תחרות הסיפור הקצר: מחילה כתובה על פתק

אני נוקשת שתי נקישות על הדלת שידעה ימים יפים יותר, שפתחה וסגרה אינספור פעמים כשהתגוררה גם היא בבית הזה. הולכת שתי פסיעות אחורה. למה החיים כאלה מסובכים? ומה בסך הכל אני צריכה לעשות? לנקוש שוב על הדלת, אם ריקי לא שמעה את הנקישות הראשונות, לומר שלום, לבקש סליחה וללכת. אבל זה לא כך. כנראה המחילה, אני חושבת לעצמי, נקנית בדמים מרובים, תרתי משמע. כמה פעמים הגעתי לכאן לבקש סליחה? רק ששכחתי להרכין ראש, להכניע את יצר הגאווה שלי, שביקש שלא לרמוס את כבודי עד עפר. מתח לי מידי את מיתרי הקול, החזיר אותי אחורה, ביקש שאתן לעצמי מקום גם היום. ותמיד, תמיד חזרתי כלעומת שבאתי. רק בשינוי קל, עם עיניים דומעות ולב שבור. הפעם, אני יודעת, לא אכנע לו. הגעתי הנה לבקש מחילה. אפילו הבאתי איתי שי קטן, דורון. התפללתי לפני שיצאתי מביתי ובמהלך כל הדרך לכאן, כי אני בהחלט לא רוצה עוד מלחמה.

* * *

"בֶּלִי, למה הכלים של ארוחת הצהרים עדיין בכיור?". מסתובבת חצי סיבוב, רואה את פניה הכועסות של ריקי אחותי הבכורה ובוחרת לא להביט בהן.

"אוף, כל יום? כל הזמן אני? מה נראה לך ריקי, אין לי חיים? אין לי מבחנים? אין לי מה לעשות מלבד המטלות בבית?". לא יכולה יותר. לא ככה תכננתי לי את היום-יום שלי. אני מתמרדת. "טוב, אם את לא רוצה, אז לא. תשאירי לי אותם". משלימה חצי סיבוב נוסף, לראות שריקי התכוונה למה שאמרה, והולכת לחדר לבדוק מה שלום אמא.

אמא ישנה בחדר. לא יודעת מתי תקום, אני גם לא יודעת מתי היא הלכה לישון. בינתיים אלה החיים. כולם בשגרה, עסוקים, ממהרים, עובדים, ממלאים מטלות וחוזרים על זה מידי יום. ורק אמא שלי ישנה. ישנה המון.

מסתכלת על העריסה שלצידה, חבילה קטנה עטופה, מלאה ביופי, מסתירה ימים יפים שהיו צריכים לבוא על הבית הזה ולא באו, כי אמא נכנסה לתרדמת ארוכה מידי. כזאת שגזלה ממנה את התפקוד, העבירה אותו אלינו בלית ברירה. מיטיבה לה את הכרית, יד שניה מלטפת פנים קטנות, מלאכיות. כאילו שאני ואמא החלפנו תפקידים. מרחמת. כועסת.

הזמן לא חזר אחורה. כמה שניסיתי לתפוס אותו, מנסה לא להתגלגל במדרון החלקלק שהעניק לי. אבל לא, לא הצלחתי להחזיק מעמד.

וככה זה התחיל. בשטיפת הכלים שלא שטפתי, במטלות שהשארתי למי שמעוניין ליטול במקומי. ביציאות התכופות שלי מהבית, כשאני משאירה את ריקי כבולה בתוכו, לא נותנת לה מרחב ואפשרות להתאוורר. וזה המשיך לחבל הארוך שמתחתי, הקרע שיצרתי גדל מיום ליום בלי שום רצון לחבר מחדש. אני וריקי פשוט לא דברנו. והכעס רק הלך וגדל, הלך והעמיק כל זמן שהמצב לא השתנה. בימים, בלילות, כשקר, כשחם, בשגרה ובחופש, תמיד.

אבל יום אחד אמא קמה, הבריאה. הצמיחה יכולת לתפקד מחדש. הראתה לנו פנים שוחקות, מלאות בתודה ובהערכה גדולה. ואנו, מצידנו, החזרנו לה חיוך כשהלב שלנו חמוץ מדי, לא יודע להתגבר על ימים שלא היתה בהם משענת. לי, לריקי. ימים שנשברנו בהם, והקושי עבר בהרבה את סף היכולת שלנו. אמא לא ידעה שמטען של כעס בינינו, מחבל בקשר הדם, ואולי לעולם כבר לא נחזור למה שהיה קודם.

ניסינו לעשות הכל כדי שאמא לא תרגיש בזה. שלא נגזור עליה חודשים נוספים של שינה טרופה, נביא עלינו בעצמנו ימים של שקט מחריש אוזניים.

