"פתאום הילדה הדחויה עמדה מול בנות כיתתה שהקיפו אותה בהתפעלות" 

נויה (שם בדוי) הייתה ילדה שקטה, שקטה מדי. היא רצתה לשחק עם ילדות אחרות, ואפילו להזמין אותן לבית שלה, אבל היא לא ידעה לעשות זאת. בשיעורים בבית הספר היא ניסתה להשתתף ולדבר עם חברות, אך חוסר הביטחון חסם אותה, וכמו תמיד היא נשארה לבד. דחויה.

לנויה היה דבר אחד שהיא אהבה באמת. פעם בשבוע, בחזרה מבית הספר, היא נכנסה לחדר שלה, סגרה את הדלת, וצפתה בחוג הפיסול הדיגיטלי של גתית איל. זו היתה הממלכה שלה. בזמן הפרטי שלה היא היתה חשה את הפלסטלינה, מבטאת את עצמה, מועכת את החומר, הופכת אותו, יוצרת דמויות יפהפיות ומרגשות, ובפעם הראשונה חוותה תחושה מתוקה של הצלחה.

"אותה ילדה דחויה", מספרת גתית אייל, "הביאה את הדמויות שפיסלה לכיתה, ובעידודה של המורה היא הציגה אותן בפני הילדות שהתאספו סביבה בהתפעלות, והסבירה להן איך היא יוצרת בפלסטלינה. השינוי שחוותה והביטחון שקיבלה היו עצומים".

הסיפור של נויה מצטרף לסיפורים רבים שמלווים את גתית איל, אמנית פיסול ומנהלת בית הספר לפלסטלינה. המפגש של הילד עם החומר הרך נותן לו זמן של תרפיה, שחרור והצלחה. סיפור נוסף הוא על ילד שאובחן עם הפרעת קשב ADHD.

 "הילד החמוד הזה לא היה מסוגל לשבת בכיתה במשך שיעור שלם, אבל כשהוא התעסק בפלסטלינה, הוא היה יושב מרוכז במשך שעות, יוצר במהירות את הדמויות לפי ההדרכה שלי, ועשה זאת ברמה גבוהה מאוד. את אותן דמויות שאני יוצרת ומפסלת במשך שבועיים, הוא יצר בשעתיים ברמה שלא נופלת מפסל מומחה. זה מרגש אותי לראות בכל פעם מחדש איך אותם ילדים שחווים תסכולים בלימודים מצליחים סוף סוף לחוות תחושה של הצלחה וסיפוק".

הפיסול משחרר את הילד מתחושות של קיפאון וחרדה

היצירה בפיסול נותנת משוב מידי לילדים, ומלמדת אותם לווסת את התנועות שלהם. לאורך כל היצירה הם חייבים לשמור על איזון בכוח שאותו הם מפעילים על הפלסטלינה. אם הם ימעכו אותה בחוזקה, היצירה תיהרס להם. אם הם יהיו עדינים יתר על מידה, החומר לא יישמע להם, וזה מה שהופך את הפלסטלינה לכלי חזק מאוד לעבודה עם ילדים אגרסיביים או חסרי ביטחון.

"במיוחד עכשיו, כשאנו נמצאים בתקופה מתוחה, אני רואה במוחש איך הפיסול תורם לילדים. הוא מעניק לילד זמן של הסחת דעת מהחדשות ומן המציאות הלא פשוטה, ומכוון אותו לריכוז בעולם הפנימי של עצמו. הוא מרגיש את התחושות שלו, נהיה קשוב לעצמו ולדמיון שלו. זה מנתק אותו לזמן מה מהשפעות המלחמה, ונותן לו מרחב בטוח. 

"במציאות שבה אנו מרגישים לפעמים חסרי אונים, הפלסטלינה גם מעניקה תחושה של שליטה. הילד הוא היוצר. הוא לוחץ על הפלסטלינה, והיא מקבלת את הצורה של הלחיצה שלו - הוא המעצב שלה. הילד בונה עולם קטן משל עצמו, ודמויות שהוא כביכול אחראי עליהן, וכל אלו נותנים לו תחושת של שליטה במצב".

גתית מספרת על יתרון נוסף וחשוב של היצירה בפלסטלינה: "היצירה מפעילה את שרירי הגוף של הילד, ובדומה לפעילות גופנית, היא משחררת את הנפש ומניעה את הילד ליצירה ולהתקדמות. מובן שיצירה בפלסטלינה היא לא תחליף לטיפול, אבל היא חומר משחרר שכדאי להשתמש בו בזמן הזה באופן ביתי".

