"הפכתי מרפורמי לאברך בישיבת מיר": דניאל אלנקווה משתף במסעו לחיי תורה ומצוות

למרות מרחק הזמן, דניאל אלנקווה לא מסוגל לשכוח את האירוע המביך שהוא היה במרכזו בתקופת לימודיו בבית הספר הגויי על יד בית הוריו במקסיקו. "הייתי אז נער צעיר ותלמיד בבית הספר כמו כל תלמיד אחר", הוא אומר בריאיון ל'הידברות'. "למעשה, לא היה הבדל גדול ביני לבין שאר התלמידים. ידעתי שאני יהודי והם גויים, ופחות או יותר בידיעה זו הסתכם ההבדל בינינו. ואז הגיע אירוע שחידד את ההבדל ביני לבינם. הבעיה היא שהוא היה מביך במיוחד".

הסיפור התרחש במהלך חג החנוכה. בבית הספר שבו למד אלנקווה ערכו הצגה, שבמסגרתה כל תלמיד נשאל על עיקרי דתו. התלמידים, משלל דתות, הפגינו בגאווה את עיקרי דתם, אבל כאשר המורה הגיע לאלנקווה – משהו שם הסתבך. "הוא שאל אותי 'אתם, היהודים, מה הסמל של דתכם בתקופה זו?', ואני השבתי בלי להתבלבל 'תפוח בדבש'. קולות צחוק פרצו בכיתה", נזכר אלנקווה, שאז אפילו לא הבין את הבעיה שבתשובתו.

מסתבר שהתלמידים הגויים ידעו טוב ממנו מה היהודים עושים בחג החנוכה, וידעו לעדכן את התלמיד הנבוך שבתקופה זו היהודים מדליקים נרות, ואת התפוח בדבש בכלל אוכלים בראש השנה. "לימים, כאשר הפכתי ליהודי שומר תורה ומצוות – למדתי גם את הסיפור האמיתי שמאחורי חג החנוכה: הרצון של היוונים להשכיח מהיהודים את תורתם. לצערי, באותה תקופה עניתי על הרצון של היוונים".

אלנקווה, 37, נולד במקסיקו למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. "היינו 'החילונים של הרפורמים'", הוא מגדיר את משפחתו באותה עת. "עד כדי כך היינו רחוקים, שהמקרבים של הרפורמים ניסו לקרב אותנו לעקרונות אמונתם. הסיפור בבית הספר, שבו התבלבלתי בין ראש השנה לחנוכה, יכול להגדיר היטב עד כמה היינו רחוקים".

ועדיין, למשפחת אלנקווה היו כמה עקרונות בסיסיים שחיברו אותם אל היהדות. "פעם בשנה היינו הולכים לבית הכנסת. זה היה קורה או בראש שנה או ביום כיפור. למעשה, במבט לאחור אני חושב שעדיף היה שלא היינו מגיעים כלל לבית הכנסת", הוא אומר. הסיבה לכך היא ההתנהלות בבית הכנסת ובדרך ממנו ובחזרה. "היינו מגיעים לבית הכנסת ברכבים תוך חילול החג, ושם – בימים הקדושים ביותר ליהדות – התפילה הייתה דומה יותר לתיפלה נוצרית. את ה'תפילה' ליוותה מקהלה עם עוגבים, ובוודאי שלא הייתה מחיצה. את המחיצה הם השאירו לאורתודוקסים 'החשוכים' מבחינתם".

והיה עוד משהו שחיבר את משפחת אלנקווה ליהדות: "סבתא שלי עדיין זכרה את היהדות האותנטית האמיתית, והיא סירבה שנוותר לגמרי על הקשר לעם העתיק בהיסטוריה. היא אפילו ידעה לדבר בשפת האידיש, ובליל הסדר דאגה שתהיה מצה על השולחן. אבל את ארבע הקושיות לא יכולנו לשאול, בגלל שאצלנו לא היה מצב של 'כולו מצה', אלא אכלנו יחד חמץ ומצה...".

צילום: shutterstock

"שאלתי את הרב המופתע: איפה יש בית כנסת?"

לאחר שבגר, דניאל עזב את מקסיקו כדי ללמוד באוניברסיטה בקנדה. באותה תקופה הוא התוודע לכך שאחיו החל בצעדי חזרה בתשובה. "זה היה הלם של ממש", הוא משחזר. "נכנסתי לאוניברסיטה ממש במקביל לחזרתו בתשובה, וזה אחד מהדברים שהובילו אותי ללמוד בה פילוסופיה. היינו מאוד קרובים, ורציתי להציל את אחי ממה שראיתי אז כ'מלתעות' היהודים האורתודוקסים שהיו נראים לי אז מאוד חשוכים". אבל בינתיים האח העמיק את אחיזתו ביהדות ועבר להתגורר בארץ, בעוד דניאל יושב שעות ארוכות ביום ומנסה למצוא את השאלות שמפריכות כביכול את היהדות ואת האמונה האורתודוקסית.

