י"ט בכסלו: כשר' שניאור זלמן רקד בכלא הרוסי

"יודע מה?", לוחש רבי שניאור זלמן מלאדי, "לא צריך את גן העדן שלך ולא את העולם הבא שלך!".

 פתיתים של קרח על זקנו הקפוא.

" לא רוצה בכלל. אפילו לא קצת".

הידיים שלו כחולות לגמרי.

כשהוא מניף אותן מעלה – הכאב עובר לו בכל הגוף.

"רק אותך, בורא עולם!".

את הרגליים הוא כבר מזמן לא מרגיש.

רוקע בהן, וכלום לא קורה.

 "רק אותך. רק אותך!".

* * *

מבצר פיטר-פאול בפטרבורג המושלגת. השנה היא 1798.

בשעות שיש אור זה קצת פחות קשה. אפשר להתבונן דרך החלון הסדוק ולהביט בפתיתי השלג הנופלים ברכות על האדמה, נספגים אליה כמו ילדים שבים אל בית.

אבל משיורד החושך - הצרחות חודרות את הלב, צובטות אותו במצבטיים של חמלה: צווחות הכאב של המעונים במבצר וקולותיהם הרועמים של החוקרים.

רבי שניאור זלמן יודע שלא תרחק השעה וזה יגיע גם אליו. שהשוט עוד יצליף על גופו הקפוא.

אבל מוזר ככל שזה ישמע, הוא לא פוחד.

לפני שעה קלה שב מחקירה במועצה חשאית "טייני סובייט", שמעברו השני של נהר.

גם כשהם הניפו את האלה אל מול פניו כאות אזהרה, הוא לא פחד.

הרי הגופים כולם סופם להירקב.

 הנפש היא זו שיוקדת אין סוף!

*

שלושה ימים הוא בצינוק הטחוב הזה.

שלושה ימים שלא בא דבר אוכל אל פיו.

אל המבצר האימתני הוליכו אותו יום אחרי שמחת תורה. הידיים שלו קשורות לאחור.

העיניים חסומות במטפחת שחורה. ריח של נפט היה לה.

האמת היא, שיותר מכל הוא ריחם על החסידים שלו.

שמע את יפחות הכאב שעלו מגרונם בשעה שראו אותו אזוק.

חייך אליהם את חיוכו הטוב, האיר אליהם בעיניו הסגורות.

משפחות-משפחות הלכו אחריו, אנשים נשים וטף.

 מסרבים להרפות. מלווים אותו עד שלא הורשו עוד לעשות זאת.

קול תחינתם התגלגל לאוזניו עוד שעות ארוכות.

*

ימים שלמים הלך במדרון התלול.

רגליו התנפחו מן הדרך הארוכה, הגוף התכסה שלפוחיות של קור.

 כל הדרך חשב על האחים שלו, אילו שהעלילו עליו את אותה עלילה.

ואיך...

איך זה יכול להיות?!

הלכו אותם אחים בני עמו וסיפרו לעומדים בראש השלטון הרוסי שהוא משתף פעולה עם התורכים, אויבתם המושבעת.

אויב המדינה עשו ממנו. אויב העם.

ידעו שבמעשה הזה הוא עלול לעלות על המוקד, לקפד את חייו.

אז איך?!

הרי ברור ונהיר היה להם שדבר שקר בפיהם. שהסיוע והצדקה שהוא מעניק כמנהיג לתושבי ארץ ישראל – נועד לאחיו היהודים היושבים בציון, ולא לתורכים המושלים בה.

מה מפחיד אותם כל כך בתנועת החסידות שהוא עומד בראשה?

הוא ידע את התשובה: האור. השמחה. האמונה האין סופית. ההתבוננות.

ואולי יותר מהכל, הקרבה לכל אחד באשר הוא.

האהבה לאנשים הפשוטים. לכל אדם באשר הוא אדם!

כל אילו דחקו הצידה את הסגפנות, הריחוק, ההתנשאות בה למדו את התורה.

 אך ורק לעצמם, כאילו אין עוד אנשים סובבים בעולמם.

