תחרות הסיפור הקצר: על אבא לא שואלים שאלות

לא ציפיתי שהוא יגיע, אבל התאכזבתי כשלא ראיתי את פניו מופיעות באולם הקטן בו נחגגה ברית המילה של בני בכורי. אמנם אם היה מגיע זה היה נוגד את כל מה שאני חושב שהוא חושב עלי בשכל, ובעיקר מרגיש, בלב. אבל בכל זאת...

האולם החמים התרוקן אט-אט, המוזמנים לחצו את ידי בחום, מלאים באיחולים חמים לעתיד ולהווה של הרך הנולד. הודיתי לכל אחד מהם בעייפות הטבעית לאב טרי שלתינוקו הראשון מלאו אך 8 ימים. חבר ישן של סבי מצד אמי לחץ את ידי בחוזקה, מברך בקול חנוק את התינוק הנולד ואת כל אלה שיבואו אחריו. הנהנתי בתודה, מקווה שכעת ירפה ממני, אך זה לא קרה, והוא החל לברך את הנכדים שייוולדו במזל טוב. נאנחתי, נו, נו. ואז ראיתי אותו, עומד בצד, קצת מבויש, סוקר את הנוכחים המעטים שנותרו כמחפש דבר מה. לא חשבתי הרבה, עזבתי את היד האיתנה שלחצה את ידי ומיהרתי לכיוונו. ככל שהתקרבתי יותר – כך היססתי יותר. כמה הוא השתנה, כמה אני השתניתי, מקצה לקצה, כל אחד לקצה האחר. אבל העיניים אותן עיניים טובות שהביטו בי בילדותי, באהבה שכולי תקווה שנותר ממנה אפילו מעט. "אאאאבא", קראתי, קולי רועד, מרוגש, ואיני יודע מה אני חש, כי סערת רגשות מציפה את כל כולי. אך יותר מכולם, חרטה ובושה מילאו אותי. איך יכולתי לעשות זאת, אז, לאבא שלי? אבא הסתכל עלי במבט שניסיתי להבין מה פשרו. געגוע? כעס? ניתוק? בלבול? פשטתי את ידי לקראתו בכוונה לחבקו, אך הוא עצר אותי בידיו, הודף אותי מעט, סוקר בעין לא מרוצה את הלבוש החרדי, ונותן מעטפה בידי. "שיהיה לך במזל טוב", הוא אמר, והסתובב...

 והלך.

עמדתי מבולבל. המפגש החפוז והעלוב ביני לבין אבי הימם אותי. פתחתי את המעטפה בלאט, מצפה לראות שם שטר של עשרים ש"ח, אולי חמישים... לא היה שם שטר. במקום זאת שלפתי צ'ק, והתבוננתי בהלם בסכום שהתנוסס עליו. "זה לא הגיוני", לחשתי, חש סחרחורת ומתיישב. אשתי התקרבה לכיווני. "חיים, הכל בסדר? אתה קצת חיוור". במקום לענות, הגשתי לה את הצ'ק. היא העיפה מבט ונאלמה. חמישים אלף שקל. "מי נתן את זה?", היא שאלה, המומה. הרמתי אליה עיניים: "אבא שלי". דממה. "אבא שלך?", היא נרתעת אחרי שניות ארוכות של שקט. "בטוח?", היא פקפקה. "בטוח כמו שקוראים לי חיים", השבתי, וקמתי באחת, לוקח את הצק. "אני מיד חוזר". רצתי לבנק הקרוב והפקדתי את הצ'ק. הוא בסדר גמור, קיבלתי את כל הכסף במזומן. משהו לא הסתדר לי בכל העניין, בכלל לא. אין ספור שאלות, תמיהות. אני חייב לקבל תשובות! חייב! התיישבתי באנחה על הספסל הקרוב, ונזכרתי איך הכול התחיל...

* * *

משפחה קטנה ומאושרת, זוג הורים ושלושה ילדים. אני הבכור, גם באופיי. תמיד הייתי כזה – המוביל, המנהיג, המשפיע והכובש. הילדים בבית ספרי תמיד הלכו אחרי ועשו כפי רצוני, נבחרתי לכל תפקיד שרק רציתי, ונחשבתי למוצלח ביותר. אך לא רק אופיי הביא אותי למעמד חברתי כזה, אלא גם העובדה שהגעתי ממשפחה עשירה, מאוד. לא היה חסר לנו דבר, קיבלנו כל מה שחלמנו ויותר מכך. עד שהגיע המקרה ששינה את חיינו, לגמרי.

