רחלי הומינר: "יש לי משיכה לשדך דווקא נפגעי טרור, מרגישה שזה התיקון שלי"

זה קרה לפני עשור, ושום דבר לא הכין אותה לרגע הזה ששינה את חייה באחת. רחלי הומינר התחילה עוד בוקר שגרתי, כשלפתע קיבלה שיחת טלפון מאחותה שצרחה על הקו שתי מילים בודדות: "אודליה נהרגה".

"הייתה לי אחות קטנה בשם אודליה פינקלר ז"ל, שהייתה אם לשני קטנטנים", מספרת הומינר, "אחד מהם היה תינוק בן ארבעה חודשים והשני ילד בן שלוש. היא הייתה אמורה לחגוג 30 בדיוק כשקמנו מהשבעה, ונהרגה בתאונת דרכים בדרך לעבודה. ככה פתאום באמצע החיים, בלי שום הכנה מוקדמת. זה היה טרגי לחלוטין".

הומינר, כיום שדכנית במקצועה ומקימת אתר 'הבאר' להיכרויות, החליטה אז להרים את הכפפה בנושא, לעילוי נשמת אחותה: "נושא השידוכים היה ממש קרוב לליבה, והיא עסקה בזה המון. רק כמה ימים לפני שנהרגה היא עשתה שידוך. ומאז, אני לא מפסיקה לראות בזה ברכה".

אגב, להומינר, תושבת מעלה גלבוע, סיפור אימהות מיוחד משלה: היא אם לשישה ילדים משלוש לידות. ולא, אין לה שלושה זוגות תאומים: היא אם ביולוגית של זוג תאומות ועוד שתי בנות, ובנוסף החליטה יחד עם בעלה לאמץ עוד בת, וגם תינוק שהצטרף למשפחה לפני כחצי שנה.

עד למגפת הקורונה עסקה הומינר במקצועות שונים: עבדה בחברה למתנ"סים, הייתה גם מנחת הורים, גרפולוגית, והתמחתה בהנחיית קבוצות. היום היא מגדירה את העיסוק שלה כ"שדכנית בלב ונפש".

"לא תמיד הייתי שדכנית מוצהרת", היא מתארת. "סיפור החיים שלי מתחיל מגיל צעיר עם זה, מתוך רצון שאף אדם לא יישאר לבד. בקורונה הוציאו אותי לחל"ת מהעבודה בחברה למתנ"סים, וכשרצו שאחזור אפילו הציעו לי קידום, אבל אז כבר עשיתי חשיבה, שהובילה למפנה גדול, והחלטתי לעזוב הכל ולהתעסק רק בשדכנות. אני ממש זוכרת את היום הזה אחרי הרבה התלבטויות, כשיצאתי לדרך חדשה עם כל המשתמע מכך, גם בסיכון של פרנסה. אבל ההבנה הייתה חזקה: זה מה שצריך עכשיו, ושליחי מצווה אינם ניזוקים. כיום אני גם מעבירה שיחות בכל הארץ בהקשר הזה, להורים של מבקשי זוגיות, למטפלים, למאמנות, מקיימת פגישות אישיות, סדנאות ועוד.

(צילום: shutterstock)

בתוך הסיפור של שדכנות, לרחלי יש גם חיבור מיוחד דווקא לתחום רגיש מאוד ולא שגרתי: שידוכים של נפגעי טרור: "עם הזמן גיליתי שאני יותר מתחברת לסיפור של אלמנים ואלמנות, וזכיתי לשדך לא מעט זוגות כאלה. אני חושבת שיש לי עם זה איזשהו תיקון, איזהו עניין, אני לא יודעת להסביר את זה עד הסוף, היה גם איזשהו רב שאמר לי את זה פעם. זה תמיד משך ועניין אותי".

ואיך מזה הגעת לשדך דווקא נפגעי טרור?

"הסיפור שלי איתם התחיל מזה שעסקתי עם אלמנים ואלמנות, בהתחלה הגיעו אליי סיפורים של אלמנות צה"ל. צריך להבין שיש הבדל גדול בין אובדן בעקבות מחלה לאובדן בעקבות טרור. במחלה יש ברוב המקרים גם איזשהו זמן לפרידה, ולרוב יש גם תחושת הקלה, במיוחד כשמדובר במישהו שהיה חולה הרבה זמן ועבר סבל שהוא נגאל ממנו. בלא מעט מקרים הוא אפילו השאיר אחריו איזושהי צוואה לבן הזוג להמשיך הלאה ולהתחתן, לעיתים אפילו בקשה או המלצה שיתחתן עם מישהי ספציפית.

