תחרות הסיפור הקצר: המורה רוטמן

ליום שלישי בערב תוכננה אספת מורים. הכותרת הייתה הכיתה שלנו, כיתת הבנים המופרעת ביותר שידע התיכון שלנו אי פעם. מורים רבים מידי התלוננו שלא ניתן להעביר שיעור או אפילו לסיים משפט שלם ללא הפרעות, היו גם מורים שסבלו וניזוקו, והמנהל החליט לקיים אספה רצינית.

המחנך דיבר איתנו על כך, הזהיר שכדאי להוכיח את עצמנו בימים הקרובים, ורמז שעונש סילוק לצמיתות עלול לרחף על עמודי התווך של הבלגן.

צחקנו לו בפרצוף, שיסלקו. על מי הם מאיימים? אבל לדודו היה רעיון, רעיון מוצלח ומבריק, נועז ממש. החלטנו להכניס, זמן קצר לפני תחילת האספה מכשיר הקלטה פועל לחדר המורים, לצותת לדיבורים אודותינו. דמיינו את המורה להיסטוריה מרעים בקול הבס שלו ומקונן על שיעוריו המאובקים שאינם זוכים לראות אור, את המורה למתמטיקה מכריז בקול צפצפני על חוצפת הדור הזה שעולה על כל דמיון, ואת המורה ללשון מתאר בשפה מליצית את ארבעת העכברים שחיכו על כסאו בשבוע שעבר.

מכשיר ההקלטה שהישגנו היה של אחותי הבכורה, וכיוון שהייתי מראשי המארגנים וגם התחייבתי לה בראשי שהמכשיר היקר חוזר אליה בריא ושלם, נבחרתי להיות "שליח הציבור" ולחדור ביום המיועד לחדר המורים.

*

שער בית הספר היה פתוח. ראיתי את המזכיר נכנס ופונה מיד למשרדו, הלכתי עטוף במעיל, נצמדתי לקירות, וכששמעתי קול פסיעות מתקרבות- נכנסתי לכיתה סמוכה. האמת, הרגשתי ממש סוכן שב"כ או לפחות בלש. הצצתי לחדר המורים, הוא היה ריק, מצאתי מקום סתר להטמין בו את המכשיר, הפעלתי אותו ונסתי החוצה, מוצא לי מקום שקט בחדר הקבצה סמוך.

סימנתי לעצמי וי. שלב א' של המבצע הוכתר בהצלחה.

השעתיים הבאות היו משעממות להחריד, ספרתי בלטות בחדר ההקבצה (לא היו הרבה, זה היה חדר קטן ממש), התעסקתי עם נמלה אומללה, קשקשתי על הלוח, ולסיום אפילו פתחתי ספר היסטוריה שכוח והתחלתי לקרוא. (טוב, לא ממש קראתי מילה במילה, אתם מבינים שלא הייתי טיפוס חובב לימודים, אבל אפשר לומר שהסתכלתי בתמונות וקראתי את הכיתובים שתחתיהן).

כמו כל דבר בעולם, בסוף גם האספה הזאת הסתיימה. חיכיתי שחדר המורים יתרוקן, לקחתי את המכשיר ובדרכים הידועות רק למי שבורח פעם בשבוע מבית הספר – מצאתי את דרכי הביתה.

לא יכולתי לחכות למחר, הייתי חייב לשמוע כאן ועכשיו את ההקלטה בשבילה התאמצתי כל כך, הסתגרתי בחדר, תקעתי על אוזני את אוזניות הענק והתחלתי להקשיב.

תנסו פעם להקשיב להקלטות של אסיפות מורים, בעשר דקות הראשונות צחקתי עד אובדן עשתונות. צחקתי וצחקתי וצחקתי, עד שכמעט ונגמר לי האוויר. זה היה גדול הדבר הזה, רעיון מבריק של דודו שעוד ידובר, כך הייתי בטוח.

זה היה נשמע כאילו שנים עשר מורים חיכו בסך הכל להזדמנות לשפוך את כל צרותיהם ולא באמת אכפת להם שהם מדברים לעצמם. "אם מחר המורים יהיו צרודים שלא יאשימו אותנו" הרהרתי לעצמי בדיוק בשלב בו שמעתי את המנהל מצליח לגבור על הקולות ומתחיל לנהל דיון מתורבת כמו שמעולם לא הצליח אף מורה לנהל בכיתה שלנו.

מהר מאוד הם הגיעו אלי. מומו חממי. משה חממי, כמו שהתעקש המורה לתנ"ך, איזה מן שם זה מומו. הגרעין והשורש לכל הבעיות כולן.

