אין לך כוח, ואת גם לא צריכה. אף אחד לא מבקש ממך לשאת את זה

בקצב ההתרחשויות בימים האחרונים, אין לדעת באיזה מצב יתפוס אותך קריאת מאמר זה.

בעת כתיבת השורות, עם ישראל מצפה בכסיסת ציפורניים חסרת סבלנות לשחרורם מהשבי של החטופים הראשונים, לאחר שהיתלו בנו ודחו שוב את היעד.

לא יכולתי להימנע מלחשוב על העיניים החלולות שיפגשו בני המשפחות של הילדים הללו, שכבר לא יהיו ילדים לעולם, על הלב הקטן הזה שספק אם יהיה מוכן לפתוח את עצמנו אי פעם, לאחר ריסוק האמון הנוראי הזה. ועל עוד כמה דברים שאני מעדיפה לא לפרט.

בשיחה פתוחה אמרתי להשם: "אין לי כוח לשאת את הסיפור הזה עם החטופים, הסיפור הזה גדול עלי, על כולנו. הלב מתפלץ רק מלדמיין את הזוועות שעוברים ילדים תחת שמירה של פראי אדם מרושעים שהוכיחו את רשעותם בכל דרך אפשרית"...

בשקט שנוצר כשעצרתי, יכולתי לשמוע בתוכי את המילים: "אין לך כוח ואת גם לא צריכה. אף אחד לא מבקש ממך לשאת את זה.

זה באמת בלתי ניתן לנשיאה. את יכולה להפריש חלה לזכותם, את חייבת להתפלל ולבקש עבורם, להרבות זכויות, אבל אין לך יכולת לדמיין את המציאות של כל אחד ואחד מהם, כפול כ-240, ולהישאר שפויה. ולא, זה לא התפקיד שלך!

***

"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי. (נביא ירמיהו)

התיאור בעצם מספר לנו את דרגת הקושי והכאב לפי הסדר.

מוות - זה הכי קל, כביכול כדור בראש וזהו, זה נגמר.

חרב - מוות איטי יותר וכואב יותר.

רעב - זהו מוות קשה ומלא ייסורים.

ושבי - זהו הכאב והקושי הגדול ביותר! לכן הוא ממוקם לאחר שלושת התיאורים הקודמים.

כעם מצולק, למודי מלחמות אנחנו ניצבים כעת מול מציאות קשה ביותר, שסוחטת אותנו, כמו תפוז שנסחט ונסחט ונסחט עד שאין עוד יותר מה להוציא ממנו.

אבל בואו נעצור לרגע, וניזכר בכמה דברים חשובים:

לפני הכל - בואו נזכור שהחטופים האלו שנמצאים שם, הם נשמות שידעו רגע לפני שירדו לכאן בתוך גופים על המסלול המורכב והבלתי אפשרי שהם יעברו, והביעו הסכמה לעבור את הגהינום הזה.

שהרי כתוב: "בשעה שהנשמות מוכנות לרדת לזה העולם, קורא הקב"ה לממונה אחד שהפקיד הקב"ה ברשותו כל הנשמות העתידות לרדת לזה העולם, ואומר לו לך הביא לי רוח פלוני. בשעה ההיא מביא את הנשמה מלובשת בצורתה שבזה העולם, דהיינו בצלם, והממונה ההוא מראה אותה לפני מלך הקדוש ב"ה, וכשהנשמה עומדת לפני הקב"ה, אז הקב"ה אומר להנשמה מה תכליתה בעולם הזה ומשביע אותה על זה..."(זוהר, תרומה קס"א, מתוק מדבש עמ' תכ"ה-תכ"ו).