"בניגוד לכך, כשמדובר בטרור – זה פתאומי, לא מתוכנן, אין פרידה. זה מאוד חד, כמו שהיה עם אחותי, והטראומה במקרים רבים קשה בהרבה. ממחלה קשה להתנתק, אך מטרור, שזה 'הרוגי מלכות', דווקא רוצים לקום מהאבל, מהעפר, להתרומם, כמו בפסוק 'ואומר לך בדמייך חיי', ולהתקדם הלאה. למרות שאני רואה גם הבדל בין אלמנים לאלמנות: הרבה אלמנים שפנו אליי רוצים להמשיך קדימה, בניגוד לאלמנות, שלהן זה יותר קשה בדרך כלל".

זוכרת סיפור של שידוך מרגש במיוחד שזכית לעשות?

"כן, הסיפור של אפרים רימל ואיילת קולמן. אפרים הוא אדם יקר ומיוחד, ממש אישיות. כיום נכה עם כיסא גלגלים, כתוצאה מתאונת דרכים, שבה אשתו ובתו, שהייתה בת שלושה שבועות, נהרגו במקום, והוא ניצל בנס. איילת, גם היא אישה מיוחדת כל כך ואמיצה, אלמנת טרור שבעלה עדיאל נרצח לפני חמש שנים. את אפרים מעולם לא ראיתי ולא דיברתי איתו קודם, רק שמעתי עליו ממישהי שהייתה בהרצאה שלו, כמה הוא אדם מיוחד, ואיכשהו זה יצא לפועל. כל אחד מהם אלמן עם ילדים, והם בחרו לחבר שני בתים. זו הייתה אחת החתונות המרגשות שהייתי בהן בחיי, הרגשתי שזה היה כמו מעמד הר סיני".

את נוגעת הרבה בשכול. את זוכרת גם חלק מצחיק בעשייה שלך, למרות הכל?

"כן, פעם הצעתי לבחור שידוך של בחורה מסוימת, ושלחתי לו תמונה שקיבלתי ממנה, שהיא מופיעה בה עם חברה, והוא חשב שזו היא. גם כשהסברתי שהתכוונתי לבחורה השנייה, הוא התעקש להיפגש דווקא עם החברה שבתמונה, ובסוף הם באמת התחתנו", היא צוחקת.

במה שונה לשדך נפגעי טרור מכל שידוך אחר?

"זה שונה מאוד לשדך אלמנים מגרושים או רווקים, למשל, כי אלמנים לא בחרו בכך, זו סיטואציה שקרתה להם בעל כורחם, ובצורה טראומטית. ואז צריך להתגבר גם על הגעגוע, החוסר והכאב.

"לאלמנים, ובפרט למי שנפגעו מטרור, לכל אחד יש סגנון התמודדות וקצב אחר, כי זה פוגש כל אחד במקום אחר. יש למשל אלמנה שאני מכירה שקשה לה להתקדם הלאה גם אחרי שנים, ויש כאלה שהתחתנו אפילו בשנה של המוות או בשנה שלאחר מכן. מה שמשותף לכולם הוא שהם לא בחרו בזה, ולכן מדובר בהתנסות הרבה יותר טראומתית.

"אחרי טרור או שכול אנשים רוצים לרוב להמשיך הלאה, ויש אפילו מקרים, דווקא בארץ שלנו, של צוואה מדוברת או לא מדוברת. כמו למשל האלמן ששיתף בכך שאשתו אמרה לו, זמן קצר לפני שנהרגה במפתיע, שאם יקרה לה משהו – שימשיך קדימה. אני שומעת את זה המון, אפילו גברים שיצאו למלחמה, והשאירו צוואה כתובה או מדוברת, מרומזת או לא מרומזת".

קורה לפעמים שמשפחה של נרצח כעסה עלייך כששידכת מישהו חדש לבן הזוג?

