תחרות הסיפור הקצר: אחים לנשק

הימים – שלהי מלחמת העולם השנייה. גרמניה נוחלת תבוסה אחר תבוסה, וארה"ב מצטרפת למלחמה במטרה לסיימה מהר ככל האפשר. פלוגות החיילים האמריקאים מגוונות ביותר. גויים ויהודים, כהי עור ובהירים, בליל מוחלט של תרבויות, מוצאים, גזעים ואמונות, אך כולם מאוחדים, כאיש אחד בלב אחד, להביס את האויב המר מכל – האויב הנאצי.

וכך סיפר לימים סם, חייל יהודי אמריקאי, ניצול יחידי מפלוגה שלמה שנהרגה באחד הקרבות הקשים ביותר שידע חיל הרגלים של הצבא האמריקאי: "הייתי בן יחיד לאם אלמנה, כך שלא חל עלי חוק גיוס חובה. אך כשנקראנו אל הדגל, התנדבתי לצבא, כמו רבים וטובים מחברי, ויצאנו לשרת את עמנו ככל שנדרש. גויסתי לחיל הרגלים, ותוך ימים אחדים מצאנו עצמנו עמוק בשדות הקרב באחד מקווי הגבולות המרכזיים והקריטיים. באחד הימים, ביום חורף קר מנשוא, במינוס 20 מעלות מתחת לאפס, לאחר כמה ימי התחפרות בשוחות ללא התקדמות כלל, לפתע ניתנה הפקודה 'להתקדם ולתקוף!'. היינו כולנו רעבים, עייפים וקפואים עד הלשד, אך לשמע הפקודה הרגשנו גל של מרץ וחיוניות בלתי נדלית. כוחות אדירים ובלתי מוסברים כמו נמסכו בנו. קפצנו מאחת מהשוחות בהן התחפרנו במשך ימים שלמים והתחלנו להתקדם בזהירות קדימה. לא עברו דקות בודדות והתברר גודל האסון. הייתה זו מלכודת מתוכננת היטב מהצד הגרמני שהתחבא אף הוא בשוחות משלו וחיכה לנו – הפיתיון – שנתקרב אליו, על מנת שיוכל לקצור בנו מקרוב כברווזים במטווח.

"מיד נשמעה הפקודה הבהולה 'לסגת!', וכולנו החילונו לרוץ אחורנית אחוזי בעתה, בניסיון להגיע בשלום חזרה לשוחות המגוננות. אני זוכר את חברי לצדי, רצים, רצים, ואותי לידם. בכל רגע נופל עוד חייל, עוד חבר, נופל, ולא קם. ואנחנו רצים, והנה עוד רגע קט מגיעים אל השוחות! זוכר את הרגע הסופי בו ניצבנו לפני השוחות הגואלות. כל החברים נותנים ידיים זה לזה ומתחילים לקפוץ, ראש למעלה, רגליים למטה, ורק אני, שפיגרתי טיפה מאחור, אינני יכול להסביר מדוע, קפצתי שניה אחריהם – אבל הפוך. ראש למטה, רגליים למעלה.

באותו רגע פילח פגז תותח את האוויר ופשוט קצר אותנו. כל חברי נספו במקום ואילו אני – רגלי נקטעו מהפגז ונפלתי אל תוך השוחה הלום, פצוע וכאוב. תוך דקות ספורות שקעתי בעילפון, ואינני זוכר עוד דבר.

"לאחר שהתעוררתי מעלפוני במיטת בית חולים שדה שהוקמה במקום, סופר לי כי חובש הפלוגה, בחירוף נפש של ממש, חיכה להפוגה מועטה בירי, ואז הזדחל בין השוחות ובין הגופות על מנת לבדוק אולי קיימים ניצולים בין הנופלים. החובש ירד לשוחות בכוחות לא לו, ועבר חייל-חייל לבדיקת סימני חיים. כך גילה אותי, שוכב קטוע גפיים, מעולף, פצוע וסובל מהיפותרמיה קשה, אבל עם דופק. אמנם חלש מאד, אבל פועם! הוא העלה אותי על גבו וסחב אותי תחת מטר הקליעים של האויב למקום מחסה, שם נתן לי טיפול ראשוני מציל חיים. לאחר התייצבות מה במצבי העבירו אותי הביתה, לארה"ב, לבית חולים מקצועי ומשוכלל, בו שהיתי חודשים אחדים עד לשיקומי המלא".