עשינו הכל, מלבד המחילה.

השנים חלפו, ומצאנו את עצמנו, בזה אחר זה, עומדים תחת החופה, יוצאים מהקן. כולם, מלבד אחותי הבכורה, ריקי. הלב שלה היה שבור מכדי להכיל משפחה נוספת. היא הראשונה שקיבלה הצעות לשידוך, והיו לה הצעות טובות. ילדה טובה, אצילית, מיוחדת. אבל היא דחתה את כולם בהינף יד. בכל פעם ידעה לומר למה זה לא מתאים, משאירה את הסיבה האמיתית לעצמה. ככל שעברו השנים – ירדו ההצעות הטובות, ולאחר מכן ירדו ההצעות כמעט לגמרי. ריקי נשארה רווקה בודדה, ממשיכה לנהל משק בית בבית שלא היא הקימה. לא יודעת שיש עולמות יפים של נישואין, להיות אמא, עקרת הבית שלך, להיות את. לא להישאב חזק לבית שהקימו ההורים ולנהל אותו ביד רמה. גם הם לא חפצים בזה.

אבל ריקי נשארה שם, מאחור. ועם כל יום שעבר, הלב שלי התפלץ, התמלא ברגשות סוערים. אני, רק אני אשמה בזה. אני זאת שהשארתי את ריקי לעבוד קשה, השארתי לה בית עמוס במטלות ולו"ז צפוף שלא היתה לה אפשרות לחמוק ממנו.

אשמה היא כמו חץ בלב. והיא דוקרת אותי עם כל מטלה שאני עושה למען הבית שלי, כשאני יודעת שלריקי אין למי לעשות את כל זה. היא כבר מילאה את המטלות שלה. מזמן.

* * *

הדלת נפתחת, ריקי בפתח.

אנחנו מצליבות מבטים, כתוב בהם כל מה שכתוב על הלב של כל אחת מאיתנו. אני לא פוצה פה, לא מסוגלת, נאלמה לי הלשון. מתחננת שריקי תגיד משהו, שתזמין אותי להיכנס פנימה.

"איזו אורחת! כבר חשבתי שאחות גדולה ובודדה לא נמצאת ברשימת הלו"ז שלך", ריקי מנסה להיות אדיבה, אבל חיצים נשלחים מפיה.

"כן, באתי. והפעם הבאתי לך מה שביקשת תמיד". ריקי מסתכלת על המארז המפואר שנשאתי בידי, קופסה גדולה, ורודה, מעוטרת בפסי זהב לאורך ולרוחב, מלאה בסבונים ריחניים, קרם גוף ומוצרי פנים. לא נראה לה שזה מה שביקשה תמיד, אבל היא לא ממהרת להביע את דעתה.

"בהחלט מרשים", היא עונה, ולא מסירה את מבטה מהשי שלי.

"לא, לא לזה אני מתכוונת. זו בסך הכל תשורה קטנה לאחות גדולה, ענקית", אני אומרת, מבקשת בלי מילים להיכנס כבר פנימה. כבד לי, וזה לא רק בגלל הקופסה שאני נושאת בידי.

"מצידי את יכולה להיכנס", הקרירות שלה מקפיאה אותי, ואני מנסה להתעלם, מזכירה לעצמי למה באתי.

"תוכלי לפנות לי כמה דקות מהזמן שלך?", אני שואלת. נרתעת מהתגובה של ריקי, שמסבה אלי את גבה. ובכל זאת מתקדמת לכיוון הסלון, בוחרת בספה הבודדה ומתיישבת בספונטניות, בלי הרבה גינונים ובקשות. אחרי הכל, זה בית הורי. עם כל הכבוד לריקי.

"ספרי לי, ריקי, מה שלום אבא ואמא? איך עובר עליכם היום?", אני מנסה לפתוח במילים מרצות, חושבת כמה חכם היה מצידי לו הייתי מכינה את דברי קודם. עכשיו מאוחר מידי.

"הכל בסדר, בֶּלי, באמת. לא היית צריכה להטריח את עצמך להגיע עד לכאן בשביל זה, את יכולה להרים טלפון, לשאול את אבא ואמא בעצמם". אוף איתה. אני מרגישה שהציניות של ריקי כמעט קוברת אותה.

"אבל לא באתי רק בשביל לשאול בשלומם, באתי דווקא לשאול בשלומך", אני מרגישה שהאוויר בורח לי מבין הריאות, ואני מוכרחה להחזיק אותו שם, רק עוד קצת.

