תחרות הסיפור הקצר: יהיה לו טוב אצלכם

"אפרת, כמה באמת היית מוכנה לשלם כדי שנזכה לילדים?". הפתיע אותי בעלי במהלכה של ארוחת ערב שגרתית. הבטתי בו, לא מבינה לאן הוא חותר. שנה לשנה הצטרפו לעשרים שנות המתנה. ציפייה לתינוק שיבוא וימלא את הבועה הריקה בה אנו חיים.

"אתה יודע שאין מחיר, אז למה אתה שואל?", לחשתי לדמות המשתקפת על גבי הצלחת הכמעט ריקה.

"את מכירה את יהודה, החברותא שלי. הוא נלחם כל חודש כדי לשרוד ולשלם את שכירות הדירה". הוא לקח אוויר. "עכשיו כשיש להם, ברוך ה', שישה עשר ילדים, החסר בדירה משלהם נהפך לדוחק בלתי נסבל ממש".

"נו?", הרמתי את כוס המים, לוגמת באיטיות.

"חשבתי, אולי לתת להם במתנה את הדירה שלנו".

"מה?!". מרוב הלם ניתזו המים לעברו. הוא חייך בסלחנות, מושיט לי מגבת מטבח. מחכה שאירגע.

"אנחנו מצפים שאלוקים יעזור וייתן לנו פרי בטן, דבר שאינו חייב לעשות", עיניו זהרו. "ולכן גם אני רוצה שנעשה משהו שאיננו חייבים לעשות".

 הסתובבתי לרצפה הבוהקת, מסתכלת סביב. דלתות החדרים הסגורים השיבו לי בדממה זועקת. 'אבל למה דווקא זה? קשה לי מספיק, הבדידות, התסכול, הרחמים האין סופיים מכולם', חשבתי.

בעלי קטע את מחשבותי. "בואי נדמיין שאנו זוג צעיר אחרי החתונה. יחד עם החסכונות היפים שצברנו, נוכל להתחיל משכנתא מההתחלה".

הבזקים מהירים חלפו בי. "אולי אנצל זאת, כדי להתחמק מהחברה המעיקה עלי, מהתינוקות המביטים לכיווני מכל בית, פינה או רחוב".

זה היה קשה. חשבנו על כך שוב ושוב. ליבנו יחד את השיקולים השונים, ולאחר שביררנו גם את העניינים הטכניים בבנק, קנינו דירה קטנה ויפה בסמיכות לירושלים. כן, עזבנו את העיר בה התגוררנו שנים.

ההתאקלמות הייתה לא פשוטה, אך יחד אתה נולדה גם תקווה קטנה לעתיד טוב יותר.

באחד הימים בעלי קיבל שיחת טלפון מיהודה, החברותא. "אליהו", קולו נשמע חגיגי, הפניתי אוזן סקרנית לשיחה ביניהם. "גיסי, הוא עסקן מפורסם בקהילה היהודית בוושינגטון. לאחרונה הוא סיפר לי על טיפול פורץ דרך שקיים שם, ויכול לעזור לכם".

קול אנחה מתואמת השתחררה, קוטעת את דיבורו הנרגש של החברותא. עשרות, ואולי מאות אנשים כבר באו לפניו, בטוחים כי בידם הפתרון לבעיה הסבוכה. ובפועל, חוץ מלהעביר אותנו מסכת של תלאות הכוללות ניסיונות מאכזבים ומייאשים, לא הושג דבר.

"יהודה, אנו מעריכים מאוד שהתקשרת, אבל אנחנו כבר לא מאמינים שדברים מעין אלו עשויים לעזור".

"לא התקשרתי בשביל לצער", השיב יהודה. "אלא כדי להחזיר לכם, ולו במעט, על המעשה המיוחד שעשיתם בשבילנו".

"כבר סיכמנו שנשאיר לה' את המקום להחזיר לנו על כך", בעלי התיישב על הכיסא. התיישבתי אחריו. תחושה לא ברורה פרפרה בי.

"אין דרך לסרב. הזמנתי לך ולאשתך כרטיסי טיסה, דיברתי עם גיסי שהבטיח לדאוג לכם לאירוח מושלם ומפנק".

"יהודה, אתה נורמלי?!", בפעם הראשונה בחיי שמעתי את בעלי מתבטא בצורה כזו. "לא בררנו כלום לגבי הטיפול הזה, לא הבטחנו שנלך עליו! למה לשרוף כסף לפח".

