהו, הלך עלינו, הוא הולך להגיד להם שאנחנו פה, והולכים להרוג אותנו. ישבנו בסיוטים וקיבלנו את המוות שלנו, עם נקודות אור של אמונה שאנחנו נינצל מזה".

שעתיים חלפו כמו נצח מאז שהערבי הלך. 

שעתיים שבהם אף אחד לא הגיע להרוג אותם. 

שעתיים שהם בלי קשר עם שום דבר, לא יודעים מה הולך לעלות בגורלם. "שעתיים שכל ירייה אנחנו חושבים שהיא מכוונת אלינו".

ואז, הגיעו שתי המילים המצמררות 'ידיים למעלה' - בעברית. "ופתאום עוד עברית ועוד עברית וקרב יריות. מרימים את הראש ורואים את הצבא שלנו. קמים עם הידיים למעלה 'אנחנו ישראלים, ישראלים', ובוכים את חיינו. תודה רבה לכל הניסים וההשגחה עלינו. כמה זה היה קרוב כל פעם", היא מסכמת.