* * *

סם הינו סבי, אב אבי. את סבתי פגש סבי בבית החולים בו שהה. סבתי עבדה כאחות בבית החולים וטיפלה בסבי, כמו בשאר החולים, במסירות וברחמנות. לא עבר זמן רב, וסבי וסבתי נישאו כדת משה וישראל.

את הסיפור הזה שסיפרתי לכם, אהבתי לשמוע מפי סבי שוב, ושוב, ושוב, בעת יושבי על ברכיו (התותבות). סבי וסבתי נישאו, כאמור, מיד לאחר המלחמה, והקימו בית בישראל. נולדו להם בן ושתי בנות. הם לא היו שומרי תורה ומצוות, אך היו אוהבים ומכבדים כל אדם באשר הוא. למדתי מהם רבות מה אפשר לעשות ולאן אפשר להגיע בכוח הרצון. אבי חזר בתשובה לקראת גיל 20, התחתן עם אמי והקים את ביתו בארץ הקודש, ומעת לעת היינו נוסעים לבקר את זיידי ובאבי אמריקה, כפי שהיינו נוהגים לכנותם – ביקורים שעד היום, לאחר שנים רבות, זיכרונם מעלה בי ניחוחות של חום וגעגועים לימים ההם, ולחום המיוחד שנשב מסבא וסבתא היקרים שלי.

אך בזאת לא תם הסיפור.

* * *

לאחר נישואיהם של זיידי ובאבי, משפחתה של באבי כעסה כל כך על נישואיה "הנמהרים והפזיזים" עם נכה מלחמה קטוע רגליים, עד שניתקה עמה קשר. וכך, במשך כל שנות נישואיה של באבי, רב היה צערה על הקשר שניתק עם משפחתה, אך כל ניסיונותיה עלו בתוהו והמשפחה סירבה בתוקף לחדש עמה את הקשר. רק אחיה של באבי, ארווין, התנגד ל"חרם" המשפחתי שהוכרז על אחותו, ושמר איתה על קשר רצוף. בתחילה היו מתכתבים, ולאחר מכן, כשהיו הטלפונים נגישים בכל בית, אף עברו לשיחות טלפוניות. הקשר ביניהם היה חם ולבבי, ובאבי מצאה בו מעט נוחם ומרפא לגעגועיה הרבים למשפחה כולה.

מידי פעם היו האח והאחות נדברים ביניהם על כי חייבים הם להיפגש, ולא יעלה על הדעת איך חולפות השנים בזו אחר זו, ואיך יתכן שאינם מארגנים מפגש משפחתי בין באבי ומשפחתה לבין ארווין ומשפחתו.

אכן, עומס החיים, קשיי התחבורה, קשיי ההתניידות של זיידי והקושי הכלכלי, גרמו לכך שהמפגש המיוחל התעכב הרבה יותר מהמצופה.

בעוד באבי מצפה שנים רבות להיפגש עם אחיה, היה זיידי מביע מפעם לפעם את כמיהתו לנסות לגלות את זהות מצילו האלמוני, אותו חובש מהפלוגה בגדוד, שבחירוף נפש ממש הוציאו ממוות לחיים, כפשוטו ממש. לא הפסיקה להציק לזיידי המחשבה כי אותו אדם מסר נפשו עבורו והוא, זיידי – אפילו הזדמנות לומר תודה לא הייתה לו. זיידי ניסה בדרכים שונות לברר, שלח מכתבים לפה ולשם, אולי מישהו ידע את פרטי החובש האלמוני בגדוד, אך כל מאמציו עלו בתוהו לאכזבתו הרבה.

והנה הגיע היום החגיגי. אחיה של באבי ומשפחתו מגיעים סוף כל סוף, לאחר שנים רבות כל כך, לביקור בביתה של באבי! אין לתאר את התרגשותה של באבי, וזיידי ביחד אתה. הן הוא בן המשפחה היחיד שלה, קרוב אחד ומיוחד. שנים רבות מחכים הם לרגע המיוחל, להיפגש פנים מול פנים, להכיר את האישה, והילדים, לשבת, לראות זה את זו.