"ביצעתי בשבועות האחרונים עבודת מחקר מקיפה", יהודה נשאר רגוע. "מתברר שהטיפול החדשני הזה יעיל ומוכח, הם לא סתם מתיימרים להציג אותו כך".

"לא בא בחשבון". טון דיבורו של בעלי נהפך לנחוש.

קול שקט בקע מפי לפתע. "אני רוצה לטוס לשם".

"מה?!", בעלי הסתובב באחת. "הייתי בטוח שאת תהיי הראשונה לסרב".

"נכון, אבל הפעם זה שונה. זה רמז מה'. אחרי מה שעשינו, ההשתדלות הזאת בטוח תביא ישועה".

מהלך האריזה התרחש במהירות מסחררת. לא באמת שמתי לב מה אני מניחה במזוודה. הראש שלי היה שקוע במחשבות על הרגע בו אני חובקת את התינוק שלי. מחשבות כהות חלפו מדי פעם בראשי, מנסות לקרוע את הציור הפסטורלי שלי, 'מה אעשה אם משהו רע יקרה לתינוק כשייוולד? כיצד אצליח לטפל בו? אני מסוגלת בכלל לגדל תינוק בגילי?'.

נחתנו בוושינגטון די סי כעבור חודש. הקהילה היהודית קיבלה אותנו בחום. הם דאגו לנו כמשפחה בכל תקופת הטיפול, במיוחד יוסף, הגיס העסקן. בשבוע השני הבחנו כי סבר פניו מתוח.

"קרה משהו?", התעניינו בכנות.

"עזבו, זה לא קשור אליכם". הוא השיב. לא ויתרנו, לחצנו עליו שיספר מה מטריד אותו כל כך.

"אישה שאינה שומרת מצוות ילדה כאן תינוק לאחרונה, דיוויד קוראים לו. אלא שמצבה הרפואי קשה, ימיה ספורים", הוא שלח מבט חפוז לשעון. "אנו לחוצים למצוא בדחיפות משפחה שתאמץ את התינוק", רגע של החלפת מבטים עבר באוויר, "לפני שרשות הרווחה תעביר אותו לאימוץ במשפחה לא דתית, או אפילו במשפחה גויה".

דממה השתררה, רק קול פסיעותיו המתקרבות של הפרופסור, בליווי פמליית מתמחים חתך את המתח. הפרופסור נכנס לחדר. לאחר חילופי דיבור טריוויאליים הוא ניגש לעניין בזהירות.

"הטיפול לא עבד". המשפט נלחש כשהבעה מתנצלת מתלווה אליה.

קמתי, עוזבת את החדר בפסיעות מהירות ומסומאות תחת גשם הדמעות שתקף אותי. הלכתי במסדרונות בית החולים ללא מטרה. הרגשתי נטע זר בבית חולים, אבודה בג'ונגל הזה. סביבי חלפו מטופלים, רופאים וילדים כשברקע מתערבל לו בליל שפות. הדבר שהקשה עלי הכי, היה הידיעה שאין מי שינחם אותי. אני רחוקה מהבית, מהמוכר לי.

בסוף הקומה באגף השני, ליד אחת מדלתות החדרים הפתוחים, נעצרתי. עיניים גדולות וחכמות הציצו משם אלי. נמשכתי אליהם כדבק, מסרבת להעתיק את מבטי. השם "דייויד" קפץ לי לפתע מהדף המחובר לקצה המיטה. "אתה התינוק המדובר?", סקרתי אותו במבט חדש.

התינוק פער את פיו לחיוך זעיר וחסר שיניים. חייכתי אחריו. משהו בים השקט שלו גרם לי לבכות שוב. הסתכלתי עליו תחת מסך הדמעות.

ישבתי כשעה ארוכה מנסה להתחבר אליו, אל עצמי. הרגשתי לצידו רוגע נדיר. הבטתי בו, חסר ישע ובודד, בדיוק כמוני.

"אפרת, חיפשנו אותך". בעלי נכנס לחדר מתנשף, הוא נעצר מביט בי בפליאה. אשתו שתמיד ברחה מתינוקות כמחיה משתוללת, ישבה לה, נינוחה, לידו.

"אני רוצה שנאמץ את דיוויד", חייכתי בתגובה. "לא סתם ה' סובב שנבוא לכאן. הישועה שחיפשנו לא חייבת לבוא מהדרך הרצויה, היא יכולה להגיע גם בדרכים לא צפויות".

