פרשת וישלח: מדוע משנה יעקב את שמו של בנו הקטן, ברגעים של פרידה מאמו?

שנים ארוכות רחל הייתה חשוכת ילדים, ולבסוף כשהיא ילדה, היא קראה לבנה "יוסף", שם ש"מקפל" בתוכו תקווה וכמיהה לבן נוסף – "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר, יֹסֵף השם לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל', כ"ד).

משאלתה התקבלה. היא הרתה ילד נוסף, אבל כאשר היא עמדה ללדת התרחשה טרגדיה, וכפי שמתארת התורה: "וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ". בנשימותיה האחרונות, כשהיא גוססת, מספרת התורה: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (בראשית ל"ה, י"ח).

רש"י מבאר, שהשם "בן אוני" פירושו "בן צערי", מלשון "אונן", כך שהשם שנתנה רחל מבטא צער על כך שהיא נפרדת מבנה הטרי ומהעולם. יעקב קרא לו "בנימין", מלשון "בן ימין", והוא מתייחס לעובדה שהוא הבן היחידי שנולד בארץ ישראל, אשר נמצאת בדרום (ימין) ביחס לכיוון שממנו נסע יעקב (ארם נהרים).

מה המשמעות והמהות של ה"וויכוח" הזה בין יעקב לרחל, אודות השם שיינתן לתינוק שזה עתה נולד? האם זה הזמן והמקום הנכון להתווכח על עניין כזה? בפרט שלא ראינו ויכוח כזה ביחס לאף אחד מהילדים האחרים. כל אחד משנים עשר בניו של יעקב נקראו על ידי אמותיהם, ויעקב מעולם לא נתן שם אחר.

מדוע דווקא כאן, ברגעים קשים של פרידה ופטירה, יעקב מתערב ומשנה את שמו הטרי של התינוק?

הרמב"ן כותב את התשובה הבאה: "והנכון בעיני, כי אמו קראתו 'בן אוני' ורצתה לומר 'בן אבלי', (מלשון) 'כְּלֶחֶם אוֹנִים' (הושע ט', ד'), "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ' (דברים כ"ו י"ד), ואביו עשה מן 'אוני' – כוחי, מלשון 'כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי' (בראשית מ"ט, ג') "וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ', כ"ט), ולכן קרא אותו 'בנימין' - בן הכוח או בן החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה, כעניין שכתוב "לֵב חָכָם לִימִינוֹ" (קהלת י', ב') "יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ" (תהלים כ"א, ט'), "יְמִין השם רוֹמֵמָה" (תהלים קי"ח, ט"ז), רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה".

לדברי הרמב"ן, יעקב מסר לעצמו, לאשתו, לתינוק שזה עתה נולד ולילדיו, את אחד המסרים החשובים ביותר. אותה מילה בלשון הקודש המשמשת לצער וכאב ("אוני"), היא המילה המשמשת לכוח. כל צער וכאב חייבים להביא "לידה" חדשה של משהו טוב. אז נכון שרחל קראה לבנה שם המבטא צער, אבל יעקב בא לחזק אותה ולומר – אנחנו לא מבטלים את הצער, אבל אנחנו מאמינים שכל צער טומן בחובו לידה חדשה של טוב וכוח.

יעקב דאג לכך שבנו לא יראה את עצמו כתוצר של צער, אלא להיפך, הוא יהפוך את הכאב שלו לקרש קפיצה למקור חדש של כוח והעצמה.

ספר "אמרות השם" (פרשת וישלח) כותב הסבר נוסף.

רחל ידעה שחייה בעולם הזה מסתיימים, והיא דאגה מה יקרה לילד שלה שיגדל בלי אמא. כשיעקב ישב ליד מיטתה, היא הביעה את רגשותיה ואמרה – אני דואגת מאוד לבני, אני מצטערת שהוא יחיה בעולם בלי אמא, אולם יעקב אומר לה אל תדאגי, אני אשתדל להשלים את החסר במידת האפשר, אני אטפל בו יתר על המידה והוא יהיה "בן ימין", "בן נכון", כזה שיתנהל בצורה ישרה וקדושה, ויהווה מקור לעונג ונחת לאימו בעולם הבא.

ישנו הסבר נוסף, מרגש מאוד.

זוכרים אנו את פרשת גניבת התרפים של לבן על ידי רחל.

לאחר שנודע ללבן על היעלמותם של התרפים, הוא האשים את יעקב, אולם יעקב – שלא ידע מאומה – אמר: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה, נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ, וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (בראשית ל"א, ל"ב). רש"י מביא בשם המדרש: "לא יחיה – ומאותה קללה מתה רחל בדרך".

כעת, רחל עומדת לנשום את נשימתה האחרונה. רחל ויעקב אהבו זה את זה מאוד והגיע הזמן להיפרד. אף מילה לא נאמרת ביניהם. לא מתואר שהם אמרו זה לזה משהו, למעט הוויכוח על שם בנם.

נתאר לעצמנו, מה הרגיש יעקב כשהוא הבין שהוא קילל את אשתו שהיא לא תחיה, מבלי לדעת שהיא זו שגנבה את התרפים של אביה? איך הרגיש יעקב עם עצמו באותו רגע קשה של לפני פטירת רחל? נתאר לעצמינו את האשמה האדירה שיעקב חש, ביודעו שהוא חרץ גזר דין מוות בטרם עת לרעייתו אהובתו. מה הרגישה רחל ומה עבר עליה? האם יש בלבה כעס עליו?

רחל הבינה היטב מה עובר בראשו של יעקב, ולכן היא מחליטה לקרוא לבנה "בן אוני", "אוני" מלשון אונאה והטעיה – "בן האונאה שלי" (וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ – ויקרא כ"ה, י"ז). רחל קוראת לבנה על שם ההונאה שהיא הונתה את אביה, ובעצם היא אומרת ליעקב – אני אשמה בהכל. תוריד את האשמה מהכתפיים שלך. אני הוא זה שפעלתי בצורה לא הולמת, רימיתי את אבי – לא אותך.

יעקב, עושה את ההיפך. חשוב לו שאשתו לא תלך מן העולם עם רגשות אשם והוא אומר לה – נקרא לו "בנימין", לאמור - "בן השבועה". "ימין" פירושו שבועה, שכן מרימים את יד ימין בעת שבועה – "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (תהלים קמ"ד וברש"י שם). יעקב אומר לרחל, המצב הנורא הזה הוא תוצאה של שבועתי ללבן, שמי שגנב את אליליו לא יחיה. השבועה שלי היא שהובילה לטרגדיה הזו, אני אשם, תנקי מעלייך כל רגשות אשם.

כשיעקב ורחל נפרדו זה מזה, רחל דאגה שיעקב לא יחיה את שארית חייו באשמה, ויעקב דאג שרחל לא תאשים את עצמה במותה.

באותם רגעים, כל אחד מהם חשב על השני. אלו האבות והאימהות של עם ישראל.