תחרות הסיפור הקצר: תרומה של חיים

מאז שהכיר דן את מנשה, חש אליו מעין הערצה והערכה מיוחדת. הוא גילה, ככל שהעמיק את קשריו עם מנשה, כי אדם זה לא כאחד האדם הוא. הוא שם לבו לדברים פעוטים וקטנים, שסיפרו על אדם גדול. דברים, שככל שניסה מנשה להסתיר, הצליח דן לחשוף. הוא גילה כי מנשה תורם בקביעות לעמותות שונות. מבקר חולים בבתי חולים, זקנים בבתי אבות וילדים מיוחדים במוסדותיהם. הוא עוזר ליתומים ואלמנות, בבד בבד שהוא בעל מסור ואב אוהב. הוא היה איש עסקים קשוח, שגם עם 40 מעלות חום יגיע לעבודה, יתקתק כמו שעון. עובד בחריצות ונאמנות. אהוב על כל איש מהצוות, החל מהבוס וכלה במנקה. הוא היה מקדם כל אדם בחיוך, ב"מה שלומך?" מחמם. הוא היה איש מושלם.

לא פלא שדן כה העריך אותו, ורצה לעשות הכל כדי לעזור לאיש זה. באחד הימים, ישבו שניהם במשרד, בהפסקת האוכל, ושוחחו על דא ועל הא. לפתע, ללא התראה מוקדמת, זרק מנשה את הפצצה: "אני רוצה לתרום כליה". דן היה המום, אך לא יותר מדי. הוא יודע עם מי יש לו עסק... מנשה הסביר לדן על הסיכון הקטן והסיכוי הרב, על הזכות להעניק חיים לאדם סובל, על השמחה שזה מעורר בשמים.

במהלך הימים הבאים החל תהליך ההתרמה במלוא עוזו. מספר פעמים בשבוע היה יוצא מנשה מהעבודה לכמה לשעות לבדיקות, לראות אם כשיר הוא לתרום כליה, ולבדוק התאמות. לאחר מספר שבועות הגיע מנשה מרוגש למשרד. הבדיקות יצאו תקינות לחלוטין, ויש מספר חולים שממתינים לקבלת הכליה שלו. מנשה היה מאוכזב מעט שיש לו רק כליה אחת לתת... עדיין, הוא הסתובב כל היום בפרצוף זורח ובחיוך כבוש.

לכן היה מוזר לראות את מנשה, כמה ימים אחר כך, עם ראש כלפי מטה, פה שמוט ועיגולים שחורים מתחת לעיניו. מי שכן ראה את ראשו כשהוא מורם, ראה זוג עיניים גדולות, שמשהו לא מוכר עמד בהם, ולא, לא מדובר על משהו ממשפחת השמחה והאושר. דן היה נדהם למראה השינוי החד. רק אתמול בלילה שוחח עם מנשה בטלפון, והלה סיפר לו בהתרגשות כי תוצאות בדיקות ההתאמה תבואנה היום. לא ניתן היה לדבר אתו כמעט מרוב אושר. והיום? שינוי דרסטי כזה עוד לא ראה דן כל ימיו. אך מנשה לא נראה כאדם שרוצה לשוחח. הוא התיישב במשרדו והתחיל את הפעילות היומית בשקט, ללא ברכות ה"בוקר טוב" הלבביות הרגילות שלו. דן החליט, כי לא ניתן להמשיך כך. חברו סובל, והוא מתעלם? הוא ניגש בצעדים גדולים לחדרו של מנשה. מנשה, שתמיד היה עובד בחריצות וללא הפסקה, מנשה הנאמן והמסור לתפקידו, עמד ליד החלון הגדול שבחדרו והביט על הנוף שנשקף מחלונו בקומה ה-20. דן נכנס בשקט. הוא נעמד לידו, והביט גם בחלון הרחב.

ואז, לאחר כמה דקות של שתיקה ממושכת, פתח מנשה את פיו. בקול לא-לו, פלט בקושי: "אני חושב לבטל את התרומה".

דן היה המום. שום דבר לא הכין אותו לכך! התרומה הייתה משאת נפשו של מנשה כבר חודשים מספר, וכמה נאם עליה... מהו הדבר העוצמתי הזה, שיכול לגרום לו לשקול לבטל אותה? ומה עוד היה גורם לאיש האופטימי תמיד, ששום סבל או מאורע קשה וכאוב היה מזיז אותו מאמונתו הנצחית, להראות שבור כ"כ? מנשה הבחין כי חברו נסער. הוא ניגש לדלת משרדו, שנותרה פתוחה, וסגר אותה. הוא חזר לשולחן, התיישב על כסאו וחפן את ראשו בין שתי כפות ידיו. דן חיכה בסבלנות, ולאחר כמה דקות, התחיל מנשה לדבר.