בעלי כמעט והתעלף. שאני אדבר על אימוץ? המתנגדת הראשית?

לא העזתי לחבק את דייויד, אבל את הכובע שסרגתי לפני חמש עשרה שנה לילדי הבכור שיבוא, חבשתי לראשו בידיים רועדות.                 

העסקנים מהקהילה ויוסף התגייסו במרץ לקדם את עניין האימוץ של דייויד, אבל חומה בצורה עצרה אותם בכל צומת, עם דרישות של ביורוקרטיה ופרוצדורות שונות.

לא התייאשנו. ארגנו מניינים שיעלו לקברי צדיקים ויעתירו להצלחה. בארץ, ביקשתי מהמשפחה לא להפסיק להתפלל. אני ובעלי לא עצרנו מלהתחנן להשם שהכל יסתדר על הצד הטוב, ובמהירות.

באחד הימים צלצל הטלפון. קולה של אמי חצה את האוקיינוס. "אפרת, אני רוצה שתחזרו לארץ". היא הייתה מלאה בביטחון.

"למה?", נדהמתי.

"ה' מראה לך שהדבר לא אפשרי", היא נאנחה. "בישראל יהיה לך קל יותר לאמץ תינוק".

"בשום פנים ואופן לא." קמתי מהספה באחת. "אמא, אני אוהבת את דיוויד, לכן אני רוצה לאמץ אותו. הוא מרפא אותי".

"אני לא מסכימה שתמשיכי להיאבק שם לבד, רחוקה מהמשפחה. בואי". משהו בטון היה מתחנן, מתגעגע ומפציר.

"אני לא רוצה לברוח כשמשהו לא מסתדר. אני לא אתחמק מלהילחם בשבילי". משהו נצבט לי בלב.

בעלי הגיע כעבור שעה, מעיר אותי משרעפי. "יוסף אירגן לנו לעכשיו פגישה עם מנהלת משרד הרווחה, בואי". התרגשות הציפה אותי. ידענו שבידיה סמכות רחבה. רק עם אישורה נוכל להאיץ את תהליך האימוץ.

המשרד שכן בקומה העשרים ושש בגורד השחקים. נכנסנו כששפתינו לוחשות תפילות ללא הפוגה. לאחר חצי שעה בה בחנה האחראית את התיק והמסמכים שסיפקנו, וחקרה אותנו בשאלות על מצבנו האישי, הבריאותי, הכלכלי, הנפשי ועוד ועוד, היא נפנתה להשיב באנגלית מהוקצעת.

"המקרה מורכב מדי, אני חושבת ש...".

"אני יודע שאין סיכוי בעולם שתאשרי את הבקשה". יוסף העסקן קטע את דיבורה. "הרי יש משפחות רבות שהגישו בקשה לפנינו והם עדיין ממתינים להיענות".

"נו, אז מהו הטיעון שאמור לשכנע אותי?".

"אם אני אספר שהזוג המופלא הזה, העניק במתנה את ביתו המרווח למשפחה חסרת אמצעים המונה שש עשרה נפשות, במטרה להיטיב עמן, ללא תמורה כלשהיא – תאמיני?".

צחוק קצר התגלגל בחדר. "אני לא יודעת מה הזוי יותר – זה שיש למשפחה שישה עשר ילדים, או זה שאנשים מוכנים לבצע מעשה בלתי נתפס שכזה".

"שניהם נכונים. המשפחה לה העניקו את הדירה. היא של אחי, המתגורר בישראל".

היא נרכנה קדימה, מביטה בחוסר אמון במסמכים המוכיחים העברת בעלות ללא עלות, על תמונות הדירה המפוארת והילדים שמחייכים ברקע, על מכתבי תודות הילדים ואיחוליהם לזוג המופלא.

מבט מעריך נפרס על פניה. "השתכנעתי, אבל לא רק בגלל זה, אלא גם בגלל זה...". היא הוציאה מהמגירה כובע.

"הי, זה שלי", נדהמתי.

"הלכתי לבקר את התינוק", היא הסבירה. "ומצאתי שם את הכובע היפהפה הזה. לתמיהתי, הסבירו האחיות כי אישה אורתודוקסית נתנה אותו לתינוק, והיא מגיעה לכאן מדי יום, מדברת ומטפלת בילד במסירות נדירה. לתינוק יהיה הכי טוב אצלכם, אני בטוחה. ראו את העניין כמסודר". היא קמה ממקומה, מרמזת על סיום הפגישה.