תחרות הסיפור הקצר: המלכה המנקה

שוב. עוד תריס. הידיים שלי כבר כואבות. אני עוצרת לרגע, מביטה בהן. עדינות. אצבעות דקות. "זהו. להמשיך", אני לואטת לעצמי, מכניסה יד לדלי האקונומיקה רוחצת את התריסים ברוטינה. רק לא לחשוב.

לא לחשוב על המציאות שאני חיה בה. אישה בלי בית. מנקה. אולי תחשבו שהחיים שלי קשים. אולי תחשבו שאני מסכנה. במיוחד אם ראיתם אותי מהרחוב למטה. אם הרמתם עיניים והצצתם לבית מעל, בין תריסים.

לא חושבת שעשיתם את המאמץ הזה. למזלי.

אבל דווקא לא. אני ממש לא מסכנה. החיים שלי אולי לא היו דבש כמו שאומרים. אישה צעירה, שנה אחרי החתונה, שהבית שלה מפורק, ואין לי כוח להיזכר בזה עכשיו. אה, והאישה הזאת גם עובדת בעבודה שלא קשורה אליה משום כיוון. מנקה.

הנס הוא שתמיד לקחתי את החיים בחיוך. שטפתי וזמזמתי לעצמי שירים. לימדתי את עצמי לשמוח משמש זורחת, מפריחת פרחים פשוטה. לנשום את האוויר ולהודות.

אבל היה לי קשה קצת. נזכרת ברגע בו באתי לכאן בפעם הראשונה. דופקת בדלת בחשש. את הדלת פתחה לי אישה מבוגרת בפרצוף חתום. "כן?".

"אה... שלחו אותי לכאן מהחברה".

"איפה העוזרת הקודמת?", הקול שלה היה צרוד, כועס כזה.

"אני מגיעה עכשיו", חייכתי אליה חיוך נעים. "כנראה שההיא לא יכולה להמשיך."

"רגע", היא אמרה ופנתה לתוך הבית, מרימה טלפונים נזעמים.

"תיכנסי". מבט בוחן, חודר. בודקת את טיב הסחורה החדשה, זאת אומרת אותי. קצת רזה, גובה ממוצע. ידיים עדינות. "יש פה הרבה עבודה, ותנקי בהרבה אקונומיקה", דרשה האישה המבוגרת, שמחה על הכוח הצעיר ששלחו לה מחברת הסיעוד. אבל אני הייתי צעירה מדי, וכל כך לא מנוסה. פעם ראשונה. החולצה שלי טבלה באקונומיקה. כתם לבן נצבע לאורכה.

זוכרת שיצאתי החוצה בערב לאחר שלוש שעות שלא נגמרו. זוכרת את האבן שעמדה במדרכה וגרמה לי ליפול. זוכרת את המבט התמה של הבחורה שעמדה שם, וראתה אישה בוכה מנפילה פשוטה. איזה יום. איזו עבודה. התביישתי ללכת ברחוב. נדמה היה לי שכולם מריחים את ריח האקונומיקה שנודף ממני.

נכנסתי לחנות מאפים קטנה כדי להשכיח את הכאב, ושם, בחנות, עמדה נערה תמירה, על גבה גיטרה, ונאמה לחברה שלה על המופעים שהיא עושה. ואני נשרפתי. היא מגשימה את עצמה. עושה מה שהיא אוהבת, ואני מנקה. יצאתי החוצה. התיאבון ברח לי. כבר שבעתי מקנאה.

זוכרת בדרך חזור רק את הדמעות. את ההרגשה של "אין לך ברירה, וזו העבודה שמצאת בשכר נורמלי". ואת חייבת כל שקל. אין לך זמן להתפנק. תקלטי כבר. יושבת באוטובוס. רק שלא ישבו לידי. שלא יראו את הכתם.

עד איפה מריחים את האקונומיקה?