*

הייתי נער צעיר, כבן 16. נער מאושר ושמח בחייו. הייתה לי משפחה מדהימה, חברים אוהבים והצלחתי בחיים. החיים הטובים, קוראים לזה. עד אותו יום מר, בו נפצעתי בתאונת דרכים. שכבתי מספר ימים ללא הכרה, ועברתי לאחריהם שיקום ארוך שהתפרש על פני מספר חודשים. במהלכם, סעדו אותי הורי וחברי הקרובים במסירות, מספרים על החברים שמחכים והמורים ששואלים. לא פלא שחשתי שמחה לשוב לכיתה ולראות את כולם. לא ידעתי מה מחכה לי... כשנכנסתי, עדיין צליעה קלה ליוותה אותי. אבל מי שם לב לכך בהתרגשות הגדולה? החברים סבבו אותי בגעגוע. גם נערים שלא הייתי חבר שלהם שמחו לקראתי. הייתי מתייחס יפה גם לילדים דחויים בכתתי, ולכן גם הם שמחו ששבתי. בקיצור, הכינו מסיבה גדולה לכבוד שובי, וההתרגשות הייתה רבה. חשתי מאושר, אהוב ומרוצה, עד שראיתי נער לא מוכר, שהיה בגבו אלי. הוא גרר את רגליו קדימה ואחורה, כצולע.

נגשתי אליו, ובחיוך שאלתי לשמו, והאם הוא נער חדש בכתתנו. הוא היה גבוה. זה בעיקר מה שזכור לי משיחה אומללה זו. תחילה הוא הסתכל אלי, לראות אם אני רציני, ולאחר מכן פרץ בצחוק רועם. לא הבנתי על מה הצחוק, אך נראה ששאלתי בדבר הצחוק רק מצחיקה אותו יותר. במבוכה, הסתכלתי על יתר החברים שסביבו. הם עמדו מתלבטים, אך לפתע ראיתי כי הוא מביט עליהם בעיניים זועמות, ולפני שהבנתי מה קרה, פרצו גם הם בצחוק. הוא היה מאולץ, וללא חיוך. חשתי מבולבל לחלוטין. מה הולך פה? פניתי אחורה, וראיתי שהנער בא בעקבותי, גורר את רגליו גם הוא. הוא הושיט את ידו בחיוך מתנצל. "אני מצטער שצחקתי. זה היה ממבוכה. שמי מנשה כהן".

הושטתי גם את ידי, "שמי הוא גם מנשה. זה בסדר, הכל טוב...", חייכתי חיוך אמיתי וחם. אבל מנשה כהן, במקום לחייך גם הוא, פרץ בצחוק גדול עוד יותר. הייתי נער עוצמתי ואהוב, אבל גם רגיש. ותמים.

ורק ברגע זה, הבנתי שמשהו בילד הזה לא מריח טוב.

המשכתי ללכת למקומי, עדין לא בהבנה מלאה, ורק אז, כשראיתי אותו מתרחק בצעדים גדולים ובגב זקוף, הכתה בי ההבנה שהצליעה הייתה חיקוי. חיקוי שלי. הפגיעה הייתה נוראה. גם ההבנה על מה היה הצחוק, שלו ושל החברים סביבו. השתדלתי להתרחק ממנו, ולא היו לי עוד פגישות אתו במהלך היום. אך משהו מוזר צד את עיני. המרקם החברתי בכיתה השתנה לחלוטין בחודשי היעדרותי. עד התאונה, היה בכיתה מעין הסכם שלום בין שלוש קבוצות מרכזיות, כולן במעמד זהה וטוב. היו עוד כמה בצד, אבל היה נחמד בכיתה באופן כללי. כעת חשתי כי לחץ ועוינות ממלאים את הכיתה. לחישות לגלגניות וצחקוקים נשמעו היטב במהלך כל היום. אחר הצהרים, בדברי עם חברי על כך הם נאלצו להסכים איתי. המצב בכיתה נהייה בלתי נסבל. יואב, שמו האמיתי של "מנשה כהן", שינה את המרקם הכתתי לנוראי.

"מי שהעז להתנגד לו, הושפל ודוכא. אנו העדפנו לחוש כאילו הוא לא כאן והצלחנו באופן חלקי", סיפרו לי חברי. "מדי פעם הוא נזכר בקיומנו ודואג להראות לנו מי בעל הבית כאן, ועובר לסדר היום. העדפנו לא לספר לך על כך, שתראה לבד".

הייתי המום. לא הבנתי מדוע חברי שותקים על הדבר המזעזע שמתרחש כאן. הם הסתכלו עלי בפחד, כשהבינו מה מתרחש בראשי. "לא! אתה לא עומד לצאת מולו. זה לא הגיוני. זה רק יהרוס אותך! אתה עדין לא מכיר אותו...".

