תחרות הסיפור הקצר: נער הייתי

גדלתי בבית הכי טוב שילד יכול לתאר לעצמו – חום ואהבה, טיפוח ותמיכה, אבל גם גבולות ברורים בכל מקום שבו היו נזקקים, עם ההורים הכי טובים שיש.

גם בכיתה הכל הלך חלק. הייתי ילד אהוב, שלא לומר הכי אהוב. היה לי מעמד מעולה, התייחסתי מעולה לחברים, הרגשתי טוב עם עצמי ועם הסביבה.

יום אחד הצטרף לכיתה ילד חדש. קראו לו שאול, אבל הוא רצה שיקראו לו אולי. כמה הרימו גבה, אבל בסך הכל הוא היה נראה ילד נחמד.

כשהוא הגיע לא נלחצתי בכלל, כבר הזכרתי שהמעמד שלי בכיתה היה מעולה. קיוויתי להתחבר לילד החדש, אולי, בקלות, כמו עם כולם, בעצם.

ניגשתי אליו בהפסקה עם כולם ודיברנו. הוא מצא חן בעיני מרגע לרגע. הרגשתי מעולה איתו, והוא מצדו נראה מרוצה לחלוטין.

נהיינו חברים, נהנינו ביחד. בערך שבוע הייתי עם חיוך על הפנים כל הזמן, ואז משהו חרק. כשכבר נקראנו חברים הכי טובים, וכל המורים נהנו מהצירוף, התחלתי להרגיש פתאום פחות בנוח. היינו יוצאים להפסקה ביחד, מתחילים לשחק – ואז הוא היה יורד עלי. לא בקטע הנחמד והחברי, אלא קצת מעבר. קצת הרבה מעבר.

ואני, ילד עם הרבה ביטחון עצמי ומעמד, נפגעתי מהעקיצות האלו, שהיו קצת מידי חריפות.

לא היה לי נעים, אבל שתקתי. באיזשהו שלב פשוט תפסתי אומץ, ניגשתי אליו ואמרתי לו ככה: "אולי, תשמע, אני ממש נהנה להיות איתך, אתה נחמד, נוח ויש לך מה לומר. אבל אני מבקש ממך להפסיק לרדת עלי ולעקוץ אותי ככה. זה באמת לא נעים לי".

הוא הסתכל עלי בהלם, לא מבין מאיפה אני מדבר אליו ככה, אבל אז הוא התקשח פתאום ואמר לי בקול מתריס: "באמת, מוטי, לא הגזמת קצת? מה אתה, איזה רגיש כזה, שצריך להיזהר לידו על כל מילה? אתה יודע שאני צוחק, אין לך עמוד שידרה לספוג את זה?".

הוא הסתכל עלי במבט ששפע בוז, כאילו אני ילדה קטנה שבוכה על זה שהבובה שלה נעלמה.

הייתי המום. לא אמרתי מילה, והוא פשוט הסתובב בחיוך לגלגני משהו, והלך.

לקח לי כמה שניות להתעורר מהקיפאון שלי. רתחתי מזעם. הייתי יכול להרוס בניין באותו הרגע מרוב עצבים. איך הוא מעז?! כשרק הגיע לכאן – אני התחברתי אליו, וזה מה שנתן לו את כל המעמד. ועכשיו הוא מוציא אותי תינוק?!

הייתי עצבני ומתוסכל בצורה שלא תיאמן.

מאותו רגע הכל השתנה. לא דברתי איתו יותר, לא הכרתי בו בכלל. הכעס שלי עליו לא נרגע.

בהתחלה הוא שתק, התעלם גם הוא, אבל אז הוא התחיל לפתוח את הפה שלו, וזה היה הרבה יותר גרוע. הוא היה חד לשון, והשתמש בזה נגדי. הוא התחיל לעקוץ אותי, לרדת עלי ולהפוך כל מעשה או משפט שלי לבדיחה.

הוא מצא את המקומות הכי כואבים, ודרך לי על כל יבלת אפשרית. הוא גם הצליח לסחוף את כל הכיתה אחריו, לעג לי והעליב אותי לעיני כולם.