באבי לחוצה. השנים שחלפו הותירו בה את חותמם, ואולי אחיה לא יזהה אותה? וזיידי מרגיע אותה שהיא נראית בדיוק כמו בעת החתונה. ובכלל, הן גם על ארווין הרי עברו אותן שנים בדיוק שעברו עליה. זיידי ובאבי יושבים ומחכים בכיליון עיניים ובקוצר רוח לנקישות על הדלת.

והנה דפיקות. לבה של באבי הולם בפראות. היא קמה ופותחת את הדלת, וניצבת מול האח היקר והאהוב שלה. ניצבת אך איננה רואה מאומה, כי מסך של דמעות מסתיר את עיניה והיא לא רואה דבר. לא את אחיה, גם לא את אשתו שלידו, ולא את ילדיו המתוקים שמזכירים נואשות את אמה. גם האח נרגש עד כלות. לבסוף כולם מתעשתים, ובאבי מזמינה אותם להיכנס פנימה. זיידי מושיט את ידו לשלום לגיס היקר, והגיס מצדו ניגש גם הוא ביד מושטת בהתרגשות. אך לפתע...

היד של הגיס קופאת על עומדה בחדות. פניו מלבינים, והוא נראה כעומד להתעלף. הוא נאחז בשולחן הסלוני, פרקי אצבעותיו מלבינים ממש. כל הנוכחים מביטים אחוזי בעתה, לא מבינים את המתרחש. באבי רצה להושיט כיסא לאחיה ולהגיש לו כוס מים צוננים. ידו של זיידי צונחת לצידו בחזרה בחוסר הבנה.

האח מביט שוב על זיידי, כשכל התדהמה והתימהון שבעולם נסוכים על פניו. "סם? סמי? האם זה אתה? גדוד 47? ינואר 1945? הקרב האבוד בשוחות? הניצול האחרון?"...

זיידי מביט בו בעיניים כלות. המילים נעתקו מפיו כשהבין. המחשבות מתרוצצות בראשו ולא מצליחות להתחבר לכדי שורה אחת הגיונית. לבסוף, מתוך הערפל, זיידי מצליח למלמל בקול צרוד: "אתה, אח אשתי, אתה החובש שהציל את חיי, אני לא באתי לומר לך תודה, בסוף אתה באת עד אלי. אז תודה לך". וזיידי, בפעם הראשונה בחייו לאחר המלחמה, פורץ בבכי תמרורים מטלטל. בכי מטהר ומנקה. בכי על כל החיים הקצרים שנגדעו באיבם באותו קרב נורא. בכי על כל הזוועות שחווה בחייו בעודו צעיר ועול ימים בעצמו. בכי על רגליו שנקטעו ואינן, על הנפש המעונה הבוכה במסתרים כל יום וכל רגע, גם אם עברו שנים רבות מאותם קרבות מרים. אך מצד שני, בכי על היופי, האצילות והטוהר שמתגלה בבני אדם בשעות של מבחן. בכי של הכרה בגדלותו של גיסו החובש שחירף נפשו עשרות פעמים בשדה הקרב על מנת להציל חיים. בכי של הוקרה לגיסו שהיה לבאבי עזר ומשענת במשך השנים שחלפו בתור בן משפחה קרוב, מכר וגואל. ומעל לכל, בכי של התרגשות מההשגחה הפרטית שנגלתה לעיניו, כמו אז, בהצלתו המופלאה מבור המוות ע"י מלאך בדמות אדם, כן עתה, כשהוא זוכה לפגוש את אותו מלאך, להודות לו סוף סוף על כל אשר עשה למענו, ולגלות כי הוא לא אחר מאשר גיסו היקר והאהוב.

זיידי בכה על העבר אך גם הודה עליו. זה היה הבכי היחיד שבאבי ראתה אותו בוכה אי פעם.

הסיפור הינו אמיתי, עם שינוי מינימלי בפרטים. זיידי נפטר בשם טוב לפני 27 שנה, וזכה לרוות רוב נחת מילדיו ונכדיו. באבי נפטרה לפני מספר חודשים בשיבה טובה, מוקפת ילדים, נכדים ונינים ההולכים בדרך התורה. זכינו לדבר איתה כולנו בשיחת וידאו שבועיים לפני פטירתה, כשהיא בצלילות מלאה, ערנית, חדה, ובעלת חוש הומור כדרכה תמיד.

לעילוי נשמת סב בעלי, שמואל לייב בן חיים יצחק, וסבתו, בתיה בת מרדכי זלמן. יהי זכרם ברוך.