לחייל עדיאל בן דבורה, אני לא מכירה אותך, אבל גאה בך

לחייל עדיאל בן דבורה היקר,

אתה לא יודע מי אני, ואני לא יודעת מי אתה,

אבל אני מרגישה מחוברת אליך בנשמה שלי.

יומיים אחרי תחילת המלחמה יצאו במיזם מיוחד,

וחילקו שמות של חיילים לתפילה.

אני קיבלתי את השם שלך.

קיבלתי שם, זהו, בלי עוד שום סימן מזהה.

אבל זה לא מפריע לי להרגיש הכי קשורה אליך בעולם.

קיבלתי תפקיד, והתפקיד שלי הוא לשמור עליך,

לשמור ולהגן עליך מפה, מהבית הבטוח והרגוע שלי.

אני לא בצבא ולא נלחמת,

אבל אני פה, נלחמת עם עצמי יום יום בשבילך!

קיבלתי על עצמי להתפלל מנחה וערבית, ולקבל שבת 20 דק' קודם,

בשביל לשמור ולהגן עליך.

זה קשה.

השבתות, הן נכנסות בשעון חורף, וזה חתיכת אתגר!

והתפילות?

לצערי, אף פעם לא הקפדתי להתפלל מנחה וערבית.

זה מאז ומעולם היה לי קשה,

אבל עכשיו,

זאת לא בחירה, זאת החובה הבסיסית שלי!

אתה נלחם שם, לא יודעת אפילו באיזה בסיס ומה התפקיד שלך,

אבל יודעת מה התפקיד שלי.

התפקיד שלי זה לדאוג שתחזור הביתה בריא ושלם,

אז אני פה, מתפללת.

בכל דקה שיש לי, אני עוצרת ואומרת עוד פרק תהילים להצלחתך.

אתה נמצא אצלי בראש ובלב כל דקה ודקה,

מרגישה שאני חייבת לשמור עליך,

בשביל המשפחה שלך, בשביל המדינה.

כל יום אני נלחמת עם עצמי מחדש,

לקום ולהתפלל, זה לא קל, זה לא בא לי ברגיל.

לפעמים אני חושבת לוותר, מנסה למצוא תירוץ למה לא,

אבל מיד תופסת את עצמי ומבינה שזו לא אופציה בכלל לוותר,

כי אם אני לא אשמור עליך –

אז מי כן?!

אני רק רוצה שתדע שגם בלי להכיר אותך,

אני מרגישה גאווה עליך,

גאווה על זה שאתה מגן עלי,

גאווה על זה שעזבת את היקרים לך ובאת להילחם בשבילם, בשבילי ובשביל כל העם שלנו.

אני מרגישה שקיבלתי אחריות ענקית,

ולצד האחריות בא הפחד.

הפחד הזה, כל בוקר לפתוח חדשות ולגלות עוד חייל שנפל בקרב,

החרדה המטורפת הזאת, רק לא לראות את השם שלך מופיע.

בבקשה שלא פישלתי בתפקיד שנתנו לי,

להגן עליך.

בכל בוקר יש לי אנחת רווחה,

השם שלך לא רשום שם,

ובעז"ה גם לא ירשם!

קצת קשה לא לדעת מי אתה,

מי האדם שאני מתפללת כל כך לשלומו,

אז בכל יום אני מדמיינת שאתה מישהו אחר.

פעם אחת חייל צעיר, פעם אחרת אולי אבא שנקרא למילואים, ואולי בכלל מפקד בכיר.

לא משנה באיזו דמות אני מדמיינת אותך,

תמיד אני מתפללת ומקווה שתחזור לשלום, ליקרים שלך.

שתחזור בריא בגוף ובנפש,

אתה, וכל החיילים הצדיקים

שמוסרים נפשם להגן עלינו.

המכתב הזה כנראה לא יגיע אליך לעולם.

אז למה אני מספרת לך את כל זה?

כי עכשיו סיימתי להתפלל ערבית,

שוב נלחמת עם עצמי, לקום, להתלבש ולהתפלל להצלחתך,

לדעת שמילאתי את החובה הבסיסית שלי.

ממני.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.