אולי עדיף ללכת רגלי, באוויר הפתוח? אבל אין לי כוח. אני אחרי שלוש שעות עבודה, תבינו. סליחה אם הייתם על האוטובוס וסתמתם את האף. מתנצלת.

לא יודעת איך המשכתי. לא יודעת מה נתן לי כוח. אולי המשפט הזה, שלחשתי לדלי ולסחבה כשהאישה המבוגרת בקשה ממני לנקות את התריסים שוב, כי בונים פה ממול, ושוב נהיה אבק.

"את תהיי מלכה", לחשתי לתריס, מביטה על עולם יפה בחוץ. מבערת אבק בפנים. "את תהיי מלכה. את תראי. בסוף יהיה טוב."

חייב להיות טוב.

עם הזמן נוצר קשר עדין ביני לבין אסתר, האישה המבוגרת. ארבעים שנה הפרידו בינינו, אבל זה לא מנע מאתנו להיות ידידות. לא מנע ממני להמשיך לכאוב. להמשיך להבטיח לעצמי שיום יבוא, ואת תהיי מלכה.

שומעת? מלכה.

רק בועות המים שמעו את ההבטחה. רק הידיים העדינות שלי, שנלחצו זו לזו, מנסות לתת לי כוח כשנגמר לי. אני אהיה מלכה. ושוב. שמעתם? אני אהיה מלכה.

ויום אחד, בשעה שאני מנקה את המטבח, אני רואה את זה. דפים. אני לא מסתכלת. זו רשות הפרט. אבל מבטי החטוף קולט את סמל בית החולים. הלב שלי החסיר פעימה. מה אנחנו יודעים.

וגם הרגע הזה מגיע. הרגע בו אני מתוודעת למחלה הארורה שפגעה באשה שמולי. הרגע שבו אני לוחשת לה מילות עידוד. הרגע שבו הלב שלי לוחש לי שאולי לעת כזאת הגעתי למלכות.

ורק אחרי זה, בין ארבעה קירות היחידה הריקה שלי, אני בוכה. ה', שלא עוד מישהו ילך לי עכשיו. מצחיק, אבל נהיינו אפילו חברות. תשמור עליה, ה'. תשמור.

*

הוורט (סגירת שידוך) של חברה שלי יצא בדיוק ביום העבודה שלי. אני הולכת לתומי ברחוב לעבר הוורט, שקית מפלילה בידי. לא ספרתי לאף אחת על העבודה שלי. אולי כי התביישתי, בין כל מנהלות החשבונות והמורות, לומר במה אני עובדת. רק דמיינתי את פרצופיהן של חברותי ברגע בו ייוודע להן הדבר, ועברה בי חלחלה.

הגעתי לבניין. הותרתי את השקית בפינה מוסתרת במדרגות. אני יושבת בוורט, והראש שלי עובד על טורבו.

שמתי את השקית במקום מוסתר? אם מישהו יגלה אותה? הראש שלי חישב תוך כדי גם את הנתונים של ההצעה שהגיעה לפתחי. אלמן עם ילד, בן 26. מחר הפגישה. אולי עוד מעט גם לי יהיה וורט. אולי אני אעזוב את העבודה.

אני זוכרת את הרגע הזה כמו אתמול. יוצאת מהוורט מוקדם בתואנה כלשהי. מביטה אחורה, קדימה. לוקחת את השקית. יוצאת לרחוב. ושוב, הלגלוג העצמי שבי פועל. המלכה המנקה, צוחק הלב שלי על עצמי, ובחדר השני שלו הוא בוכה. אני חושבת שגם אני. את לא העבודה שלך. אני מנסה להיאבק. את לא. את חשובה ויקרה בכל מצב. בכל מצב. הערך שלך אף פעם לא יורד, כי את נשמה, ולנשמה יש ערך מוחלט. וחוץ מזה, אני שולפת את משפט המחץ, את תהיי מלכה. ועוד חוץ מזה, שבסוף יהיה טוב. תאמיני בזה. כי זה יבוא.

