"רעדנו מהתרגשות כשהמסוקים נחתו, והתחלנו לזהות את הילדים"

כמעט שבוע חלף מאז היום שבו התחילו להגיע הילדים החטופים לארץ, אך נראה שההתרגשות הגדולה אינה פוסקת. מדינה שלמה עוקבת בדריכות ובדאגה כנה אחר מצבם של הילדים הצעירים ששהו בשבי החמאס במשך ימים כה ארוכים, וכעת זוכים לחזור לחיק משפחותיהם האוהבות.

ויש גם את אלו שדואגים להם מקרוב ממש. כזו היא מיכל דיין שרעבי, עובדת סוציאלית במרכז הרפואי שניידר, אשר התגייסה באופן מיוחד כדי ללוות את המשפחות והילדים ברגעים המשמעותיים והבלתי נשכחים שעברו עליהם.

מתכוננים ומתרגשים

מיכל היא אמא לשלושה ועובדת בבית החולים שניידר כבר 23 שנה במחלקה האונקולוגית. בנוסף, היא מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. לדבריה, מיד כשהתחילו לדבר על משא ומתן לשחרור החטופים, כשההבנה הייתה שבשלב ראשון ישוחררו ילדים, הם החלו להיערך בבית החולים כדי לקלוט אותם.

"מיותר לציין שאין אצלנו צוות ש'מומחה בקליטת ילדים המשוחררים מהשבי'", היא מסבירה, "כי מה שחווינו כאן הוא דבר שלא מוכר בשום מקום בעולם. ייחדנו בבית החולים צוות ספציפי שיעבוד עם המשפחות ומונה בין היתר עובדות סוציאליות שכולן באות מרקע שנוגע לנושא, כמו למשל התמודדות עם טראומה, אובדן ושכול, אלימות והתעללות בילדים, התערבויות בשעת משבר, וכדומה. נשענו על הידע שיש לנו בנושאים האלו, ועשינו במשך כמה שבועות עבודת הכנה יסודית".

מיכל מדגישה כי כדי להגיש מענה מקיף מכל הבחינות ייחד בית החולים גם צוותים רפואיים, אנשי סיעוד וכן גם דיאטניות מתאימות, צוותים של פסיכולוגים, וכל מה שיכול לסייע לקליטת הילדים. "דאגנו ממש לכל – מהפרט הקטן ביותר ועד לגדול", היא מפרטת. "עשינו חשיבה משותפת ונעזרנו בהדרכה וייעוץ שקיבלנו מד"ר יעל גור, מהשירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות, וכן מפרופ' כרמית כץ, ממכון חרוב, שיצרו פרוטוקולים שנועדו ספציפית עבור הנושא שעמו אנו מתמודדים. גם הצבא ליווה והיה מעורב בתהליך כבר משלביו הראשונים, כי בסופו של דבר כל העשייה שלנו מתבצעת בשיתוף פעולה".

המסוקים מגיעים

ההכנות כולן לוו בהתרגשות מרובה, אך כפי שמיכל מציינת – היא הייתה כאין וכאפס ביחס להתרגשות שליוותה אותם בעת שבה התבשרו על הגעתם של הילדים לארץ. "אנחנו היינו מעודכנים על חזרתם של החטופים ממש במקביל לתקשורת", היא מסבירה, "ובאותו יום שישי שבו התבררה זהות הילדים שעומדים להגיע אלינו צוותה לכל משפחה עובדת סוציאלית שתלווה אותה, כך שהיו לנו שעות ספורות כדי להתכונן באופן אישי ופרטי למשפחה שאנחנו עומדות לקלוט".

ומה עושים במשך השעות הללו?

"אספנו מידע מהרווחה והצבא שליוו לאורך התקופה את בני המשפחה של החטופים, וכך למדנו עליהם. לאחר מכן הגענו אל מתחם בית החולים שהוקם במיוחד לקליטת הילדים השבים. זהו מרחב סטרילי ונפרד מבית החולים שנבחר בקפידה והותאם לכך מראש. ניהלנו בו מפגש קצר עם הצוות הרב-מקצועי, וחיכינו בהתרגשות מרובה למשפחות. כאשר הן הגיעו, התלוותה כל עובדת סוציאלית למשפחה שלה למטרת היכרות ועל מנת להבין ולאמוד את הצרכים שלהם. כמובן שבנוסף הכנו אותן לקראת המפגש עם השבים, כי הן הגיעו ממקום של שיא המתח, כשהן אינן יודעות מה הן עומדות לראות ולפגוש. היה מאוד חשוב להכין אותן לרגעים הללו".

מיכל מציינת כי עוד לפני שנחתו המסוקים, היו רגעים מרגשים מאוד, כאשר לאחר שהועברו הילדים מידי הצלב האדום לידי ישראל, התאפשר להם ליצור קשר טלפוני עם בני המשפחה ולשוחח איתם. "זה היה שלב חשוב ביותר", היא מדגישה, "שכן הוא הוריד מעט את המתח והפך את המפגש להדרגתי – ההורים שמעו את הילדים שלהם מדברים בקולות הרגילים שלהם, וגם ראו אותם על המסך כשהם יושבים על חיילים, אוכלים בתיאבון ושותים. זה עזר להם בהכלת הנושא".

