"הימים הראשונים של המלחמה היו מבחינתי ימים של חשבון נפש מאוד רציני"

בשנים האחרונות נעם פתחי מתבלט כאחד מאנשי התקשורת הימניים המשפיעים בישראל, בין היתר בזכות הופעותיו הקבועות במגוון כלי תקשורת ופעילותו הפופולרית ברשתות החברתיות. בשבועות האחרונים מתעצם השיח על חלקה של התקשורת במצב הקשה אליו נקלעה מדינת ישראל, וניכר כי הדברים בוערים גם בעצמותיו.

"יש לתקשורת המרכזית בישראל אחריות אדירה על הפילוג שהיה בעם לפני פרוץ המלחמה", פותח פתחי. "במשך חודשים רבים היא פמפמה בכל הכח את המחאה נגד הממשלה, היוותה חלון הראווה של המחאה, וכל זאת תוך מתן לגיטימציה לדברים חמורים ביותר כמו עידוד סרבנות והפחדת הציבור. סכומי כסף אדירים נשפכו על הדבר הזה, והתקשורת לקחה פה צד ברור ועסקה בהנדוס תודעה.

"אחד המקומות שאני מופיע בהם הוא ערוץ 14, וההצלחה הגדולה שהערוץ הזה זוכה לה לאחרונה מאוד קשורה גם לעניין הזה. בעקבות השיח ברשתות החברתיות, הציבור למד להסתכל בשנים האחרונות במיוחד על שני דברים – תחום המשפטים ותחום התקשורת. היום אנשים הרבה יותר מודעים לאיזה צד שייכים המון כתבים ופרשנים, ובאילו ערוצים יש ייצוג שווה ובאילו לא. התוכנית של איילה חסון בתאגיד – בה אני מופיע – היא דוגמה טובה לתכנית שיש בה גיוון וייצוג רחב, אבל אין הרבה תכניות כאלה.

"במשך עשרות שנים התנהלה פה תקשורת שלא הזיז לה שאין בה אפילו ייצוג מינימלי למגוון האוכלוסייה בישראל, ועקב כך לאט לאט הציבור הבין שיש לו המון כח להחליט ממי הוא מקבל דיווחים וחדשות. וכן, ערוץ 14 קם קודם כל כתשובה להפקרות המוחלטת הזו שהייתה בערוצים מסוימים. כשמנהיג מסוים לא התאים להם, פתאום כל הכלים נהפכו להיות עבורם כשרים לרדיפה".

קשה לפספס שבדבריך אתה מכוון בעיקר למשפטי נתניהו.

"בהחלט, גם משפטי נתניהו תרמו מאוד להצלחה של ערוץ 14. ציבור ענק הרגיש שיש כאן רדיפה מכוונת ובלתי נגמרת, וככל שהמשפט התקדם אנשים ראו מי עסק בכתבי האישום בתחילת הדרך ומי זנח את הנושא כשכולם ראו מה שווים כתבי האישום האלה. מעבר לכך, ולא פחות חשוב, יש ציבור גדול מאוד בעם ישראל שרוצה תכנים של מסורת, יהדות, אהבת הארץ, ועד היום כמעט לא היה לו איפה לקבל את זה. מדובר בעולם תוכן שלם וחשוב שפשוט הופקר ולא הגיע אלינו, החילונים. עד היום התייחסו לתחום הזה כאילו רק דתיים צריכים ליהנות ממנו, ולנו לא מגיע לקבל אותו.

"אני אמנם לא מגדיר את עצמי כאדם דתי, אבל אני מאוד גאה ביהדות שלי. גם אם אני לא בדיוק הולך בדרך התורה, יש לי הרבה כבוד אליה. גדלתי בעיר רחובות, ומכל המגזרים שהכרתי הדתיים הצטיירו בעיניי כמלח הארץ, כאנשים איכותיים במיוחד. אני אפילו יכול לומר שהרבה פעמים יש לי רגשי נחיתות כלפי אנשים דתיים, כשאני רואה את העומק הרוחני שיש להם. אמנם אני מגיע מעולם הפרסום החילוני-תל אביבי, אבל בכל הזדמנות שיש לי אני הולך לבית כנסת, חוגג את החגים ומקרב את עצמי למסורת. בנוסף לכך אני תמיד זוכר את מסירות הנפש של המתיישבים ביהודה ושומרון, ואת ההקשר הרחב של שרשרת הדורות של עם ישראל. האנשים שנלחמים ביהדות מחלישים אותנו כאומה, כי בלי התורה חלילה נאבד בקלות את הזהות שלנו. לכן כל כך חשוב שנבין מי אנחנו ומה ערכה של ירושלים, כי זה מה שנותן לנו את הכח להילחם ולהחזיק מעמד".

כמו בתאונת דרכים

בימים כתיקונם ניצב פתחי לימינו של נתניהו כמעט ללא סייג, אך בשבועות האחרונים הוא לא חוסך את ביקורתו מראש הממשלה. פתחי, 49, רווק תל אביבי העושה חיל בתחומי הפרסום והתקשורת, מתגלה כאחד שמסוגל להביט ביושר גם לעבר המחנה שלו ולהצביע על הנקודות החשובות המצריכות תיקון.

"כמובן שגם לנתניהו יש אחריות על מה שקרה בשמחת תורה האחרון", אומר פתחי. "נתניהו זרם עם דעתה של מערכת הביטחון, הם השפיעו עליו והוא עליהם ביצירת הקונספציה שחמאס הוא אויב שאפשר לטפל בו במסגרת סבבים חוזרים ונשנים, שאפשר לעבוד איתם בעזרת כל מיני גזרים ומקלות. בעניין הזה הוא נכשל, ואני מבקר אותו על כך ועל דברים נוספים.