אך אני, חדור רצון לתקן את העולם, לא שעיתי לדבריהם. למחרת בכיתה, חיכיתי להזדמנות, והיא לא איחרה להגיע. בהפסקת האוכל, התיישב יואב במעגל סביב לחנן, נער דחוי ומסכן בכתתנו. הוא התחיל להציק לו, בהזיזו את מחברותיו וקלמרו, ובדברים משפילים ואכזריים. אף אחד לא התייחס, כך שהבנתי שזה דבר שבשגרה. נגשתי אל יואב, נעמדתי מולו ואמרתי "מספיק!". את ההלם שאחז בו לא אשכח לעולם. הוא היה נראה כעוס עד עמקי נשמתו. הוא נעמד באחת, ותחושת סכנה החלה לופתת אותי.

לעת עתה, הוא לא ענה לי מאום. הוא התיישב חזרה בכיסאו והמשיך בדבריו המעליבים על חנן, לקהל מאזיניו, בהתעלמו ממני לחלוטין. אך כבר למחרת הוא ניגש לכיסאי בהפסקה. לא בשביל לשוחח שיחת רעים...

החודשים הבאים אחר כך היו גיהינום עלי אדמות. הוא מרר את חיי בצורה שקשה לתאר, אומנם חברי נשארו נאמנים לי, אבל הוריתי להם שבכיתה לא יראו כל קשר אלי, שלא יציק גם להם. כך קרה שמנער אהוב ומקובל, הפכתי לנער בודד ועלוב.

הכיתה שיתפה אתו פעולה מחוסר ברירה, כדי לא להיות כמוני. מעט ילדים, ששמחו מבואו של יואב לכיתה, הפכו לחבריו הטובים, ולשותפים מלאים בפעולותיו הנוראיות.

תהיתי, אם היו נותנים לי לחזור אל אותו רגע בו הוצאתי מפי את המילה "מספיק!", אם הייתי אומר אותה שוב. ההתחבטות בתוכי הייתה נוראית. אך תמיד, לאחר ההתלבטות הקשה, הייתי מצהיר לעצמי; גם אם זה היה קורה עוד פעם, וגם אם הייתי יודע את ההשלכות, הייתי עושה זאת שוב.

לאחר כחצי שנה, עזב יואב את כיתתנו, והשלווה חזרה אליה. חודשים אלו השאירו צלקות בנפשי. לעולם. חברי המסורים ברגע שבו הוכרז על הסתלקותו הראו שוב את חיבתם לי בגלוי, אבל הכיתה הייתה צריכה לעבור שיקום ארוך. כולם נשמו לרווחה שיואב הלך. אני השתדלתי לשכוח ממנו, ולחיות את חיי. בגללו השקעתי את חיי בגמילות חסדים ובאהבת האחר. שעות רבות מיומי אני מעניק לאנשים אומללים, כך שלקחתי את המאורע הנוראי בחיי והפכתי אותו למנוף עבורי.

חשבתי כי תקופה זו הסתיימה, אך אתמול , גיליתי כי עדיין חש אני בתוך לבי כנער שלבו שותת דם. האדם שנמצא כמתאים ביותר לקבל את כלייתי, היה יואב. שם משפחתו חריג במקצת, לכן אין לי ספק שמדובר באותו יואב.

היה כתוב שם, כי יואב חולה כליות למעלה מ-10 שנים, ורק כעת נמצאה לו תרומה מתאימה.

*

"לא ישנתי כל הלילה", סיפר מנשה. "לא יכולתי לחשוב שאתן את כלייתי ודמי לאדם אכזר כל כך. לאדם שהתעלל בי כ"כ, בשבילו אקיז דם? בשבילו?!".

דן לא אמר דבר, רק חיבק את מנשה ויצא מהחדר.

אף אחד לא יודע מה התרחש בחדרו של מנשה כל שעות הבוקר. את המסמכים שהיה עליו לסיים באותו יום הוא לא סיים, אבל בעבודה אחרת הוא עבד: עבודה קשה הרבה יותר, ללא השוואה. עבודת פרך, שמעטים האנשים שהיו מסוגלים לעשותה. עבודה שלא דורשת כלום, ודורשת הכל. לאחריה, יצא מהמשרד מנשה אחר. אחר ממנשה שנכנס באותו יום, ואחר גם ממנשה של כל יום. הוא היה זקוף יותר, מואר יותר.

לאחר כמה ימים, כשדן בא לבית-החולים לחדר ההתאוששות, וראה את מנשה שוכב על המיטה, פניו חיוורות ועיניו מאירות, לא יכול היה לעצור את דמעותיו.