"באתי בשבילך, ריקי. ואני חושבת שהגיע הזמן. אני רוצה לתת לך את המתנה שקניתי לך, כן. במיוחד בשבילך. סחבתי אותה מהעיר, לא רציתי לעשות משלוח, באתי הנה בעצמי. לקחתי יום חופשי, פיניתי מהזמן שלי, רציתי כל כך לבוא ולדבר רק איתך. וכל זה כדי שתדעי שאני מעריכה אותך. לא, לא רק על מה שאת עושה היום בשביל אבא ואמא. אני מעריכה אותך על כל השנים שנטלת את המושכות בידיך, תפקדת ביד רמה, ניצחת על מלאכה שהייתה גדולה מכפי מידותיך, ובעיקר שתקת. שתקת למול הקושי שלי לקבל את המציאות כעובדה. ריחמת עלי, שכחת לרחם גם על עצמך. אני פה, ריקי, כדי לומר לך תודה. כדי לבקש מחילה". אני מורידה את עיני, מעדיפה שמבטי יתקל בכל חפץ אפשרי, מלבד במבטה של אחותי. לא רוצה להבין ממנו את התגובה שלה. המונולוג הזה סחט ממני את כל הכוחות. אבל השתיקה מתארכת, ומהכיוון של ריקי נשמעות יבבות חרישיות בתגובה. אני קמה, נעמדת מולה, מתיישבת לידה. "ריקי, אנחנו אחיות, בואי לא נשכח את זה. ננסה יחד למחוק את העבר, נפתח דף חדש. בבקשה! את מסכימה?". ריקי רוצה להנהן בכל הכוח. כן, המשפחה חשובה לה יותר מכל, מי כמוה השקיע שעות בשביל כל אחד ואחת מהם. והם – גדלו ושכחו אותה. וכאב הפגיעה מצידם דוקר בה יום יום. היא רוצה לסלוח, רוצה שיחזרו להיות משפחה שלימה. מושלמת.

ריקי מרגישה שקשה לה, ובכל זאת אומרת "אם באת לבקש מחילה – הרי היא נתונה בידיך". ריקי, אצילית מתמיד. אחות בכורה, גם עכשיו.

"שכחת שהבאתי לך משהו", אני אומרת, וחיוך קטן צץ מבין שפתי החרבות, בורא שם נחל קטן שילחלח אותן, יזרום הלאה, אל הלב, שיחייך גם הוא.

"ועוד לא אמרתי לך תודה על זה. אז אני מודה לך, בֶּלי, על המחווה היפה שיצרת בשבילי. תודה שחשבת עלי", ערבוב של ציניות מהול ברגשי תודה ומעט תסכול נשאב מבין מילותיה של ריקי. אבל אני כבר לא מתבלבלת. הנה אני רואה מול עיני את ריקי שלי, אחותי הבכורה, שתמיד הייתה בשביל כולם. היא תהיה גם עכשיו בשבילי, תיתן לי מחילה אמיתית.

אני לא מתכוונת לחזור ולהסביר שלא התכוונתי לקופסה הוורודה והמוזהבת. במקום זה אני מוציאה מבין קפלי חולצתי דף מקופל לארבעה חלקים מדויקים, ותוחבת אותו בידיה של ריקי.

"תפתחי, תקראי", אני מבקשת ממנה. ריקי, שחושבת למצוא מילים מתגלגלות בין השורות, רואה מול עיניה רק רשימה של שמות וטלפונים, ושם אחד שמודגש בזרחן צהוב.

"מה זה?", היא שואלת, מופתעת, והראש שלה, שהיה מהיר תמיד, מתחיל לחבר אחד ועוד אחד. אבל לא יכול להיות, אצלה התרגיל הזה לעולם לא ייפתר, יהיה שניים.

"הם כבר החזירו תשובה חיובית, מחכים רק לך".

ריקי מרגישה שהיא לא מסוגלת להכיל את הרגע הזה. דמעות נוצצות עומדות בין ריסיה. והפעם יש להן מראה חדש, זוהר מתמיד.

"את... את אחות נפלאה, בֶּלי. לא חשבתי... עד כדי כך... את...". ריקי לא מצליחה להשלים את המשפט, מרגישה שהמילים נאבדות אי שם בין השמות והטלפונים.

"ריקי, רציתי מחילה שלימה. רשמתי לך אותה על פתק. ידעתי שרק כשאראה אותך מאושרת, אדע שמחלת בלב שלם. אני שמחה בשבילך, אחותי". אני קמה ומחבקת אותה חזק, נותנת לדמעות לזרום בקצב שלהן. עכשיו היא יכולה לבכות כמה שהיא רוצה. אלו כבר לא דמעות של כאב. אלו דמעות של שמחה, של מחילה. דמעות שמספרות על ימים שמחים שיבואו על הבית הזה. על המשפחה שלנו.

אנחנו מחליפות מבטים, מחילה בינינו.