הרגשתי נורא. הוא גרם לי לצער שלא מהעולם הזה. הייתי בוכה ימים שלמים על המילים הפוגעות שלו. המעמד שלי ירד פלאים, ומילד מלא ביטחון ושופע חיוכים הפכתי למכונס ושקט. ככה שרדתי עוד שנה וחצי עד שנפרדנו, כל אחד לישיבה שלו. סוף סוף יכולתי לנשום לרווחה, בתקווה שלא נתראה שוב לעולם.

ב"ה אחרי שנים חזרתי לעצמי, ובישיבה הגדולה חזרתי להיות דמות אהובה, אך לא כמו שהיה לפני כל הסיפור עם אולי. הייתי חברותי מטבעי, ככה שאיכשהו השתקמתי מכל זה וחזרתי להיות אדם אהוב ושמח.

חלפו שנים, נישאתי לאשה נהדרת, נולדו לי ילדים חמודים, מרווים בנחת. הייתה לי משרה סבירה לחלוטין. הכל עבר יחסית על מי מנוחות, העבר כמעט נשכח לגמרי.

כמעט. היה לי קשה, למרות הכל, לסלוח לאולי על מה שהוא עשה לי. זה השאיר בי צלקות עמוקות יותר ממה שנראה. מידי פעם הייתי נזכר באותה תקופה קשה והיה לי קשה עם זה, למרות השנים שעברו.

עבדתי כמחנך. המשרה הזו הוסיפה לי המון, וב"ה הייתי מורה אהוב, משקיע בתלמידים את כל נשמתי.

לא יצא לי לצאת לכנסים מתוקף תפקידי, ולא ממש הכרתי את הדבר הזה מקרוב. אבל יום אחד ניגש אלי מנהל הת"ת ושאל אם אסכים ללכת לכנס חינוכי למחנכים ומנהלים מכמה ת"תים בארץ. זה יועד למחנכים של הכיתות הגבוהות יותר, ככה שזה לא ממש קשור אלי ולא הבנתי מה הוא רוצה, אבל הוא הסביר שהוא לא יוכל לבוא, ושאל אם זה בסדר שאמלא את מקומו.

לא התנגדתי כלל. עניתי לו שבשמחה ואין שום בעיה, התעניינתי בפרטים ורשמתי לעצמי.

ביום המיועד הגעתי עם כמה עמיתים לעבודה, מחנכים של הכיתות הגבוהות יותר. נכנסנו לאזור של הכנס. מה אומר, הוא היה מרשים, מרשים מאוד, מלא מסר חינוכי אדיר. היה תוכן מרתק וחזק מאוד. בדרך החוצה אני רואה את האחראי בכניסה מדבר עם אנשים, ואומר לעצמי – "למה לא להודות לו על הדבר הנהדר הזה, על האירוע?". ניגשתי.

התקרבתי אליו, ממתין שהוא יתפנה. הוא דיבר עם אחד, סיים איתו ואני כמעט התחלתי לדבר.

פתאום זיהיתי אותו.

זה אולי, אולי איצקוביץ, שפגע בי בשנות היסודי כמו שאף אחד אחר לא פגע בי מעולם.

לא ידעתי מה לעשות. זזתי, מנסה איכשהו לצאת משם בלי שהוא ישים לב ולברוח, פשוט לא לפגוש אותו.

מאוחר מידי. הוא העביר אלי את מבטו בחיוך חמים. שניה, שתיים, ואז הוא פתאום התרצן. הסתכל עלי בתדהמה. "מוטי?!".

לא עניתי. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לומר, רק רציתי להיעלם. הוא גמגם בשוק: "אה, מוטי... מה, מה אתה עושה כאן?".

הוא נבוך כולו, בדיוק כמוני. איכשהו הכל התרוקן סביבנו, הצפיפות שהייתה לפני שניות אחדות נעלמה.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. פתאום התעשתי ואמרתי לו: "אני מחנך, אולי, אני מחנך".

לא יודע למה חזרתי על עצמי ככה. אולי הרגשתי צורך להבהיר לו שעברתי הלאה, למרות הכל. הסתכלתי לו בתוך העיניים, ושנינו לא ידענו מה לומר.

ואז הוא פתאום אמר לי: "תשמע, מוטי", הוא הסתכל עלי, מתקשה לדבר. "אני כבר שנים רוצה להתנצל בפניך על הדבר הנורא ההוא שעשיתי לך. רק אחרי שנים הבנתי כמה מה שעשיתי היה בעצם נורא ממש", הוא הפסיק שניה, "ו... אני לא יודע אם תוכל לסלוח לי על זה...".