בתקופה הזאת, שבה חלק מהילדים מרגישים את המתח, ולחלקם אבא או אח במילואים, הפלסטלינה היא חומר רך ונהדר, שמאפשר להם לשחק ולהרפות מהחשש ומהמתח.
 

"היום הילדים חיים בתוך קופסאות"

כשגתית מסתכלת על המצב היום, של ילדים שלומדים בבית הספר ומבלים את אחר הצהריים בצפייה במסכים, היא מבינה כמה חשוב לאפשר להם מרחב יצירתי.

"לצערי, היום ילדים חיים בתוך קופסאות. הם יושבים בכיתה יחד עם עוד כ-30 ילדים, ואין להם האפשרות להתבטא ולשחרר את היצירתיות שנמצאת בתוכם. בסוף יום הלימודים הם מגיעים לבית שלהם, אליו גם ההורים חוזרים עייפים מיום עבודה ארוך, והתוצאה היא שהילדים יושבים זמן רב מול המסכים, מה שעדיין לא נותן להם את האפשרות להוציא את האנרגיות שנמצאות בתוכם, ואז מה שקורה הוא כמו מעגל קסמים. הילד מנסה להתפרק בדרך שלילית, ובתגובה הוא מקבל שוב את ההצעה לצפות במסך, ששוב לא נותן לו את המענה להתפרק בצורה חיובית ולשחרר את היצירתיות והאנרגיות שיש בו, והתוצאה היא ילד שלא מקבל את הדבר שהוא זקוק לו.

"צפייה במסכים מספקת לילדים גירוי שמיעתי וחזותי, אבל יוצרת בהם חסר חשוב של הגירוי התחושתי. הסדנאות הדיגיטליות באתר בית הספר לפלסטלינה אמנם מצריכות, כמובן, צפייה במסך, אבל במקביל הן מעודדות את הילדים להתעסק בפלסטלינה שנותנת להם את הגירוי לו הם זקוקים. במקום שהמסך יכבה את הילדים, הוא מעודד אותם ליצירה".

אני מתייעצת עם הילדים שלי בכל הנוגע לתכנית לימודי הפיסול

בית הספר לפלסטלינה שאותו הקימה גתית, התחיל כרעיון קטן לאחר שילדה את זוג התאומים הראשון שלה (מתוך תשעת ילדיה - ארבעה הקטנים הם שני זוגות תאומים), ובהמשך הרעיון התפתח לבית ספר מלא בסדנאות ובשיעורי פיסול.

התקופה שבה הביאה לעולם תאומים מתוקים, זכורה לגתית בצורה מעורפלת. "לא ישנתי כמעט", היא צוחקת, "כך שאני כמעט לא זוכרת איך תפקדתי באותם ימים. הידיים שלי תמיד היו תפוסות. ביד אחת נדנדתי עגלה עם תינוק, וביד השנייה ערסלתי את התינוק השני, והילדים הבוגרים יותר, שהיו בחופשה, דרשו תעסוקה".

בתחילת דרכה גתית למדה הוראה, וכאשר סיימה את הלימודים, הבינה שהיא מעוניינת בכיוון נוסף בחיים, ופנתה ללימודי אומנות. 

"תמיד פיסלתי, אבל הרעיון להקים בית ספר מיוחד לפלסטינה החל דווקא לאחר לידת התאומים, כשחיפשתי לילדים תעסוקה שתאפשר לי להפעיל אותם כשהידיים שלי תפוסות. הצעתי להם לבנות יחד גן חיות מפלסטלינה. הם הביאו קרטון ענק שעליו שרטטתי להם בידי האחת איפה למקם את הכלובים, ובמשך שעות הם ישבו ויצרו את גן החיות כפי שדמיינו. לא האמנתי, אבל הילדים שלי התעסקו במשך שבועיים בגן החיות שהלך וגדל. הם שידרגו את המשחק, יצרו לו כללים מיוחדים, ואחרי שהרגישו שהם מיצו - הם עברו לפרויקטים אחרים, כמו למשל בריכת שחייה שעשויה כולה מפלסטלינה".

כשגתית המופתעת ראתה את ילדיה מלאי סיפוק ויצירה, היא הרגישה שגילתה סוד שעוד ילדים רבים יוכלו ליהנות ממנו. היא שיתפה את הילדים שלה, והם כתבו יחד איתה את הרעיונות ששימשו אותה בהמשך בקורסי הפלסטלינה שאותם היא מנחה.

"עלו שם נושאים כמו שוק, שבת, בית כנסת. אפשר לומר שכל הנושאים שאני מלמדת ליצור מפלסטלינה הם בעצת הילדים שלי שמדריכים אותי מה ילדים אוהבים ובמה הם מתעניינים".

