הצייר שצייר את החיילים שנפלו: "אני מצייר ובוכה, בוכה ומצייר"

"הם היו שם בשבילנו". זהו השם המצמרר והמדויק כל כך שבחר בנצי וולמן, מאייר חרדי בן 33, עבור פרויקט זיכרון בו הוא מאייר את דמויותיהם של הלוחמים שנפלו במלחמת "חרבות ברזל".

רבים מכירים את וולמן מאיוריו הקבועים בעיתון משפחה, כמו גם מסדרת הספרים "לגדול" של סיון רהב מאיר, ומעוד עבודות נוספות שלו. יש לו גם פרויקט מיוחד של "איורי הדף היומי" בו הוא מפרסם מידי יום איור מתאים לדף שנלמד.

בנצי וולמן

הפרויקט "הם היו שם בשבילנו" נולד דווקא מ"חוסר יכולת לצייר", כפי שוולמן מגדיר זאת, וגם מסביר: "בתקופה בה פרצה המלחמה הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך לאייר בעבודות הקבועות שלי. האיורים שלי בדרך כלל מלאי הומור, מצחיקים ושמחים. פשוט לא יכולתי להמשיך לצייר אותם, כאילו שום דבר לא קרה. במשך שבוע הפסקתי עם כל העבודות, כולל איור הדף היומי. לא ציירתי כלום, ואחר כך, זה פשוט פרץ מעצמו – התיישבתי והתחלתי לצייר את אחד החיילים שנפל בקרב, ואחריו ציירתי אחד נוסף, ועוד אחד ועוד אחד. כך ציור רדף ציור, ונוצר פרויקט זיכרון".

לצייר, לבכות ולצייר

מדוע בחרת לצייר דווקא את החיילים ולא את הנרצחים או החטופים?

"באמת התלבטתי בעניין. כמובן שהייתי רוצה לצייר את כולם, אבל לצערי המספרים כל כך גבוהים ואין לי אפשרות לעשות זאת. האסון הזה כל כך בלתי נתפס. יום אחד חשבתי על החטופים, יום אחר על הנרצחים וביום הבא על החיילים. אבל בסופו של דבר הרגשתי שכאשר אצייר את פני האנשים שנלחמו עבורנו, זו תהיה דרך לתרום מעט מן המעט ולהוקיר את פעולתם. הרי הם מסרו נפשם למען עם ישראל. הרגשתי שהציורים ממש בוערים בתוכי וכך התחלתי לצייר ולצייר. עשרת הציורים הראשונים הגיעו ממני, ואני בחרתי אלו לוחמים לצייר, אך בהמשך פנו אליי משפחות והתחלתי לצייר בהתאם לבקשות. נכון להיום הגעתי כבר ל-90 איורים של חיילים, ויש עוד כמה עשרות בקשות שמחכות. אני ממש מקווה להגיע לכולן בהקדם, שלא תהיה אפילו משפחה אחת שתפנה אליי ולא תקבל איור".

אתה מכיר את הסיפור שמסתתר מאחורי כל חייל?

"בוודאי. לפני שאני ניגש לעבודה אני משתדל תמיד לקרוא על הדמות שאני מצייר, ומכיוון שנוצר שיח ביני לבין המשפחות, אני גם שומע מהן סיפורים עליו. היו הרבה מאוד הורים של חיילים וגם נשים שלהם, ששיתפו אותי בסיפורים מיוחדים מאוד, וגם שלחו לי תמונות נוספות של החייל, גם בבגדים אזרחיים וגם בחיק המשפחה. היו חיילים שאחרי שציירתי אותם הרגשתי ממש שכביכול יש בינינו היכרות ושאני יודע מיהם".

תוכל לספר על חייל שסיפורו נגע בך במיוחד?

"יש המון סיפורים כאלו. אבל יש חייל שלא רק שהסיפור שלו נגע בי, אלא גם הוא השתקף בציור שציירתי. בזמן שלכל החיילים אני מצייר בדרך כלל את הפנים – עד הקו של הכתפיים והחזה, אצל החייל ענר אלייקים שפירא ז"ל רואים גם את כף היד שלו בציור, וזה לא סתם כך. הסיפור שלו מדהים ומעורר השראה, שכן בזמן שהוא הסתתר יחד עם עשרות אנשים נוספים בתוך מיגונית, השליכו לעברם המחבלים רימונים, וענר תפס בידיים חשופות רימון אחר רימון והשליך אותו עליהם בחזרה, עד שהרימון השמיני התפוצץ לו ביד והוא נפצע אנושות. הסיפור שלו טלטל אותי ממש, שכן אנשים רבים סיפרו לאחר מכן שהם ניצלו בזכות התושייה המדהימה שלו. אבל כפי שציינתי, הוא לא היחיד. דרך הציורים התוודעתי להרבה מאוד סיפורים נוספים על החיילים המדהימים שלנו, סיפורי גבורה, אומץ ותעוזה, ואגב, לא רק במסגרת הצבא, אלא גם בחיים האזרחיים. על חלק קראתי ועל חלק שמעתי דרך בני משפחותיהם. אי אפשר להסתכל על תמונות של האנשים האלו מבלי להבין שהם באמת קרוצים מחומר מיוחד. כל מי שמסתכל עליהם רואה את זה, אלו פשוט תמונות שמדברות".

"לתרום את תרומתי"

איך מגיבות המשפחות כשאתה מעביר להן את התמונות?

"התגובות מאוד נרגשות. יש משפחות ששלחו לי לאחר מכן לראות שהן הדפיסו את הציור ובשבעה הניחו סביבו נרות, יש משפחות שהשתמשו בציור בשביל טקס הזיכרון ואף הגדילו ותלו אותו על הבמה, יש גם כאלו שביקשו ממני לעשות קצת שינויים בציור – להוסיף לו את הגוף, או להסיר פריטים מסוימים. אני מאוד משתדל להיענות לבקשות. המטרה שלי היא שהמשפחות ירגישו שציירתי באמת את הבן שלהן, כפי שהן מכירות אותו. אגב, היו גם משפחות של נרצחים שאינם חיילים שפנו אליי, והשתדלתי לצייר גם אותם. אני מרגיש שזו שליחות".

ומה אתה מתכנן לעשות עם האיורים? אתה חושב להוציא אותם באופן מרוכז?

"בינתיים אין לי מחשבה כזו. מלבד המשפחות שמקבלות את האיורים, אני מפרסם אותם בקבוצה שלי בווטסאפ שמונה 4000 עוקבים, רובם חרדים, וכן בקבוצה שלי במייל שעליה נמנים כ-1000 חברים. יש אנשים רבים שמספרים לי שהם נכנסים לקובץ, רואים את הציורים ומרגישים חיבור מיוחד ללוחמים, ויש שבעקבות כך מפנים אליי משפחות נוספות, וזה בסדר גמור מבחינתי. אין לי כאן שום מטרה נוספת. ביקשתי בסך הכל להיות קצת מעורב ואכפתי, ומבחינתי זו ההשתתפות הקטנה שלי בתוך המלחמה הקשה והנוראה הזו".