רק עלה השם שלי, ושוב הציפה סערה את חדר מורים. סיפורים מסמרי שיער, ביטויי גנאי חריפים, תסכול וייאוש. כאן כבר לא צחקתי. הסמקתי עד שורשי שערותי. כל המורים שלי, שלא ידעו שאשב ואקשיב להם (אם היו יודעים מה אני עושה, ודאי היו להם עוד סיבות לצעוק שם) – מגנים, צועקים, מתלהמים, מדברים עלי.

רציתי לצרוח, אבל לא יכולתי. הם צדקו. צדקו בכל מילה וכל אות שאמרו. הייתי אמיתי מכדי להכחיש זאת, אבל זה לא שיפר את ההרגשה הנוראית שלי.

היועץ החינוכי הצליח לעצור אותם. "האמת, שבקשר למומו כבר החלטנו", הוא אמר בשקט. "הוא יסולק. לפחות לחודש הקרוב, ואנחנו ננסה בינתיים לשקם את הכיתה".

אנחת הרווחה הקולקטיבית נעצה בי מחטים מלובנות.

"אבל למה?", שאל מישהו אחד בקול צעיר, ילדותי כמעט. המורה רוטמן.

המורה רוטמן היה מורה צעיר, המורה הכי צעיר שפגשתי אי פעם, אם הייתי פוגש אותו בכל סיטואציה אחרת אולי היינו מתיידדים, אולי אפילו הייתי מגן על האדם הרך והשברירי שהוא מפני אחרים. אבל נפגשנו משני עברי הכיתה, והוא נראה צעיר כל כך, חסר ניסיון, טרף קל מידי עבור כיתה כמו שלנו. שנאנו את המורים הצפונבונים האלו שבאו לשכונת המצוקה כדי לעשות נפשות, לחוש סיפוק ושליחות ומשמעות על חשבוננו.

אפילו לא ידעתי איזה מקצוע הוא אמור ללמד, מה שבטוח – הוא מעולם לא הצליח, לא בכיתה שלנו. אבל לפעמים, ברגעים של נקיפות מצפון, ריחמתי עליו. הוא היה עדין וצעיר מידי, ובניגוד לאחרים, לא עשה לנו שום דבר רע. הוא גם היה בתחילת דרכו, נבחן כל הזמן ע"י המנהל והצוות שלא סבלנו.

עכשיו התערב המורה הצעיר בדבריו של היועץ, שיכל להיות סבא שלו, לדעתי. "מומו הוא ילד טוב ביסודו. הוא שובב גדול, ויש לו הרבה מרץ ורעיונות הזויים. אני לא חולק על כל מה שאמרו כאן אחרים, אבל, אם תרשו לי לומר את דעתי", הוא נבוך פתאום. מן הסתם היה המעמד זר לו. "במומו יש מידות טובות ורצון אמיתי להיות טוב. יש בו חוכמת חיים ורגישות עמוקה ואמיתית לזולת. הוא יצירתי ועם ראש גדול ויוכל בעזרת השם להגיע רחוק".

"רחוק, השאלה לאיזה צד", מלמל המורה למדעים. "רחוק לצד הטוב", ענה המורה רוטמן בחום. "הוא צריך הכוונה, ותהיה איתו המון עבודה, זה ברור, אבל כשאני עומד מן הצד ומסתכל עליו מפעיל תעלול משוגע, אני משתומם תמיד מיכולת המנהיגות, מהאומץ, מה---"

"אתה מסתכל עליו מפעיל תעלול ומתפעל מהאומץ!" קטע המורה למתמטיקה, בטון שאמר: 'לאן הגענו, אפילו המורים בדור הזה...'.

המורה רוטמן כבר לא אמר את המילה הנוספת שנקטעה. שאר המורים לא אמרו דבר, רק מלמולים קלושים הדהדו ממכשיר ההקלטה. עד שאמר היועץ בקול רשמי משהו: "אני שמח, המורה רוטמן שאתה מצליח גם לראות נקודות אור בתלמידים, אתה עוד צעיר, וזה יפה, ותמיד כדאי שיהיו ככה בצוות כמה מתוקים כאלו שהחיים עוד לא מררו אותם". ככה הוא אמר בקול את מה שחשבו כולם. "אבל ההחלטה סופית". אז אני מסולק. הבנתי. לא מפתיע במיוחד. את המשך ההקלטה כבר לא שמעתי. הספיק לי.

למחרת הגעתי כרגיל (הרי אני לא אמור לדעת שאני מסולק). כולם חיכו לשמוע את ההקלטה, ואף על פי שידעתי באיזו אטרקציה מדובר – לא הסכמתי שדמי יישפך כך. מלמלתי משהו על המכשיר שלא פעל כמצופה, ואפילו לא הספקתי לשמוע את האכזבה של כולם, כי המנהל קרא לי לחדרו.