אלא שתוך כדי המאמצים ל'הצלת' אחיו, קיבל דניאל שיחת טלפון מסבתו. "היא ביקשה ממני שלמרות שעזבתי את בית הוריי, שאראה שלא להתחתן עם אישה שאינה יהודייה. זה היה אחד מהדברים הבודדים שהיא הקפידה עליהם למרות המרחק שלנו מהיהדות. באותה שיחה היא ביקשה גם שאתארח אצל משפחה יהודית בראש השנה המתקרב. אני, כמובן, לא הייתי מעוניין. מה לי ולזה, חשבתי".

אבל הסבתא המשיכה ללחוץ: "לאחר זמן קצר היא צלצלה אליי פעם נוספת וסיפרה לי שיש לה חברה בקנדה, וממש הפצירה בי שאגיע אליה הביתה, אציג את עצמי כנכד שלה ואבקש להתארח בראש השנה. זה היה נראה לי כמו משהו שאני ממש לא רוצה לעשות, ושקלתי לסרב".

אבל אז דניאל מצא פתרון לשכנועיה של הסבתא, והוא הגיע ממקום לא צפוי: "זה קרה זמן קצר לפני ראש השנה. רכבתי על אופניים בסמוך לאזור לימודיי, ותוך כדי הנסיעה אני רואה מישהו בא במפתיע מולי. לא ברור אם זה היה בגלל חוסר ערנות שלי או שלו, אבל התוצאה הייתה שמצאתי את עצמי על רצפת הכביש, לאחר שבלמתי וסטיתי בחוזקה כדי שלא לפגוע באיש".

בעוד דניאל חצי שוכב-חצי יושב על רצפת המדרכה, הוא הביט כלפי מעלה והבין שהאיש שכמעט דרס איננו אלא רב יהודי. לא רק רב יהודי, אלא אורתודוקס ממש. "במקום לומר לו סליחה, אולי מהבהלה פניתי אליו ושאלתי: 'יש כאן מקום שאפשר להתפלל בו בראש השנה?'. הוא היה נראה מופתע מאוד, ושאל: 'אתה יהודי?'. לאחר שהשבתי בחיוב, ענה לי שיש כאן בית כנסת קטן לא הרחק מהמקום. רגע לפני שנפרדנו היה לי חשוב לשאול אותו עוד שאלה: 'האם מקום בבית הכנסת עולה כסף?'. פשוט היה לי עיקרון שלא לשלם כסף על מקום בבית כנסת, מתוך אידיאולוגיה שאמרה: אם לבית כנסת מגיעים לצורכי דת, מדוע לשלם על כך? והרב ענה לי בחיוך: 'לא, אצלנו לא צריך לשלם'".

רגע לפני שנפרדו, הרב פנה לדניאל, לחץ את ידו וביקש את מספר הטלפון שלו. "אמרתי לו את המספר, והוא הנהן אך לא רשם אותו. חשבתי שמדובר בנימוס בלבד והוא לא מתכוון לעניין ברצינות. ניתן להוסיף לכך שהוא היה חרדי ממש, דבר שלא הכרתי באותה עת, ולכן נפרדנו כשאני שוכח מהסיפור ולא מתכוון להיענות להזמנה. אלא שלמחרת אני מקבל טלפון ומגלה להפתעתי שהרב נמצא על הקו. לימים גיליתי שמדובר בעילוי של ממש, אדם שלא צריך לרשום מספר טלפון בשביל לזכור. מסתבר שיש אנשים כאלו...".

ראש השנה, שחל יומיים לאחר מכן, היה שונה מכל מה שדניאל הכיר: "הגעתי למקום, ולראשונה בחיי ראיתי מהי תפילה יהודית. לאחר ראש השנה הציעו לי גם להגיע ליום כיפור. הסכמתי. למה? אינני יודע להסביר עד עכשיו. אבל הסכמתי ואף הגעתי".

ביום כיפור חווה דניאל חוויה רוחנית משמעותית בבית הכנסת: "תפילת יום כיפור שינתה משהו במבטי על החיים שלנו. אני זוכר במיוחד ראש כולל שהתפלל יחד עמנו, אדם מורם מעם, וראיתי כיצד הוא בוכה בדמעות שליש בכל וידוי. התרגשתי מאוד. בין התפילות, שלוו בהכרזות לציבור ובהן הסבירו באיזה עמוד אוחזים ומה צריך לעשות בתפילה, השתדלתי להביט עליו ולראות את התנהלותו. האמנתי אז שהוא בוכה לא עליו כי אם בגלל חטאיי וחטאי חבריי".

צילום: shutterstock

"כולם קמו לנטילת ידיים והייתי בטוח שהנה, היהודים האורתודוקסים כן נקיים"

השלב הבא בדרך של דניאל לחיי תורה ומצוות היו שיעורי התורה בהם החל להשתתף לאחר החגים. "הרב הזמין אותי לשיעורים, ועל אף שבאותה תקופה עדיין התנגדתי מאוד ליהדות – התמדתי בהגעה לשיעורים. לא עשיתי זאת מתוך רצון להתחזק, אלא להיפך – ביקשתי להפריך את היהדות. נהגתי להגיע לשיעורים מוכן עם שאלות מאתגרות, מציטוטים של אריסטו ועד הפרכות שמצאתי לטענתי בעולם המדע המודרני. על כל השאלות קיבלתי תשובות מהרב, שענה לי במאור פנים מיוחד. מה שהרשים אותי היה שגם אם לא היו לו תשובות באותה עת, הוא אמר שיברר ולאחר מכן שב אלי עם תשובה. 

