"נשים שואלות: 'איך את מסוגלת לחזק אחרים כשאת בעצמך איבדת בן במלחמה?'"

"כשאני נזכרת בשבת האחרונה בה שהינו עם מתן, אני מרגישה איך שמשמיים דאגו לכך שהיא תהיה שבת מיוחדת מאוד, שיהיו לנו ממנה רק זיכרונות טובים", אומרת ליבת מלכה, אמו של מתן מלכה ז"ל שמצא את מותו בקרב בקיבוץ כיסופים, בשמחת תורה.

"מתן היה בסך הכל בן 19", מוסיפה ליבת, "הוא היה ספורטאי מצטיין והתחרה בתחרויות טניס בינלאומיות, אבל כשהגיע לגיל גיוס הוא הודיע למאמן שלו שהוא עוזב הכל כי רוצה להתגייס לצנחנים. הוא סימן את זה כמטרה והתקדם במהירות, סיים מסע כומתה והמשיך לקורס מ"כים, כשהוא מיועד לקצונה".

השבת האחרונה בה נפגש מתן עם משפחתו הייתה כאמור שבת חג הסוכות שהייתה מאוד מיוחדת ועמוסה בחוויות. "יש לי ארבעה בנים, וכולנו שמחנו לשבת עם מתן סביב השולחן, אחרי זמן רב שהוא לא היה בבית", מספרת ליבת. "הוא גם הספיק לבקר בשבת את חמי, סבא שלו, שהתעניין מאוד בשלומו ובמה שקורה בצבא, וכן יצא לפגוש חברים, ובעצם הספיק הכל מהכל. כאילו הוא ידע שלא יהיו לו הזדמנויות נוספות".

(צילום: shutterstock)

בתוך חלום בלהות

את בוקר שמחת תורה זוכרת ליבת היטב. "קמתי מוקדם", היא מספרת, "ופתאום גיליתי המון הודעות מחברות מאזור הדרום שדיווחו על בתים שנשרפים ורכבים שעולים באש. כך בעצם התחלתי להתוודע לתופת האיומה, אך באותה שעה עוד הבטתי עליה מרחוק. אני גרה בקיבוץ 'גשר הזיו' בגליל, הרחק מהמערכה הדרומית. רק לאחר כמה שעות התחילו להגיע עדויות של תושבים שמתלוננים על כך שכוחות צה"ל לא מגיעים, ואז נזכרתי במתן. שלחתי לו הודעה: 'מה שלומך? תתקשר אליי'. הוא יצר קשר ועדכן אותי שכנראה מקפיצים אותם אל אחד מיישובי העוטף, כדי לחלץ תושבים. ביקשתי ממנו שישמור על עצמו, ולא היה לי הרבה מה לעשות מעבר לזה.

"מאותו רגע מתן לא השיב לי לטלפונים. בתחילה לא חששתי, כי הבנתי שהם עסוקים ונלחמים, אבל כשחלף הזמן ושמעתי מאימהות אחרות שיצרו איתן קשר, התחלתי להילחץ וביקשתי מכולן לשאול את הבנים אם ראו את מתן. עד יום שני עוד הצלחתי להחזיק את עצמי, אבל בשעות הצהריים, כשמתן עדיין לא יצר קשר, החלטתי שאני הופכת עולמות עד שמצליחה לאתר מידע אודותיו. ניסיתי ליצור קשר עם המפקד שהתברר שהוא פצוע בבית החולים, ניסיתי להתקשר גם לדמויות בכירות נוספות, ואז גיליתי שיחד איתי יש עוד שתי אימהות נוספות שגם הן לא מצליחות לאתר את בניהן. החלטתי שאני עושה כל מאמץ כדי לגלות מה עלה בגורלם של כולם, וכך המשכתי בסבב של טלפונים לתוך הלילה.

"בשעות הבוקר עדכנתי את האימהות שאני ממתינה לתשובות מכמה גורמים מהצבא, ואז התקשרה אליי אחת מהן, אמא של לביא בוכניק, כשהיא בוכה ואומרת לי: 'ליבת, תפסיקי לחפש את הבן שלי, הודיעו לנו שהוא נהרג'. באותו רגע התחלתי לבכות יחד איתה, וממש אז דפקו לנו על דלת הבית. אמרתי לבעלי: 'תפתח, תורנו הגיע', והמשלחת שאף אחד לא מאחל לעצמו לפגוש הייתה שם. הם לא היו צריכים להגיד מילה. המבטים המושפלים כבר סיפרו הכל. הסתבר שמתן שלנו נמנה על הכוח הראשון שהגיע לכיסופים, הוא נלחם בגבורה, אך באחת ההיתקלויות פתחו לעברם בירי מסיבי. שם המשחק היה 'איפה קיבלת כדור'. רבים מחבריו נפצעו, אך מתן ועוד ארבעה לוחמים נוספים נורו במקומות שלא מותירים אפשרות להישאר בחיים, וכבר במקום זיהו אותו כהרוג".

ומה עובר עלייך באותו זמן שאת מתוודעת לכך?