בואו גם נזכור שאותו השם שדואג לנו מיום היוולדנו, מזריח לנו מידי יום את השמש מוריד את הגשמים, מחדש את העולם בכל רגע ורגע, זן ומפרנס אותנו, מעניק מחשבה לכל פרט בבריאה ובגופנו, הוא שדואג לך לכל הפרטים הקטנים, שאת מתפעלת באופן אישי בכל יום מחדש כמה שהוא איתך – הוא אותו השם שהסתיר פניו ביום שמחת תורה הקדוש האחרון.

אנחנו יכולים וחייבים לתת בו אמון. לדעת שאנחנו לא מבינים, שאנחנו רואים כאן חלקיק אחד של פאזל מתוך תמונה רחבה הרבה יותר שמישהו יצר הרבה לפני שהיינו כאן. להאמין שטוב השם לכל ורחמיו על כל מעשיו, ועם זאת לבקש, להתחנן, לא לוותר.

תראו מקור מענין ונותן כוח שחברה הפנתה אותי אליו. בתורה קכ"ד של ליקוטי מוהר"ן כתוב: "שִׁיר מִזְמוֹר לַמְנַצֵּחַ, זַמְּרוּ לְמִי שֶׁמְּנַצְּחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ (פְּסָחִים קיט) כִּי כְּשֶׁמְּדַבֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בִּטְעָנוֹת וּבַקָּשׁוֹת רוֹצֶה לְנַצֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא כִּבְיָכוֹל וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך יֵשׁ לוֹ תַּעֲנוּג מִזֶּה עַל כֵּן שׁוֹלֵחַ לוֹ דִּבּוּרִים שֶׁיּוּכַל לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ כִּבְיָכוֹל כְּדֵי לְקַבֵּל הַתַּעֲנוּג כִּי בְּלא זֶה בְּוַדַּאי לא הָיָה אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לְנַצֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אַך הַשֵּׁם יִתְבָּרַך עַצְמוֹ שׁוֹלֵחַ וּמַזְמִין לוֹ דִּבּוּרִים וּטְעָנוֹת לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ כַּנַּל".

לא ייאמן, שרים שיר לזה שמנצחים אותו, המנוצח שהוא הקב"ה שמח, ועוד אנו מזמרים לו על כך שנוצח. למה?

גם מצינו שהקב"ה אומר בעונג: "נצחוני בני".

הדיבור העמוק הזה אומר בערך כך – זה נכון שאתם לא מבינים את התמונה הרחבה והמלאה, זה נכון שאילו הייתי רוצה שתבינו הייתי נאלץ להחריב את כל העולם ולברוא אותו מתחילתו כדי שתבינו, זאת אומרת שאין לכם סיכוי להבין...

אבל אני רוצה שתנסו להוכיח לי שאתם, כביכול, צודקים. תנצחו אותי.

תבואו, תבקשו, תבכו שמה שקורה כאן לא יכול להיות, שזה לא נראה כמו רחמים שחוטפים ילדה בת שלוש. תצעקו אלי את זה, אני אשמח שתנצחו אותי, שאוכל למתק את הדין!

אל תתיאשי מלדבר, לבקש להתחנן, להוכיח שעמ"י חייב להרגיש טוב יותר! השם מחכה לכל דיבור שלך.

ובואו לא נתבלבל, המחשבה שקורים בעולם דברים רעים היא חוסר אמונה!

ננשום לרגע, ניתן אמון בהשם שלמרות הכל מה שקורה כאן הוא טוב, זה הזמן לעבוד על האמונה שלנו, היא עוברת כאן בתוך כור היתוך מסוכן ורותח עד כוויה, אבל אנחנו נצלח את זה, לא נוותר, הרי כבר הכינו אותנו לכך.

מראש ידענו שנגיע למצב הזה שבו ימתח הקב"ה חוט ארוך מצד אחד של העולם עד סופו ויטלטל אותו, ואנחנו נשאר איתנים, נחזיק שם חזק את הידיים, כדי לא ליפול, למרות שיהיה קשה.

נישאר מחוברים, עד לגאולה.

אל תרפי לרגע!

רותי קניג היא סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.