"בשלב מסוים גם התחילו להזמין אותי לסעודות", משחזר דניאל. "הפעמים הראשונות היו מאתגרות עבורי, כאחד שלא ידע דבר על יהדותו. בפעם הראשונה שאכלתי שם כולם קמו לנטילת ידיים לסעודה, ואני חשבתי שהנה, היהודים האורתודוקסים כן נקיים – בניגוד למה שחשבתי עד אז. אפילו הערכתי את זה, כי מי באמת מקפיד על העיקרון ההגייני של שטיפת ידיים לפני הסעודה?! אלא שאז, לאחר שהתחלתי לדבר אחרי נטילת ידיים – שמתי לב שאני היחיד שמדבר. מישהו הסביר לי שלא מדברים לאחר הנטילה, ושלמעשה לא מדובר בסתם שטיפה של הידיים".

משפחת הרב ליוותה את דניאל בהמשך מסעו האיטי אל היהדות, והחלה לשלוח לו מזון למעון הסטודנטים בו התגורר: "בתחילה לא הבנתי מדוע, אבל לימים נפל לי האסימון שהמטרה שלהם הייתה שאוכל רק כשר. במקביל התחלתי אט-אט להתקרב. עזבתי את המאכלים הבעייתיים והתחלתי לשמור כשרות.

"אלא שאז הגיע הניסיון המשמעותי יותר: הייתי בקשר עם גויה ושקלתי להתחתן עמה. עם הזמן הבנתי שאני רוצה לעזוב אותה. אני זוכר את אותה שבת שבה הייתי נתון לסערה רגשית סביב הנושא, והלכתי לבית של אחד מהרבנים. הגעתי תוך כדי שהוא דיבר דברי תורה על השולחן. פרשת השבוע הייתה פרשת בא, והוא אמר: 'למה כתוב בוא, ולמה לא לך? אלא שהסיבה לכך היא שהקב"ה הולך עמנו לכל מקום. לכן נכתב בוא, מעין בוא איתי, כך כביכול אומר לנו הקב"ה. ואז הרב שמע מידיד שהגיע עמי שאני שוקל להינשא לגויה, והוא אמר לי: 'זכור את הדברים שאמרתי, תמיד הקב"ה ניצב לצדך, הוא בא איתך'.

"בשעת לילה מאוחרת שבתי אל הדירה, והדברים של הרב עמדו לנגד עיניי. ממש הדהדו כל הזמן באוזניי. פניתי אליה ואמרתי לה שזהו, החלטתי שאני משנה כיוון".

לאלנקווה נכונו עוד אתגרים בדרך. כך, לדוגמה, הוא האמין שלעולם לא יוכל לשמור שבת. "גם בנושא זה שיניתי את דעתי לאחר שיחה עם אחד הרבנים. אמרתי לו", הוא נזכר, "שאני מחלל את כל השבת. הוא הרהר מעט והשיב לי שאינני מחלל את כל השבת. 'רק ברגע שאתה מדליק את האור או את הרכב, או עושה מעשים אחרים שאסורים, רק אז אתה מחלל את השבת. למעשה, אתה שומר את מרבית השבת'. לאחר המילים הללו שבתי לחדר שלי והדלקתי את האור, וזו הייתה הפעם האחרונה שחיללתי שבת...

"בעודי מתחזק, אחי נישא בארץ. הגעתי להשתתף בחתונה ושהיתי כאן שבועיים. לאחר מכן חזרתי לקנדה, אבל החלטתי שאני מעוניין לשוב לארץ. ואכן, נחתי בישראל זמן קצר לאחר מכן. כעבור זמן לא רב הגעתי לישיבת מיר. נכנסתי לאחד מהאחראים במקום ואמרתי לו שאני רוצה להיות אברך. הוא חייך ואמר לי: 'אתה אפילו לא יודע עברית, כיצד תהיה כאן?'. והיום", אומר דניאל והתרגשות נשמעת בקולו, "אני גאה לומר שאני אברך. אחד מתוך אלפי האברכים שלומדים בישיבת מיר".

מה המסר שלך לאנשים שניצבים גם כן בצומת דרכים בדרך ליהדות?

"אני חושב שהדבר שמרגיע ביותר את כל מי שמתלבט, היא ההבנה שהוא אינו עומד בפני שינוי של מאה שמונים מעלות מהליכות חייו. אפשר, ואף מומלץ, לבצע שינוי קל והדרגתי מאוד. ועוד דבר חשוב: תמיד ראוי לזכור שהערכים הקודמים שמהם אתה מפחד להתנתק – יכולים להישמר גם אחרי החזרה בתשובה. להיות יהודי שומר תורה ומצוות זה לא להתנתק מהערכים הישנים. זה להיפך: להוסיף עליהם".