"מה שלא הצליחו המבוגרים, הצלחת אתה, מטר ושלושים של מתיקות"

לדורון יש שיער כחול, שמונה עגילים על אוזן אחת ועוד חמש על האוזן השנייה.

הוא הגיע בבוקרו של יום שישי מהודו, רכוב על האופנוע האדום שלו. כבר כמה שעות שהוא יושב מכווץ על הספה בבית חב"ד ולא מוציא מילה.

"רוצים לצייר על האופנוע שלי?", הוא שואל פתאום את שניאור יצחק ורבקי הקטנים שלנו, וכשהוא מדבר אל הילדים, פתאום יוצא לו החיוך. בבת אחת מתרככות לו הפנים ומתבהרות  לו העיניים.

"רוצה שנצייר לך עליו גיטרה?", שואל אותו יצחק. "אני מנגן בכינור, בצ'לו, בעוגב ובפסנתר, ככה שלא אכפת לי איזה כלי נגינה תציירו", הוא עונה להם.

סוניל המלצר מגיש לו קפה שחור, והוא מודה לו בהינדית משובחת. כששואלים אותו המטיילים מתי הספיק ללמוד את השפה, הוא מושך בכתפיו ומסביר ששפות זו ממש לא בעיה ללמוד. עובדה. הוא מדבר גם ערבית, פרסית, איטלקית, צרפתית וסינית. ואת כל השפות הוא למד בעצמו, דרך המחשב.

אותי זה כבר לא מפתיע. השנים הרבות בהן אנו זוכים להיפגש עם יהודים במצבים שונים לימדו אותי: לעולם אין לשפוט אדם על פי החיצוניות שלו! מראה העיניים יכול להטעות מאד...

"כמה זמן אתה כבר בטיול במזרח?", שואלים אותו החבר'ה מסביב. "שלוש שנים", הוא עונה בשקט. החבר'ה מסביב טופחים לו על הכתף בקנאה. הוא מחייך אליהם,  אבל בחיוך שלו אני רואה כל כך הרבה עצב.

* * *

שבת המלכה פורסה את כנפיה על עמק קטמנדו. מאות חברים וחברות יושבים יחד סביב שולחנות ארוכים בסלון הגדול של בית חב"ד. כאן אין דתיים ואין חילונים. רק... עם ישראל חי!

הילדים שלנו, שנולדו אל תוך השליחות המיוחדת הזו, כבר רגילים לדבר גם הם בפני המטיילים, ובאותה השבת, הם מחליטים לדבר על הנושא של כיבוד הורים.

יצחק נעמד על גבי 2 כסאות ומסביר בקולו הילדותי שההורים של כל אחד ואחת מאיתנו עשו בשבילנו מעל ומעבר! "זה נכון שלפעמים יש גם כעס כלפיהם", הוא אומר פתאום (ומפתיע גם אותי), "אבל גם כשאתם כועסים או רבים עם אבא ואמא שלכם... בבקשה מכם! תסלחו להם! תזכרו להם את האהבה הגדולה ואת כל הלילות שהם לא ישנו מרוב דאגה אליכם!".

כשיצחק מתיישב, כולם מחייכים אליו בהנאה. כולם, חוץ מדורון. דורון יוצא את החדר בסערה.

* * *

"שלוש שנים!", הוא אומר לחזקי ולי בבכי על הספסל שבחצר. "שלוש שנים שאני מסתובב בהודו כמו כלב בלי בית!".

הוא מספר לנו על מריבה נוראית שניטשה בינו לבין ההורים שלו. כל כך קשה היתה המריבה, כל כך קשות היו המילים שנאמרו בה – עד שעזב בטריקת דלת את הבית החם שלו בחיפה, ויצא לשוטט ברחובותיה הקרים של העיר. מאז הוא לא שב הביתה. נסע הכי רחוק שאפשר.

הם מצידם מתייסרים מהדאגה אליו. שלחו אליו להודו את אחותו הגדולה שתרכך את לבו, אחריה הגיע גם הדוד, אך לשווא. לטלפונים הרבים שלהם הוא לא עונה אף פעם.

"חשבתי שמחקתי אותם... שהם כבר לא קיימים אצלי...", הוא אומר בדמעות, "עד ארוחת השישי של הערב בבית חב"ד, האווירה המופלאה שיש אצלכם והילד האהוב הזה...".

כשיצחק הקטן יוצא החוצה, דורון מאמץ אותו אל לבו. "מה שלא הצליחו המבוגרים לעשות – הצלחת אתה. מטר ושלושים של מתיקות!", הוא אומר לו.

"אני חוזר הביתה!".