סיון רהב מאיר: הלוויות, הספדים ודמעות – וגם שיקום וחתונות וחיים

הלוויות והספדים ודמעות, לצד שיקום וחתונות ובניית חיים. אלה המרכיבים של פרשת השבוע שקראנו השבת, פרשת "חיי שרה", ואלה גם המרכיבים של חיינו השבוע. נתחיל.

• וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. הפרשה שמספרת על מות שרה ועל כל מה שקרה אחרי שנפטרה נקראת דווקא "חיי שרה". כי גם אחרי פטירתה, החיים שלה באים לידי ביטוי. אחרי המוות מבינים מי היה האדם ומה המורשת והערכים שהוא משאיר אחריו.

בשבוע שבו מציינים את השלושים לאסון, שבוע עם אין־ספור הספדים, אנחנו קוראים בפרשה על ההלוויה הראשונה בתורה ועל ההספד הראשון בתורה. אברהם גם מספיד וגם בוכה, ודמעותיו משתלבות בדמעות שלנו השבוע.

ר' חיים בן עטר מסביר בספרו "אור החיים": אברהם אבינו לא בכה על גורלה של שרה, הוא ידע שהיא בגן עדן. הוא בכה עלינו, על העולם, על ההיעדר. איזה חוסר גדול יש כעת בעולם. 1,400 חוסרים. ויש טעם בהספדים בעלי משמעות, שמלמדים אותנו איך להמשיך את הטוב שהיה בהם, איך למלא את החלל שהשאירו.

• וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ. בניחומי האבלים הרבים שאליהם היא מגיעה, מרים פרץ מדברת שוב ושוב על המילה הזו: ויקם. זו מילת מפתח. אחרי כל ההספדים, הבכי, הדמעות, אברהם אבינו האבל קם. הוא לא משותק ולא כבוי, הוא יודע שיש לו עוד משימות, שהחיים חייבים להימשך.

ראיינתי השבוע את שקד הרן, שסיפורה הוא מהקשים ביותר בקיבוץ בארי. אבא שלה נרצח, וגם דוד ודודה שלה. אמא שלה נחטפה וגם אחותה, בעלה של האחות ושני ילדיהם הקטנים (נווה בן 8 ויהל בת 3), יחד עם אחות של אבא והבת שלה. ובמצב הבלתי נתפס הזה, היא מדברת על הקמת הקיבוץ מחדש, על תקומה, על התחדשות. ראיינתי גם את ד"ר גל גריסרו מקיבוץ זיקים, שהיה חלק מסיפור הגבורה וההצלה של הקיבוץ. מציעים לי לעבור לפלורידה, הוא סיפר, אבל אני מסרב, כי אנחנו נחזור ונבנה. וַיָּקָם.

• וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר... וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה... בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר... וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה. המשימה הראשונה היא לקבור את שרה. לכן הוא קונה בכסף מלא את מערת המכפלה, ומבסס את הזכות על ארץ ישראל, אבל מעביר עוד מסר: כמה חשוב להביא אדם לקבר ישראל. השיעור הזה נמשך גם כעת, בעבודת קודש שנמשכת ימים ולילות, כדי לקבור בכבוד כל אחד מאחינו ומאחיותינו שנרצחו.

• וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. משימה רודפת משימה. אחרי רכישת חלקת הקבר והדאגה לעבר, אברהם אבינו דואג לעתיד, לחתונה של יצחק, שעדיין רווק. המטרה הרי אינה למות פה אלא לחיות פה. לכן הוא קורא לאליעזר ושולח אותו למצוא כלה מתאימה. אם לא יהיה דור המשך לאברהם ולשרה, הם יהיו אפיזודה חד־פעמית, ולא מהפכה עולמית. אברהם גם מזהיר מפני ירידה מן הארץ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה. הזוג הצעיר יבנה את חייו בארץ ישראל.

זה קורה לא רק בפרשה. פעמים רבות המפגש עם המוות מעורר את יצר החיים. נדמה לי שעל רקע המלחמה, הטרנד האמיתי השבוע לא היה חתונות מאולתרות בבסיסים, לזה התרגלנו, וגם לא גידול שפמים. התופעה החדשה היא הצעות נישואים. שמעתי השבוע לפחות על חמש הצעות כאלה, מעכשיו לעכשיו, של זוגות שאולי היו מחכים ומתמהמהים עוד, אבל קיבלו פרופורציה לחיים - והחליטו להחליט.

• וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי. אליעזר מכריז כאן על מבחן מדהים. איך יודעים שמישהי מתאימה להיות אחת מאמהות האומה? מה הקריטריון? איך רבקה האלמונית תהפוך בעוד כמה פסוקים לרבקה אמנו? הסיפור הוא לא כסף ולא כריזמה ולא יופי, הוא חסד. זה האודישן שהוא מארגן בשטח: הוא יבקש ממנה שתיתן לו לשתות, ואם היא תשקה גם את הגמלים שלו - זה האות שהיא מתאימה להמשיך את אברהם ושרה. כך אכן קורה.

אלה ימים של הרבה מאוד חסד בחברה הישראלית. אין־ספור מיזמים של התנדבות, של רוח טובה, של נתינה, של סולידריות. הפרשה מסמנת לנו כיוון חשוב - לא רק לעשות וי, לא לעשות רק מה שמבקשים. לבדוק אם אפשר לתת קצת יותר, לראות מה האדם שמולנו צריך למרות שהוא לא אמר זאת במפורש.

אם בהתחלה רק בישלנו ואפינו עוגות, החסד הופך עכשיו למורכב יותר, ליצירתי יותר: המיזם להחזיר למילואימניקים את הרכבים שלהם מהשטח הביתה, ההתארגנות המתמשכת של ישראלים לכבס כל יום למפונים במלונות, הנהירה לקנות מחקלאים שמביאים את מרכולתם בכל פעם למקום אחר בישראל. אנחנו ממשיכים בכך את משפחת החסד שייסדה את האומה.

• וַיְבָרְכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ: אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו. רבקה עוזבת את ביתה, את מולדתה ואת בית אביה, ויוצאת לחיים חדשים. המשפחה שלה מברכת אותה בברכה שנשמח שתתקיים גם בנו: להקים אומה גדולה ומבורכת, ולנצח את האויב. עזה בהחלט עונה להגדרה "שער שונאיו".

• וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ. יצחק לא נפרד משרה אמו, הוא ממשיך אותה. הוא מתחתן, אוהב, רבקה נכנסת לאוהל שהיה של שרה והם ממשיכים את הדרך המשותפת. ואז מופיעה בפרשה מילה שאנחנו כה זקוקים לה כעת – נחמה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".