נס פך השמן של אפרת ברזל, בדרך מקבר רחל

כבר בבוקר, בהלוך, נדלקה נורת השמן במכונית, ולא ממש קיבלה מאיתנו יחס.

זה לא בסדר.

מיהרנו.

הייתי צריכה להגיע ב-11 לבית לחם. מאמא רוחל היתה שם יחסית לבד, יחסית לעונה. הקבר היה סגור לקהל, והתבקשתי להעביר משם משדר על ידי המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים בישראל.

הרגשתי אחריות.

במשך שנים, בימי שישי, הייתי יוצאת מוקדם בבוקר ל"הרצאה נוסעת".

היעד: קבר רחל.

יוזמה שבאה בי בעקבות תפילה אחת, חזקה מאוד, שהייתה לי לבד ליד הציון כמה חודשים קודם. רציתי להעביר את התחושה הזו של קרבת ה' וכוח התפילה לעוד נשים צעירות שהיו אז, רחוקות.

היינו נאספות לרכב גדול אחד שלקח את כולנו, פעם מראשל"צ, פעם מרחובות, סטודנטיות מארגון נפש יהודי.

בדרך, במיקרופון, אחרי הפסקת קפה ומאפה בהרי ירושלים, הייתי מדברת איתן על אמהות, על דרך, על חיים ומוות, על בנימין ויוסף, על שובו בנים לגבולכם. 

אחת התפילות הסודיות שהיו לי שם לבורא עולם, היתה ש"בבקשה אל תיקח ממני את ההתרגשות והחיבור של התפילה". עצמה.

בתפילה הייתי מתפללת על התפילה. אני לא יודעת לחיות בלעדיה. אבל ביקשתי כל הזמן גם,

ילדה.

ביקשתי בת.

למה?

כי ממש רציתי.

וכמה שניג'סתי בתפילה, בסוף קיבלתי.

היום היא בת 12 וקצת, ליבי רחל שמה.

כמה מפתיע.

*

כל הנ"ל יקרא מעתה: ההקדמה.

כשסיימנו השנה,

תשפ"ד,

את המשימה בקבר רחל, תכננו לנסוע משם בנסיעה משפחתית הלאה, ולבקר את הבנים בישיבות.

נורת השמן, אני מזכירה, דלקה.

הגענו לחנייה של הישיבה. אבא אחר שגם הגיע לבקר, אחד כזה שמבין כזה, בדק את מד השמן ופסק – "אתם חייבים תחנת דלק, חייבים למלא שמן, אל תיסעו ככה לבני ברק".

נסענו לתחנה הקרובה, לקחנו לטיול איתנו גם את בחורי הישיבה. טיול מרתק.

בתחנה הראשונה הארונות השקופים האלה, בהם מאופסנים להם השמנים, היו נעולים עם בריח. התחנה היתה שוממה, אי אפשר היה לקנות שמן. הלילה ירד. החושך העמיק.

המשכנו לתחנה הבאה.

גורנישט. אותה בעיה.

קדימה, לתחנה הבאה,

גם שם – לא היה כוח אדם. שירות עצמי.

מישהו ששמע את מצוקתנו, הציע לגשת לתחנות הדלק ההומות בכניסה לעיר. יש שם הרי שתיים. זו ליד זו.

נסענו לשם.

כבר היינו מגיעים לבני ברק. אבל לא משנה. הגענו לכניסה לעיר,

וגם שם, סיפור דומה.

התקשרנו לידידים, שאלו על איזה שמן מדובר.

נתנו את דגם האוטו, ואי אפשר היה לעזור.

עמד שם בצד עוד איש אחד, שחידד לנו: "תיזהרו, לא כל שמן מתאים כאן לדגם, צריך לדעת בדיוק, אל תטעו, שלא ייהרס לכם המנוע".

התייאשנו.

החזרנו את הבנים לישיבות.

לא היה משהו הטיול שלנו, הפעם.

הזמנו נהג שייקח אותנו הביתה, ותיכננו לחזור בי"ב בחשוון, יום שישי, למחרת, על הבוקר, כדי להביא שמן שהוא שלנו, מתאים לאותיות היצרן.

הנהג הגיע.

איך הסיפור עד כה? יפה?

אז אני ממשיכה.

הנהג הגיע.

המכונית שלו, איך להגיד בעדינות ענוותנית, מכונית לא משהו. ישנה, נאמנה, אבל דגם קצת, איך לומר, מפעם.

התחלנו לנסוע במורדות הרי ירושלים חזרה לבני ברק, כשהאוטו שלנו נשאר בחנייה מאחור.

מעט דקות אחרי שהתחלנו לנסוע לכוון מערב, שואל אותנו הנהג, "מה, מה יש לכם אתם? למה אתם בשעה כזאת נוסעים, אין לכם רכב?".

ואני הייתי זו שעניתי ואמרתי שדווקא ברוך ה' יש, אבל שאין לנו שמן, ושהיינו בשש תחנות דלק, ולא מצאנו, ולא היו מתדלקים, וזהו, ושמחר כבר נטפל במפגע.

"יש לי כאן כד שמן בבגאז'", אמר הנהג.

שתקתי. איך יתאים השמן שלו למיכל הרעב שלנו? בלבי חשבתי.

הוא עצר את האוטו, הדרייבר, הסביר משהו על אח שלו, שפעם היתה לו מכונית אחרת, שנשאר ממנה שמן, שאין להם מה לעשות איתו.

הוא חזר מהבאגז' עם כד השמן, עם המיכל, "הנה, תראו".

 צלצלנו לאחי.

"אורן, נשמה, סליחה על השעה, אבל איזה שמן המכונית שלנו צריכה?".

הוא הסביר שצריך להיזהר עם זה ולדייק את השמנים, ושזה 5w-30.

הסתכלתי על המדבקה של השמן, על הכד. היה כתוב עליו 5w-30.

חזרנו לישיבה, מזגנו למיכל השמן את השמן, וחזרנו עם האוטו שלנו הביתה לבני ברק.

"את רואה את נס הפך?", שאל אותי בעלי טרוט העיניים.

"לא", אמרתי לו, "אני עייפה, ורק רוצה הביתה".

"אז תסתכלי עליו", הוא התעקש.

"פכים קטנים הם ניסים שמבקשים מאנשים שיסתכלו עליהם. בחיים".