הנס הגדול של אביגיל: הסתתרה בין גופות, נחטפה לעזה וברחה

אביגיל גאדג' היא סיפור של נס אמיתי, של אחת מאלו ששרדו את התופת במתקפה הרצחנית של חמאס. "ראינו את הפקק הארוך שהשתרך לכיוון היציאה מרעים וחשבנו מה לעשות", היא מתארת את הרגעים של תחילת הטבח. "פתאום רצו לכיוון שלנו אנשים שצעקו 'יש יריות, יש גופות, תברחו מכאן'". היא הבחינה במו עיניה במחבלים, נמלטה, אבל המחבלים תפסו אותה, עד שהצליחה להינצל מאוחר יותר.

גאדג', בת 20, עלתה לפני שמונה שנים לארץ מצרפת ומתגוררת בכוכב יעקב שבבנימין. עם חדירת המחבלים לרעים, היא נמלטה עם שני בחורים נוספים, איציק ויהודה. "התחלנו לנסוע וראינו צעירים שרועים מתים בתוך מכוניות", היא משחזרת בשיחה עם חדשות 12. "לא ידענו לאן לנסוע, נסענו במעגלים. יהודה, שנהג, קיבל כדור ראשון. ראיתי בעיניים שלי איך הוא מת בשנייה. הוא לא צעק, הוא לא הספיק לומר אף מילה. פשוט מת במקום".

בתוך פחות מדקה גם איציק נפגע ולא שרד. אביגיל נותרה לבדה במכונית עם שתי הגופות של חבריה. "נפלתי לרצפת הרכב. שמעתי צעקות מפחידות של אנשים צורחים לפני שרוצחים אותם. אני ממש זוכרת צעקה של מישהי אומרת 'לא לא' - ואז שקט. קולות שאי אפשר להסביר ובאמת לתאר. שכבתי שם ושמעתי הכול".

בשלב הזה היא הצליחה לשלוח בטלפון הנייד הודעה לחברתה אחינועם כדי לבקש עזרה: "בואו לקחת אותי מהר, שני חברים שלי מתים עלי". החברה התקשרה וביקשה שתסתתר מתחת לגופות. בזמן הזה, המחבלים היו מחוץ לרכב. "הרגשתי אותם נשענים עליו ומזיזים אותו", היא סיפרה. תוך זמן קצר, המחבלים הציתו את הרכב כדי לשרוף את הגופות. אביגיל זינקה מהחלון והחלה לרוץ בשטח הפתוח, אך האש אחזה בה. "טפחתי על עצמי כדי לכבות אותה. זה היה הדבר הכי נורא שראיתי - הרכב השרוף".

"התחלתי לרוץ ולעבור בין רכבים - בכולם היו גופות. שמעתי מחבלים מגיעים לאחת המכוניות. מישהי שישבה בתוכה צרחה את הצעקה האחרונה שלה רגע לפני שירו בה למוות", היא ממשיכה. "פתאום אני רואה את המחבלים, והם רואים אותי, ואני מתחילה לרוץ בטירוף. הם צועקים בערבית, רודפים אחרי ויורים תוך כדי תנועה. רצתי שפופה כדי שלא יצליחו לפגוע בי. במזל לא פגע בי שום קליע. בשלב מסוים התעייפתי. הבנתי שהם לא הולכים לוותר. הבנתי שזהו, די - ופשוט שחררתי.

"פשוט הבנתי שדי, זה נגמר. נפלתי על האדמה ושכבתי שם ככה מאחורי השיחים, מחכה לרגע שהם יקלטו אותי ויהרגו אותי. כיסיתי את הראש בידיים ואמרתי 'שמע ישראל'. ואז, ברגע אחד, משכו אותי משם ידיים. מסביב צעקות בערבית ואני ממשיכה להגיד 'שמע ישראל', והידיים מרימות אותי וזורקות אותי. חטפו לי את הטלפון, שהיה פתוח על שיחה עם חבר מהצבא, ירו באוויר והעיפו את הטלפון. החבר היה בטוח שזהו, שאני מתה. הסתכלתי על המחבלים ולא הבנתי למה הם לא יורים בי. אחד המחבלים ניסה לדבר איתי בעברית. הוא הסתכל עלי ואמר 'בחורה' ו'איפה אימא'. זה בערך מה שהצלחתי להבין. אני התחלתי לדבר איתם בצרפתית, קיוויתי שזה יבלבל אותם".

אביגיל מצאה את עצמה במכונית, הפעם כחטופה. "כל החלונות היו מנופצים מיריות ומכוסים דם", היא מתארת. "ישבתי מאחור, דחוסה בין שני מחבלים. עוד שניים ישבו מלפנים. עוד שניים ישבו חצי גוף ברכב וחציו בחוץ, דרך החלון - וככה נסענו".

היא הוצאה מהמכונית והובלה למבנה. "ברחתי לכיוון של הקיר. המחבלים נתנו לי ללכת כי הם היו עסוקים בקרב יריות. ראיתי המון דם, פחדתי נורא. תוך כדי הירי הגיעו עוד מחבלים רבים והמבנה התמלא בהם. אחד מהם התנהג כמפקד שלהם. הוא צעק ויכולתי לראות שהוא כועס ולא מבין מי אני ולמה אני חיה. ראיתי בעיניים שלו שהוא רוצה את המוות שלי. כמה מחבלים שמו עלי סוודר, פתחו תא מטען של רכב אחר מזה שבאנו איתו והורו לי להיכנס. נכנסתי עם הסוודר ששמו עלי. זה נראה לי סוודר של ילדה שהם מצאו, כי הוא היה ממש קטן עלי".

המחבלים נסעו מהר לכיוון עזה. אביגיל הבינה שהיא חייבת להימלט לפני שיעברו את הגדר. היא חזרה להכרה והתעשתה. "ניסיתי להישאר ערה", היא ממשיכה לשחזר. "שמעתי ירי מרחוק, ואז הרכב שלנו התנגש ברכב אחר. המחבלים יצאו ממנו וצעקו בערבית. הם ניסו להזיז מהדרך את הרכב שנפגע כדי להמשיך להתקדם. אחרי היריות שמעתי פתאום צעקות בעברית. אני זוכרת ששמעתי מישהו אומר 'אימא'לה'. זאת המילה הראשונה ששמעתי, ואז מישהו אמר, 'בוא תראה מה יש פה'". לפתע, המחבלים שישבו ברכב וחטפו את אביגיל חוסלו. חיילים ישראלים פתחו את תא המטען ונדהמו. אביגיל ראתה את סרן עמית גפני, קצין אג"ם של גדוד 450, אחד מאותם גיבורים שחיסלו את המחבלים שחטפו אותה. "הם היו בשוק", היא מסכמת. "הם החזיקו ואמרו - 'הכול בסדר, הכול בסדר'. הם ניסו לברר מי אני ואיך הגעתי אל תא המטען".

"אנשים בהלם מזה שאני בחיים, ואני כמובן מבינה למה", היא מסכמת. "יש לנו עם מדהים, ואני מתפללת שכל החיילים יחזרו הביתה בשלום".