*

עיניים זרות מביטות בו עכשיו, ברבי שניאור זלמן.

עיניו של השר הממונה.

עזב את משרדו המפואר.

מביט בו ומהרהר באותו האסיר,

רואה כיצד הוא לא נוגע בלחם שמגישים לו עם שחר, איך הוא מניח את קערית המרק בצד...

הוא דואג לשלומו, השר.

מה זה היה לו?!

ממתי הוא דואג כאן למישהו?

מה קרה לו פתאום...?

עוד קודם שהגיע להציץ בו, כבר שמע על האור המיוחד הבוקע מפניו היפות של האיש החדש שהגיע אליהם.

אור שמושך אליו סוהרים ואסירים רבים.

"האיש עם ההילה", הם קראו לו.

גופו צמוק, ועיניו - אש יוקדת.

השפה לא מוכרת. המילים עפות באוויר.

"תניא...", הוא ממלמל.

ואז הוא שר.

וכשהוא שר,

מלאכים שרים יחד איתו.

*

רבי שניאור זלמן עוצם את עיניו לרגע, מפליג בדמיון אל מעבר לחושך,  הרחק מהטחב ומהאזיקים.

אל ימים בהם היה עלם השותה בצמא את דבריו של רבו האהוב, המגיד ממזריטש,.

משוחח שיחות שבלב עם בנו של המגיד, רבי אברהם המלאך.

איך בשעות הלילה המאוחרות היה נוטל קסת ודיו ורושם שורות חדשות בפירוש "שולחן ערוך" שעליו הוא עמל.

הוא ידע כמה חשובה העבודה הזו למגיד, שהיה לו כמו אבא.

חשב על כל הפעמים שבהן הפציר בו רבו שיתחיל להעלות על הכתב את הפירושים שלו.

 ורבי שניאור זלמן מצידו היה חולק עמו כמעט כל עמוד חדש שכתב, משתף אותו בחלומות הנחלמים בראשו, ברעיונות החורשים תלמים במוחו,

במחשבות שלו על כוחות הנפש שיש לו אדם. על הלבושים בהן מתלבשת הנשמה.

על חכמה,

בינה,

 ודעת.

* * *

עוד מעט שבת, פורשת כנפיה על בתים ומבצר.

אין לו יין לקדש, חלה לפרוס ובגד שבת ללבוש.

מצא עצמו קורע חתיכה של בד מכתונת האסיר המפוספסת שלגופו, וקושר אותה למנעליו.

"לכבוד שבת קודש", הוא חייך כלפי מעלה,

 כי אם לכל מקום אליו מגיע האדם - יש לו שליחות, יש לו תכלית –

 מה יש לו לשאול שאלות בכלל?

* * *

"התנערי, מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך",

שר כעת רבי שניאור זלמן בקול רם.

הרגליים הקפואות שלו כמו רוקדות מעצמן.

החוקרים מתאספים מחוץ לתאו, אך לו זה בכלל לא אכפת.

"תשירו יחד איתי", הוא קורא לעברם.

"כי המילים הן קולמוס הלב, אבל הניגון... הניגון הוא קולמוס הנפש".

אז הם שרים.

בלי להבין מילה.

שרים ורוקדים ובוכים.

כל אחד את געגועיו שלו.

* * *

לרבי שניאור זלמן לא קר עכשיו.

זרמים חמים של חום זורמים לו בעורקים.

הוורידים שלו אש ולהבה.

הנשמה שלו חופשיה יותר מאי פעם.

"פדה בשלום נפשי", הוא קורא לנאספים בחוץ,

לחסידים הממתינים לו בבית,

ולמאות הדורות שעוד יבואו אחריו.

כי נשמה של יהודי...

 מי בכלל יכול עליה?

* * *

חג הגאולה, או ראש השנה לחסידות, הוא מועד המצוין מדי שנה בחסידות חב"ד לציון שחרור מייסד חסידות זו, רבי שניאור זלמן מלאדי, מהכלא הרוסי ביום י"ט בכסלו בשנת ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798).