הלימוד היומי: האם חובה לאכול לחם בסעודת שבת, ואיך להתמודד עם הגזירה הקשה? (יום שישי, ד' בכסלו)

הציטוט היומי

"יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו', כולכם חייבין בכבודי"

והרמב"ן שם מביא: "ושמירת שבת כבוד הוא להקב"ה, יותר מכיבוד אב ואם ומבנין בית המקדש, ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקב"ה שברא עולמו בששת ימים, ובנין בית המקדש לכפרת ישראל והנאת כהנים".

(יבמות ו')

2 הלכות ביום מתוך 'בהלכה ובאגדה', עפ"י פסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

האם חובה לאכול לחם בסעודת שבת?

בשלוש סעודות שבת יש לאכול לחם, מעט יותר משיעור כביצה [כ-60 גרם], כדי שיחשב לו סעודת קבע ולא עראי. אם קשה לו לאכול כן, יאכל לפחות כזית [27 גרם], אלא שאז יטול ידיו בלי לברך "על נטילת ידים".

יאכל כל כזית לחם בתוך 7 וחצי דקות, וחכם עיניו בראשו לאכול מיד את הלחם, כדי שלא ישבע משאר מאכלים, ואחר כך יקשה לו לאכול לחם כשיעור.

אין יוצאים ידי חובת הסעודה בעוגה וכיוצא, אלא בלחם בלבד.

מהו לחם משנה, ומה יעשה אם אין לו חלה שלימה?

כשהיו עם ישראל במדבר, הוריד להם הקב"ה בכל יום לחם מן השמים שנקרא שמו: "מָן", וביום שישי הוריד להם מנה כפולה גם עבור שבת. זכר לזה, אנו מביאים שני לחמים בכל סעודות שבת, וזהו "לחם משנה" - לחם כפול.

יש לכסות את שתי החלות במפה מלמטה ובמפה מלמעלה. יהיו שתי החלות שלימות, ובכל אחת יהיה לפחות שיעור כזית [27 גרם].

מה שפעמים מתקלפות חתיכות קטנות מהחלה, אין בזה חשש ועדין נחשבת שלמה. אם אין לו לחם שלם, יכול לצרף מצה או עוגה שלימה שיש בה כזית. כמו כן יכול לצרף צנימים. רשאי לצרף פיתה קפואה ללחם משנה. ואם אפשר בקלות, טוב לשאול מהשכן פיתה מופשרת, ורשאי להחזירה לו מיד לאחר שיבצע.

אם אין לו מכל הנ"ל, יקח שתי פרוסות או חתיכות חלה ויברך עליהן.

פרשת תולדות – דבר תורה קצר לשולחן השבת

"ויעתר יצחק לה’" (כ"ה, כ"א)

 “ויעתר- הרבה והפציר בתפילה” (רש"י).

כשאדם רואה כי אינו נענה בתפילתו, עליו לחזור ולהתפלל. מדוע?

כותב על כך הרב פינקוס (”תפארת שמשון” על הפרשה):

“והנה יש הבדל בין בקשה שמבקשים כלפי מעלה לבין בקשה שמבקשים מבשר ודם. אדם המבקש דבר מחבירו ואינו עונהו, הרי אם יחזור ויבקש ויפציר, הריהו מטריחו ומכביד עליו; אבל מידת הקב”ה אינה כן, ואדרבה, זהו רצונו יתברך, שירבה ויפציר האדם בבקשות ותחינות עוד ועוד…

טעם ההבדל בין מידת הקב”ה למידת בשר ודם, היא שאדם המבקש מרעהו דבר, הרי תכלית מעשה הבקשה היא רק בכדי לקבל מה שמבקש, ולכן אם אין חבירו עונהו ונותנו מיד, הרי זה מפני שאין רצונו למלא בקשתו, וא”כ איזו תועלת תצמח מריבוי הבקשות כאשר אין רצונו בכך? ואם בכל זאת ירבה לבקש ולהפציר, הרי כיון שריבוי בקשות מכריחו בטבע לעשות מבוקשו, והוא אין רוצה בזה, נמצא שכל מה שירבה להפציר הרי זה נגד רצונו, וההפצרה מכרחת אותו יותר ויותר נגד רצונו, ונמצא מטריחו ומכביד עליו בריבוי ההפצרה.

אך אצל הקב”ה אינו כן. עצם הענין שהאדם מבקש אותו, ודאי שרצונו לתת, כי אין שום עיכוב או גבול לחסדו וטובו יתברך. ומה שצריך בקשה תחילה, וגם כל עיקר מה שהיה חסר הדבר ההוא שמבקש, אין זה מחסרון הרצון לתת, אלא הוא מרצון השי”ת שיבקש האדם כדי שתישמע הבקשה עצמה, ועל ידה יתקרב האדם אל בוראו ויעמוד לפניו בעבודה ותפילה, וכמו שאמרו חז”ל, למה היו אבותינו עקורים, מפני שהקב”ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (ילקוט שמעוני תולדות רמז קי), אבל עצם הענין המבוקש, אף מתחילה היה רצונו יתברך לתתו.

נמצא שכל כמה שמרבה ומפציר האדם בתפילה, אהוב הוא ורצוי אצלו יתברך יותר ויותר, וזאת משתי סיבות. האחת, שבזה הוא מקרב את השגת המבוקש, והרי באמת כל הזמן רצונו יתברך היה לתתו, ועוד, שבזה מרבה קירוב ודביקות בבורא יתברך, וזו באמת היתה התכלית הנרצית מעיקרא והסיבה לחסרון, וכל כמה שירבה בהפצרות יקיים בכך את רצונו ית’ יותר ויותר”.

חיזוק לנשמה

איך להתמודד עם הגזירה הקשה? אליהו שירי בעצה שכולנו חייבים לשמוע. צפו