זה מה שהחזיק אותי כשההצעה ההיא ירדה. "את קצת שקטה היום", פלטה לי אסתר, מכינה לי כוס תה כהרגלה. חייכתי חיוך סתמי, מעבירה סמרטוט על הכיסאות. "אני בסדר", אמרתי לה, מסובבת גב. מורגלת לכלוא את כאבי. רגילה לחיות את חיי בשקט, להבטיח לעצמי הבטחות קסומות. אבל עמוק בלב, הדאגה שלה המסה אותי.

עברה תקופה. השתניתי בה. למדתי הרבה. התאמנתי על סבלנות, כי הכול בסוף יגיע. אם נחכה. אם נאמין.

היו השיחות בינינו, שתרמו לי ניסיון חיים. אישה צעירה עם ניסיון חיים עשיר. הפרדתי לגמרי בין האישיות שלי לבין העבודה. למדתי לחשוק שפתיים ולהמשיך, לחייך אל החיים גם כשבא לי לבכות.

ויום אחד זה קרה. הכי פתאומי שיש. היא הלכה לעולמה. היו המודעות ברחוב, צורבות. יצאתי החוצה מהיחידה, מעיל לגופי וטישו ביד.

ה'. איך העולם יהיה בלי אסתר? איך? אני זוכרת עיסת רגשות מעורבבים. כאב עז. היא נתנה לי כל כך הרבה. כל כך הרבה. הלכתי לדשא הרטוב. ישבתי עליו, זוכרת שמיים כהים. ואני שם. שואלת למה. ובכאב הזה עולה לי הכאב שלי.

"מתי, אבא? מתי יהיה טוב? מתי? כבר אין לי כוח", לחשתי, ממיסה את הטישו בדמעותי. "אין לי כוח לחכות לטוב הזה. תביא אותו מהר, כי הלב שלי כבר ספוג בכאבים ובאכזבות. ועכשיו גם אסתר איננה."

מה יהיה איתי? אישה בודדה. חלומות בודדים. אולי כבר תפסיקי לחלום?

"את כבר לא תהיי מלכה. ולא יהיה בסוף שום טוב", לחש בי ייאוש. מוצא מקום להתנחל בי.

מלכה מנקה. כזאת היית וכזאת תישארי.

"לא", אני לוחשת בשארית כוחותי. "בסוף יהיה טוב!".

ואז, היא כמו עולה מולי. מנסה לחשוב מה היא הייתה אומרת עכשיו. העיניים שלה חיות כל כך ולרגע אני חושבת שאולי אני מדמיינת שהיא לא אתנו. ומה עם עכשיו? תובע המבט שלה. שואל. עכשיו לא טוב?

עכשיו?

אני מסתכלת לרגע על העכשיו של חיי. העכשיו הזה, ששכחתי שהוא קיים. חיה עתיד שכמוני. איך לא ראיתי עד עכשיו?

מסתכלת על החיים שלי במבט אחר. על בית. משפחה עוטפת. דברים קטנים ומשמחים של כל יום.

אלוקים, אני בוכה. איך לא ראיתי את הטוב הזה עד עכשיו? איך?

יש כל כך הרבה טוב, אז למה לחיות רק את העתיד? הוא טוב רק כדי לשאוב כוח מדי פעם. הוא לא שווה שבגללו אאבד את היכולת לראות את הטוב של היום.

אני מסתכלת על הידיים שלי. עדיין לא יודעת מה אעשה. אם אמשיך לעבוד, אם אעזוב לטובת עבודה אחרת. עדיין לא יודעת מה יהיה איתי בהמשך. דבר אחד אני יודעת. הידיים שלי קמוצות חזק נחושות לזכור. מבטיחה לעצמי לא לשכוח יותר לעולם.

לא רק בסוף יהיה טוב. עכשיו כבר טוב.

עכשיו אני מלכה באמת.