הסתכלתי עליו, עדיין, והקול שלי היה מוזר כשאמרתי "גם אני לא יודע". ראיתי רק עצב, כאב וחרטה בעיניו, והבנתי שאני צריך לסלוח לו איכשהו.

"אולי, קשה לי להסביר לך אפילו כמה מה שעשית פגע בי", אמרתי לו בכאב שאני נושא בתוכי שנים. הוא הנהן בצער.

על המקום החלטתי פתאום – אני סולח לו, בטוח!

נשמתי עמוק, ואמרתי לו: "יודע מה? אני סולח לך, סולח לך בלב שלם".

אולי הביט אלי בעיניים גדולות, לא מאמין. ופתאום אולי, אולי איצקוביץ עוטף אותי בחיבוק.

הצלחתי לסלוח לו אחרי כל השנים האלו.

האמת, הרגשתי צדיק הדור. בכל הסיפורים הם מספרים שהם פשוט עשו את זה ועברו הלאה בפשטות... הרגשתי גדול הדור. הייתי גאה בעצמי על שסלחתי לו. זה היה קשה, ואתה סלחת לו! אתה צדיק! אבל אל תדאגו, גם זה עבר לי.

ואם אתם חושבים שכאן זה נגמר, אז לא.

עבר זמן, ואני חזרתי לשגרה רגילה, כשהמסע קצת קל יותר, משוחרר יותר.

יום אחד, בשיעור חלון, אשתי התקשרה אלי, מבוהלת. מישהו התנגש ברכב שלנו. כל הבגאז' התרסק כמו פחית. לא, לא קרה לה כלום, היא בסדר גמור.

בסוף היום חזרתי הביתה. המצב היה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי, הרכב נראה מזעזע. היה לנו ביטוח, רק שהמשפחה והחברים אמרו לנו שסיוט להוציא מהם שקל. אבל אין אפשרות אחרת, אז התחלתי עם כל העסק המשגע הזה. ואם לא אמרתי את זה קודם – אני לא בן אדם של עסקים ופגישות, בית המשפט ותביעה מול מי שכיווץ לנו את הרכב לחצי וכל מה שכלול בזה. ככה שדי הסתבכתי.

יום אחד, כשישבתי אבוד לגמרי בנושא הזה, הטלפון שלי צלצל. על הקו – אולי.

"מוטי?", הוא שאל. הופתעתי, למה הוא מתקשר אלי? טוב... "כן, אולי, מה נשמע?", כאילו כלום, כאילו אנחנו חברים כבר שנים.

"מוטי, שמעתי שיש לך איזה סיבוך עם תאונה או משהו?". לא הבנתי כלום. "כן... אה... איך אתה יודע? ואגב, איך השגת אותי?".

"נתת לי את המספר שלך אז, בכנס...".

אה, נכון! "איך אתה יודע על התאונה הנחמדה שקרתה?", שאלתי, תמה.

"חבר שלי, נראה לי שאתה מכיר אותו, סיפר לי על מישהו שהוא מכיר, שזה אתה במקרה, שכיווצו את הרכב שלו לחצי. חשבתי שאולי אני אוכל לעזור לך".

מה? איך?

טוב, מתברר שאולי, לפני שעבר איכשהו להיות מפיק אירועים בכזו רמה, למד משפטים. ולא רק זה, אלא שגם לו קרה פעם דבר דומה, והרכב שלו נפגע כמעט כמו שלי, כך שהוא חשב שאולי הוא יכול לעזור לי, בתור אחד שמבין בתחום. מובן שלא התנגדתי.

הוא שמע את כל הפרטים המלאים, נכנס ממש עמוק. הוא ידע בדיוק מה לעשות. הגיש תביעה כאן, אמר משהו שם, סידר את זה ואת זה. אין לי מושג איך הוא עשה את זה, זה היה בדיוק מה שהייתי צריך.

כמו שאמרתי, לא היה לי מושג בדברים האלו, והוא הגיע בהשגחה גמורה.

יצאתי עם פיצוי מכובד מאוד על כל דבר קטן, בנוחות, בלי לרדוף אחרי כולם, וכל זה – בחינם.

זה היה מהקב"ה, בבירור.