"הרגשתי שחרב עולמנו, במלוא מובן המשמעות. זה היה הלם מוחלט. עברו עלינו עוד יומיים קשים עד שהמוות אומת סופית והתאפשר לנו לקיים את הלוויה. את ימי השבעה העברנו בביתו של אחי בעכו, מכיוון שעוד קודם לכן התפנינו מביתנו בקיבוץ, והתחושה הייתה שאנו נמצאים בתוך סיוט שלא נגמר, חלום שחור שמעולם לא יכולנו לדמיין שעלול להתרחש במציאות.

"במשך כל ימי השבעה הייתי מרוסקת, ממש שבר כלי", היא מוסיפה, "וזה השפיע על כל המשפחה שלי, כי הרגשתי שכל הבית נופל ביחד איתי. אבל אז, אחרי השבעה, הרגשתי שאני חייבת להתעשת, וממש פקדתי על עצמי: 'תתלבשי, תתקלחי ותיקחי את כל העצב והאבל למקום של עשייה'".

באותו יום כבר הגישה ליבת בקשה להתפנות עם משפחתה למלון, וכך הם עברו למלון 'עדן אין' בזיכרון יעקב, בו הם שוהים עד היום. "כשהגעתי למלון ראיתי קבוצות של משפחות שנמצאות שם כבר כמה שבועות. חלק מהאנשים נראו מדוכאים מאוד, היה ברור שהשהות מאוד קשה להם".

ליבת עוצרת לרגע ומציינת: "במקצועי אני מלווה נשים שנמצאות בתהליכי פתיחת עסק וגם מסטר NLP, עוסקת הרבה ברוח ונפש. אני גם כותבת הרבה שנים שירים ומשפטים מחזקים, ובעבר אפילו הוצאתי ספר של שירים. כשראיתי במלון עד כמה שאנשים מתמודדים, עלתה בליבי המחשבה:  'בשביל מה הגעת לכאן, אם לא בשביל לעודד? הרי הדבר שאת הכי יודעת לעשות הוא ללוות אנשים ולכתוב, אז למה שלא תעשי סדנת כתיבה?' עוד באותו יום הצלחתי לארגן אירוע באחד מאולמות המלון, לפני קבוצה גדולה מאוד של נשים. ערכתי להן ערב מקסים ומחזק, שילבתי בו קלפים אימוניים, שירים מתוך הספר שלי וגם הרבה סיפורים. ההרצאה לא עסקה במתן, אבל הזכרתי אותו, והרגשתי שדווקא הדיבורים עליו והעובדה שהנשים רואות מולן אם שכולה שנראית טוב, עומדת על הרגליים ומצליחה אפילו לחזק – מעניקה הרבה כוח. כשהסתיים הערב יצאו כולן עם כוחות חדשים והשמועה  על ההרצאה הזו עברה מפה לאוזן. מאז ועד עכשיו אני מקבלת כל הזמן הזמנות למלונות ולמקומות שבהם שוהים מפונים, מנסה לדבר, לחזק ולתת טיפים מתוך ניסיוני. בכל פעם כשאני מסיימת את ההרצאה ונשים ניגשות אליי ומספרות לי שהן קיבלו טיפים להתמודדות וכוח, אני מרגישה שהגב שלי מתרומם".

לראות את הטוב

ליבת ביקרה עד עתה במלונות כמעט בכל רחבי הארץ, כשהיא משתדלת להגיע לכל מקום שאליו היא מוזמנת. "כשמזמינים אותי אני בדרך כלל לא יודעת מי הקהל שמצפה לי", היא מציינת, "אבל פעמים רבות כשאני מגיעה למלון אני מגלה שם כל מיני חברים שלנו מהגליל המערבי ועד מטולה וראש הנקרה. לא פעם מספרות לי נשים וחברות שכאשר הן שמעו שאני זאת שמוסרת את ההרצאה, הן חששו בתחילה להגיע, כי לא ידעו מה לומר לאם שכולה. זו ההזדמנות שלי להעלות גם את העניין הזה, לדבר קצת על האופן שבו ראוי שחברה תתייחס למשפחות שכולות, כי אסור לנו להכביד עליהן אחרי שעברו גם ככה טלטלה כל כך גדולה, חשוב שנהיה רגישים ומודעים". 

את מרגישה שבסופו של דבר העשייה הזו תורמת גם לך?

"בוודאי שהיא תורמת לי, ברור לי שזו אחת המתנות הגדולות שאני יכולה להעניק לעצמי בכזו תקופה. אני מזכירה לעצמי כל הזמן שמתן הכיר אמא שרצה מרתונים, מזיזה הרים ובעלת כוחות. הוא בוודאי לא היה רוצה לראות אותי שוקעת בדיכאון. ההבנה הזו נותנת לי את הכוח להמשיך ולהשתקם, זה לא שהכל הפך להיות ורוד, ברור שעוברים עליי גם ימים קשוחים מאוד, אבל בזמנים כאלו אני מנסה לכתוב לעצמי שירים ותובנות, וגם מעיינת בשירים שכתבתי בעבר. לפעמים נשים אומרות לי 'אין לי מילים', ואז אני מראה להן שירים שכתבתי וזה עוזר לנו לפתח שיחה ודיונים, כשהמטרה העיקרית היא ללמוד להודות על היש ולא להסתכל על החסר.  אגב, זה גם המסר שמתן השאיר אחריו, כי הוא תמיד זכר להודות על הכל ולשמוח בזה. הלוואי שאזכה לדמות לו".