חיבוק אחרי 50 יום

אחרי כל ההכנות הגיע הרגע לו ציפו כל אנשי הצוות - המסוקים נחתו, הדלתות נפתחו וכולם נשאו אליהם עיניים צופיות. "ברגעים הבאים היינו שותפים למפגשים מרגשים ולחיבוקים בלתי נשכחים", מתארת מיכל, "כמובן שאפשרנו למשפחות ולילדים ברגעים הראשונים את הפרטיות שלהם, מתוך הבנה שאלו רגעים אישיים ופרטיים מאוד. בכלל, אני חייבת לציין שנכנסנו לפרויקט הזה מתוך חרדת קודש ובצניעות גדולה, עם הבנה שיש צורך באיזון המתבקש, כדי להיות נוכחים ברגעים הנכונים ולסייע במה שאפשר, ומצד שני לאפשר לבני המשפחה את הרגעים של הביחד, לתת להם להתרגל זה לזה ולעכל בהדרגה את מה שעבר עליהם. לצערי היו גם מקרים שבהם נאלצנו למסור לילדים בשורות קשות, כמו למשל על בני משפחה שנרצחו. גייסנו לשם כך את כל הידע שלנו בנושאי טראומה ומסירת בשורות קשות, וניסינו לעשות זאת בדרך הנכונה והמדויקת ביותר".

שמעתם מהילדים סיפורים ותיאורים על מה שהתרחש בשבי?

"אחרי ההיכרות הראשונית שוחחנו עם הילדים והאימהות שחזרו מהשבי וגם שמענו מהם לא מעט תיאורים על מה שחוו. בשל צנעת הפרט לא ארחיב על כך את הדיבור, אבל ככל שחולף הזמן הדברים צפים ועולים ואנו שומעים מהם עוד ועוד. כפי שצפינו מראש – לכל אחד מהילדים יש דרכי התמודדות אחרות, תגובות שונות וצרכים אחרים. אנחנו מסבירים למשפחות שכל תגובה לגיטימית ויש להכיל ולהיות קשובים. יש ילדים שכבר ביקשו לפגוש חברים מהכיתה ולצאת איתם, ויש כאלו שמעדיפים בעיקר את הביחד המשפחתי. יש כאלו שביקשו להשתחרר מיד מבית החולים ויש שהעדיפו להישאר עוד קצת עד שירגישו מספיק ביטחון לעזוב. אנחנו משתדלים כל הזמן להיות מאוד קשובים אליהם, ולתת לכל אחד את הזמן שלו והקצב שלו".

מיכל מדגישה שלקראת השחרור הם דאגו לצייד את בני המשפחות במידע והכנה לקראת החזרה הביתה, "כי בסופו של דבר, אחרי הימים הראשונים שבהם הם עטופים ומחובקים מכל עבר, יהיה עליהם לנסות לחזור לשגרה ולבנות מחדש את החיים, ואין ספק שזוהי ההתמודדות המשמעותית ביותר".

להודות ולהתפלל

בכנות, את מאמינה שילד יכול לחזור משבי החמאס ולזכות להמשך של חיים תקינים ובריאים נפשית?

"משפחות נמצאות כעת רק בתחילת המסע, ולכן מוקדם מידי לומר, היות ואין לנו שום ידע מהעבר שניתן להישען עליו. אבל אני אישית מאמינה גדולה בכוח הריפוי של אנשים ובפרט של ילדים, ממצבים קשים וטראומתיים. עם עבודה טיפולית, מעטפת ומשאבים של הילדים ומשפחתם אני מאמינה שהם אכן יצליחו להסתגל בחזרה לחיים ממקום בריא ושמח".

ומיכל גם מציינת בנימה אישית: "מאז הטבח ופרוץ המלחמה אני ובני משפחתי משתדלים לפעול למען החיילים, הפצועים והחטופים. התחברתי לקבוצת ווטסאפ שמסיימת בכל יום כמה ספרי תהילים, וחילקנו בינינו שמות חטופים להתפלל עליהם, ולהדליק בכל ערב שבת נרות למען משפחה אחת של החטופים. מזה כמה שבועות שאני מדליקה נרות שבת למשפחה מסוימת, ומתפללת שיחזרו בריאים בגופם ובנפשם, ממש תפילות מעומק הלב. הדבר המדהים הוא שכאשר מנהלת השירות הסוציאלי אצלנו ציוותה כל עובדת סוציאלית למשפחה, נדהמתי לגלות שהמשפחה שנפלה בחלקי היא בדיוק זו שהתפללתי עליה כל הזמן. כל כך התרגשתי מכך שזכיתי לא רק להתפלל ולבקש עליהם, אלא גם לראותם חוזרים בריאים ושלמים, ולהשלים את המשימה לטפל בהם ולתת להם כל שביכולתי".