"אבל יחד עם זאת חשוב לי לומר שעיקר הכישלון בעיניי הוא צבאי ומודיעיני. גם בהקשר שלא ידענו על המתקפה לפני שקרתה, וגם על איך שהצבא הגיב ביום הראשון למתקפה. אני מבין את מי שאומר שנתניהו צריך ללכת הביתה על החלטות שקיבל, כמו בעסקת שליט למשל – שרק היום אנחנו מבינים את ההשלכות שלה – אבל נכון לעכשיו אני רוצה שמדינת ישראל כולה תעמוד מאחורי ראש הממשלה עד לניצחון, ואני מקווה שגם עד לחתימת הסכם השלום עם סעודיה. אחרי שתסתיים המלחמה צריך לבדוק את הכל כמו שצריך ללא הנחות, אבל נכון לעכשיו לא צריך לעסוק בזה".

נתניהו (קרדיט: דנה קופל, פול)

אתה חושב שאנשי תקשורת משני הצדדים מכבדים כרגע את כללי המשחק שעליהם דיברת?

"לצערי לא. כמה וכמה עיתונאים מהשמאל לא מתאפקים בעניין הזה, ולכן לאחרונה חזרתי לדבר גם על דברים שיש לגביהם מחלוקת. בזמנים שבשגרה אני רואה את עצמי כמי שמחויב להשמיע את הקול של המחנה הלאומי ושל תומכי נתניהו, כי אני חושב שהמשקל שלהם בנוף התקשורתי הוא עדיין לא בנפח הראוי. אמנם יש התקדמות יפה בנושא הזה, ויצרנו שינוי מבורך בתקשורת הישראלית עם גופים כמו גלי ישראל וערוץ 14 – מה שהוביל לדעתי בסופו של דבר לניצחון של 64 מנדטים בבחירות האחרונות, אבל יש עוד דרך ארוכה עד לאיזון המיוחל בעניין הזה. לגבי עצם העניין, מאז תחילת המלחמה זנחתי את הדברים האלה ודיברתי וכתבתי רק על מה שמאחד. עסקתי בהשמעת קול שתומך במאמץ המלחמתי, והזזתי הצידה את כל הוויכוחים בינינו וביניהם המאבק על הרפורמה המשפטית, יחסי דת ומדינה ועוד.

"ככה התנהלתי במשך מספר שבועות, ואז התחלתי לשים לב שאנשים מהצד השני של המפה הפוליטית לא נוהגים באופן הזה. שיש אנשי תקשורת שממשיכים את הקמפיינים שלהם מלפני המלחמה, ועושים פוליטיקה מכוערת בזמן המלחמה. כשהבנתי את זה אמרתי לעצמי, שבגלל שאנחנו נמצאים בעידן שבו כל חייל בחזית רואה ושומע את מה שמדברים באולפנים – אנחנו צריכים לתת לו חוזק ועוצמה, ושחשוב שיראה שהערכים החשובים לו לא מופקרים לשיח תקשורתי חד צדדי. זה לא שחזרתי לשיח של לפני המלחמה, אבל יש מספר דברים שלאחרונה חזרתי לדבר עליהם. יש סוגיות שבהן אסור להשאיר את המערכה למי שמנסה לעשות פוליטיקה קטנה, למי שמנצל באופן ציני את המצב כדי להתנגח בנתניהו ותומכיו".

ובתוך כל זאת, אתה עושה גם חשבון נפש אישי בעקבות פרוץ המלחמה?

"בוודאי. הימים הראשונים של המלחמה היו מבחינתי ימים של חשבון נפש מאוד רציני. תמיד ידעתי כמה חשובה האחדות שלנו כעם אבל בעקבות מה שקרה זה הורגש הרבה יותר חזק, כי האמנתי שהאויב זיהה את זה וניסה לפגוע בנו כשאנחנו פחות מאוחדים מבדרך כלל, ושאלתי את עצמי מה הייתה התרומה שלי לקרע הפנימי שהעמיק בשנה האחרונה. התווכחתי עם אנשים על דברים שחשובים לי, וגם כעסתי הרבה פעמים, וחשבתי שצריך להיאבק בכל מיני אנשים – למשל בסוגיה של הרפורמה המשפטית ובעניינים של ישראל השנייה מול הראשונה.

"אבל, וזה אבל גדול, מה שקרה בשמחת תורה באמת שינה הרבה דברים. אתה שומע על דברים כל כך מזעזעים שקרו, ולא יכול להישאר אדיש אליהם. ובעקבות מה שקרה, חשבתי לעצמי האם התבטאתי מדי בחריפות בוויכוחים שקיימתי באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. נכון שהרבה פעמים זה היה כתגובה לכל מיני דברים חמורים כמו קריאה לסרבנות, אבל שאלתי את עצמי האם הווליום היה נכון, האם המילים שאמרתי וכתבתי לא היו קשוחות מדי.

"לגבי איך שאפעל בהמשך בעניין הזה, כרגע קשה לדעת. אנחנו עדיין בתוך האירוע, והחלטות שאתה מקבל משתנות לפעמים מהיום למחר. אנחנו פועלים במציאות משתנה ומאוד לא יציבה, אבל נכון לעכשיו אני כותב באופן רגוע יותר. הפילטרים שאני מעביר דרכם את התכנים שלי כיום הם יותר רגישים לעוצמות ולנזקים אפשריים, ובהחלט יש דברים שאעדן אותם ויש סוגיות שלא אעסוק בהן. בימים הראשונים של המלחמה הרגשתי שעברנו תאונת דרכים, שאני מלא באבק ורגשות אשם, ולוקח זמן לצאת מטראומה כזאת".