"ודאי. קרה לי פעם שאלמן רצה לצאת לשידוכים כבר אחרי חצי שנה, וכשהתקשרתי אליו דיברנו והצעתי לו מישהי. הם יצאו כמה חודשים ורצו להתחתן. המשפחה של אשתו שנפטרה שאלה אותו איך הם הכירו והוא אמר שדרכי, והם ממש כעסו עליי. במקום לשמוח, ראו אותי כאישה הרעה שהוציאה אותו מזה, וחשבו שאם לא הייתי מציעה הוא לא היה מתחתן עכשיו.

"אבל אני רואה את זה אחרת. ברור לי שאם לא אני – אז מישהו אחר היה מציע, וזה מה שהיה צריך להיות. גם אחיות של נפטרת, או ילדים שלה, שפתאום כביכול 'הכנסתי' להם הביתה אמא חדשה וזרה במקום האמא האהובה שהייתה להם. מצד שני, יש גם כאלה שמאוד מפרגנים ומודים".

כנפגע טרור, קשה יותר לקבל את ההחלטה להינשא בשנית?

"בהחלט. כי להחלטה הזו מתווספים ילדים, ובהרבה מקרים זה גם צירוף של בתים, וזו פעם שנייה להחליט להתחתן. בפעם הראשונה זה היה ממקום תמים וצעיר, ופתאום עברנו כמה שנים ומבינים מה המשמעות של חתונה, לטוב ולמוטב, ואז אנשים מחכים עם זה. באופן מפתיע ההתייעצויות וההיסוס מגיעים יותר מגברים. אולי כי נשים יותר מלוות או מטופלות ומוצאות עם מי לדבר, ולגבר אין עם מי לדבר ורואים בי איזושהי כתובת".

האם את משדכת תמיד נפגעי טרור דווקא עם נפגעי טרור, או אלמנים עם אלמנים?

"לא, אבל גרושים למשל לרוב ירצו לצאת דווקא עם אלמנים, כי הם מבינים מה זה גירושים לטוב ולרע. אבל אלמנים רוצים לצאת עם אלמנים. ולמה? כי הם הכי מבינים אותם, זו אותה שפה ואותו עולם מושגים. גם אלמן שאיבד את אשתו ירצה לצאת עם אישה שאין לה עוד גבר ברקע. יש כאן משהו טוטאלי, בן הזוג שנהרג אמנם נמצא ברקע תמיד, אבל לא בפרונט, לא רואים אותו באירועים, הוא לא שותף בקבלת החלטות. גם גרושים מעדיפים רווקה או אלמנה. ואגב, גם רווקות מבוגרות מעדיפות יותר אלמנים, כי לתפיסתן זה אדם שחווה זוגיות, יציב, לא מסוכסך עם משמורות ובתי משפט, אשתו נפטרה בעל כורחו והוא רוצה להמשיך קדימה.

"צריך גם להבין שהחוויה של השכול מאוד מחברת בין אלמנים על רקע שכול או טרור. הם לא צריכים הרבה לדבר, הם מבינים לבד, בלי לספר. שניהם ישבו שבעה, שניהם חוו טראומה, שניהם גידלו ילדים שצריך לטפל בהם ולאחות את השברים ולגדל בית לבד במפתיע, כששבת לפני כן הם עוד חגגו ביחד. שניהם נפלו פתאום לבור שחור באמצע החיים, בלי התראה. יש גם הומור שחור ששמור להם, או סוג תגובות ששמור רק להם. מעברי החיים המאוד חדים האלה זה דבר שרק אלמנים, כמו אלמני טרור או אלמני צה"ל, יכולים להבין בצורה כזו".

ואיך בסוף את מתמודדת עם כל הכאב שאת פוגשת בדרך?

"האמת שלרוב אני פוגשת מולי אנשים חזקים, שמצליחים לבנות בתים חדשים שמחים ומלאים. כתוב ש'גדול יהיה הבית האחרון מהבית הראשון', ואני מאמינה בזה וביכולת של אנשים ליצור את זה, גם מתוך התופת. מבחינתי אני תמיד זוכרת שיש כאן התנהלות אלוקית, יש כאן המשך שאנחנו לא רואים מיד. אנחנו נשארים בשכול, אבל כשאדם זוכה להמשיך להקים בית עם מישהי חדשה זה דבר מדהים, ואין דבר שמשמח אותי יותר מלהיות השליחה לכך".

רחלי הומינר התארחה בתוכנית "לא מובן מאליו", בהנחיית מורן קורס. הריאיון המלא יפורסם בקרוב