סולקתי, ומאז לא חזרתי לספסל הלימודים מעולם. על המורה רוטמן לא שמעתי דבר, מלבד העובדה שנואש מעבודת החינוך ומצא לעצמו עבודה בתחום אחר.

רציתי לרדוף אחריו, לומר לו שדווקא הוא, יותר מכולם, ראוי לתפקיד. אבל לא היה לי אומץ.

רק מילותיו, שקטות וחמות, נחושות ותמות, לא עזבו אותי. הוא צדק, המורה רוטמן, באמת הייתה לי יכולת מנהיגות ואומץ, באמת הייתי רגיש לחברים, אבל אף אחד מעולם לא אמר לי את זה, ואלו שכן אמרו משהו – עשו את זה בתור הקדמה ל"אבל" הידוע לשמצה. הוא, לא ידע שאני מקשיב לו, היה יחיד מול המורים הוותיקים והמנוסים, ובכל זאת היה לצידי. והכי נדהמתי מכך שהוא הצליח לראות את זה בי בזמן שניסה להעביר שיעור, וכל התכונות המדהימות שלי תקעו לו מקלות בגלגלים.

מאות פעמים הקשבתי להקלטה הזאת. ידעתי את המילים בעל פה. הכרתי את השנייה בה קוטע אותו המורה למתמטיקה, את ההתנשפות הקצרה שלו בין המילה מנהיגות למילה אומץ.

*

היום אני מנהל פנימיה חרדית לנוער נושר. ההקלטה ההיא כבר מזמן איננה, אבל מילותיו של המורה רוטמן הן הבסיס והיסוד שבזכותו הוקמה הפנימיה שלי, ואת דרכו, האמון וראיית הטוב בכל תלמיד באשר הוא, אני משתדל לאמץ ולהנחיל לצוות החינוכי. "לכל ילד יש סיכוי", כך אומר שלט מעוצב שתלוי במשרדי.

השבוע נכנסו אלי אב ובנו, שביקשו להירשם למוסד. שוחחתי איתם קצת, והתעניינתי בנסיבות שהביאו אותם דווקא אלינו, האב אמר שלא אכפת לו שהבן יקבל חינוך חרדי, העיקר שיקבל חינוך, ומסגרת. הבן נע על מקומו בחוסר שקט. אחרי כמה דקות שלחתי אותו לסיור במקום עם אחד המדריכים, ונשארתי רק עם האב.

הוא היה עייף, כבוי ומיואש. לא יכולתי לשאת את הייאוש שלו.

"ילד טוב", אמרתי, כשהתארך השקט בינינו, "רואים שיש בו הרבה דרך ארץ". האבא נאנח, חייך חצי חיוך מריר.

"גם אני הייתי פעם צעיר", אמר, מחווה על זקני, ששערות לבנות רק החלו נשזרות בו. "צעיר אפילו יותר ממך, ושאפתן גדול". הקשבתי. לא רק נערים נושרים זקוקים להקשבה, האבות שלהם זקוקים לה לא פחות.

"האמנתי בכל תלמיד, בכל נער. הייתי משוכנע בכל לבי שבכל אחד יש גרעין אמיתי של טוב, שכל אחד, אם רק יאהבו ויכוונו ויאמינו בו מספיק, יכול לצמוח ולגדול". לשון העבר במילותיו צרבה בי, אך לא אמרתי דבר.

"הייתי מסוגל לראות תלמיד מתכנן תעלול, להתבונן ולראות את תכונותיו הטובות באות לידי ביטוי. הייתי צעיר, אמרנו, ואנשים מבוגרים ומנוסים ממני חייכו בסלחנות, ראו בי תמים ונאיבי, הבטיחו שאתבגר, שאתפכח, שאלמד שלא כולם טובים כמו שהתעקשתי להאמין. היום אני יודע שהם צדקו. יש מקרים קשים מדי".

ואני מרים מבט ומסתכל עמוק לתוך עיניו הבהירות של המורה רוטמן.

"אל תאמר כך, המורה רוטמן", אני אומר לו, מזכיר כינוי ישן שנדחק אל ירכתי התודעה. "אפילו מומו יכול להתחזק יום אחד, לתפוס את עצמו בידיים, לעבור דרך ארוכה ומפרכת, ובסוף להקים מוסד שיקום לילדים שנפלטו ממסגרות".

אני רואה את עיניו ממצמצות בתדהמה כמו שמצמץ כשמצא לטאה יוצאת מהתיק שלו, מנסות לעכל את המתרחש מולו, להוריד ממני את הזקן והרוך, למצוא בי את מומו שהיה אז. מבינות פתאום את הכיתוב שתלוי בחדרי. ואז, באיחור של שלושים ומשהו שנה, שומע ממני המורה רוטמן על ההקלטה.