קודם כל אמא, אחר כך אמנית

כשאני שואלת את גתית איך היא הקימה עסק, כאשר יש לה משפחה שמונה בלי עין הרע תשעה ילדים, וביניהם שני זוגות תאומים, היא מדגישה לי שהקריירה הראשית שלה היא קודם כל להיות אמא. "המיצוי העצמי שלי בחיים והדבר החשוב לי ביותר, הוא להיות אמא לילדים שלי, ולכן התמודדויות ולבטים הקשורים לעסק שלי ובמקביל להיותי אמא פשוט לא פוגשים אותי, כי אני תמיד שמה את הילדים במקום הראשון.

"תאומים זו מתנה ענקית. עם זאת, ברור שכאשר הם היו קטנים, בזמנים מסוימים הרגשתי שהאתגר קשה לי פיזית, ושאני צריכה לפעמים לצאת, להתאוורר ולתמרן בין המשימות. ב"ה זכיתי במשפחה מקסימה ותומכת, שנרתמת בשמחה לעזור. כך, למשל, באחת הפעמים שבהן הזמינו אותי לריאיון, הבת שלי הצטרפה אלי לריאיון עם התאום הקטן, ושמרה עליו, בשעה שבעלי שמר בבית על התאום השני".

מרגש לשמוע את דבריה של גתית. דווקא היום, כאשר מדברים הרבה על שילוב בין קריירה למשפחה ועל מימוש עצמי שלנו כנשים, אני ממשיכה לשאול איך בכל אופן קם ונוסד בית הספר לפלסטינה, והיא משיבה: "במהלך התקופה שבה הייתי מטופלת בתינוקות קטנים, לא התאפשר לי להקים את בית ספר לפלסטלינה כקורסים דיגיטליים. אפשר לומר שזה היה שלב ההריון של העסק. נשים שחולמות להקים עסק, שואלות אותי איך זה אפשרי יחד עם ילדים קטנים, והתשובה היא שצריך להבין כי יש זמן לכל דבר. יש שנים שאותן נקדיש לטיפול בילדים הקטנים, ויש שנים שבהן נהיה פנויות יותר.

"את הקורסים המקוונים התחלתי כשהתאומים הקטנים שלי היו בני שנתיים, ועדיין יש ימים, כמו בחופש הגדול, או להבדיל בזמן הקורונה או מלחמה, שברוך ה' הבית מלא ברעש, ואין לי אפשרות להקליט את הקורסים. בזמנים כאלו בעלי יוצא עם הילדים לגינה, או שאני בוחרת להקליט בשעות הלילה, כשהבית שקט יותר.

"היו מצבים שבהם נשאר איתי ילד חולה בבית, שרצה להיות איתי בחדר בזמן ההקלטה, ואז הצעתי לו להקליט מספר מילים או לאחל לתלמידים בהצלחה. אלו סרטונים שהתלמידים שלי מתחברים אליהם מאוד, דווקא כי הם שומעים ילד בגילם שמאחל להם בהצלחה".

כשגתית מסתובבת בבית-אל, הישוב שבו היא גרה, היא פוגשת אמהות שבילדותן למדו אצלה בחוגי הפיסול. "יום אחד ניגשה אלי אחת הנשים ביישוב, ואמרה לי: 'נו, מתי תלמדי את הילדים שלי להכין כהן גדול מפלסטלינה? הם משחקים בפליימוביל עם דמויות לא יהודיות, תלמדי אותם איך להכין כהן גדול, ואיתו הם ישחקו'". 

הרעיון הזה הוביל את גתית לקורס פיסול חדש, שבו הילדים לומדים לפסל כהן גדול, לווים ואפילו את הקרבנות - והכל מפלסטלינה. 

בנוסף, תוכלו למצוא אצלה קורסים ייחודיים כמו פיסול שבעת המינים, או קורס המיוחד לחג החנוכה. הנגיעה של היהדות בעולם הפיסול והקשר בין הקורסים שלה לחגי השנה, מייחדת אותה מאמנים אחרים, המלמדים גם הם את אומנות הפלסטלינה.

"חשוב לי מאוד להקנות לילדים תוכן איכותי וערכי. זה הקו שמנחה אותי. ברוך ה', לומדים אצלי ילדים מכל העולם, בהם ילדים מפנמה, ספרד, סיביר, ארה"ב ואפילו הודו. אני שמחה להמשיך לפתח את היצירתיות בילדים ולתת להם את הזמן שבו הם מתמלאים באנרגיות חיוביות, חווים הצלחות - והכל תוך שמירה על אווירה יהודית וחינוכית". 

רוצים לצפות בחוגים הדיגיטליים של גתית איל?הרשמו עכשיו ל-'חבילת החורף' של עולם הילדים,  וצפו בחוגים >>