אבא, נהג ללא הנהג שלו, עייף לאחר פגישת עסקים ארוכה ולילה לבן ללא שינה. בנסיעתו לא הבחין בילד קטן שרץ לתפוס את הכדור שלא במעבר חציה, ולא לא הספיק לבלום...

הוא נפצע אנושות, הילד.

ואבא שלי, נפשית.

מבחינה חוקית הוא לא היה אשם. בית המשפט זיכה אותו מכל אשמה, אבל הוא לא זיכה את עצמו. אבא החזק והעדין, שלא יכול לפגוע בזבוב, לא יכול היה להכיל את הכאב העצום, מכך שיש ילד, קטן, שעדיין לא התחיל את החיים, והוא פצוע, נכה, בגללו. בגלל העסקים שלו והעייפות שנגרמה ממנה. מאותו יום הכרתי אבא אחר. עצוב, מדוכא, שדבר לא מעניין אותו מלבד לשכב במיטה, לבהות בתקרה, להאשים את עצמו ומידי פעם לומר לעצמו: "אסור לי לעשות כלום, אני לא אחראי. אסור לי...".

מהר מאוד העסקים קרסו. הפכנו לעניים מרודים ובעלי חובות. אמא יצאה לעבוד, ואבא... אבא נשאר לשכב ולבהות. מעמדי החברתי ירד פלאים. הייתי חוזר הביתה בכל יום, מתוסכל ממצבי וכועס על אבא, שבמחשבתי הקטנה גרם לזה לקרות. כך חלפה לה שנה קשה, שבסיומה עברנו לבית קטן מאוד, דירת חדר קטנה. התגוררנו בה אמא, אני ושני אחי הקטנים. אבא לא הגיע איתנו. לא חשנו כאב נוסף על גירושיהם של הורי, כי התרגלנו לחסר שיש כשאבא לא נמצא, חסר שכבר קיים אצלנו במשך שנה שלמה. היה לי הרבה יותר קשה, לדוגמא, להסתדר בדירה הקטנה והישנה, שהייתה מעבר חד וכואב מהווילה הגדולה שחיינו בה עד כה, ולוותר על רוב חפצי היקרים, מפני שלא נמצא להם מקום בדירה הקטנה, ולכן הסכמתי למוכרם, בכאב רב.

במשך תקופה ארוכה הייתי עסוק בחיים החברתיים בבית הספר החדש. קניתי לי מעמד שהפעם לא היה מבוסס על ממון ועל קשרים, אלא על אופיי וכישרונותי בלבד. בינתיים, אבי השתקם והתאושש, זאת אומרת, ככה חשבתי. כך זה היה נראה במפגשים הבודדים שהיו לנו פעם בשבועיים. הוא היה מגיע בלבוש סביר, מחייך מעט, נותן לנו ממתקים מעטים ומידי פעם גם מתנות זולות, מדבר עמנו חצי שעה, והולך. זה לא היה האבא שהיה לי, ממש לא, אך לפחות חוויתי דמות אבהית במקצת.

עד לאותו יום, שמבחינתי אז נחשב לנורא, טראגי, בשביל נער שהחברה בראש מעייניו. טיילתי עם כמה מחברי ברחובות ירושלים, ופתאום ראיתי אותו, יושב על המדרכה, נשען על קיר החומה בכובע מרופט, בגדים ישנים ומראה כללי מוזנח, קופסת שימורים למרגלותיו. בקיצור, קבצן... חישבתי להתעלף. רציתי שהאדמה תיבקע ואבלע בתוכה. זה לא קרה. במקום זאת שמעתי אותו קורא לי: "חיים!". החברים לידי מרפקו אותי קלות. "הקבצן קורא לך", גיחכו. "יש גם דמיון ביניכם, אתם מכירים? קרובים?", התעניינו בסקרנות חצופה של גיל הנעורים. התנערתי מתדהמתי ומהעלבון שחשתי. "לא, לא, מה פתאום", שללתי בגמגום, אך החיוורון העז והתדהמה שלי לא הותירו להם ספק, וקריצות רבות משמעות החלו להישלח.

כשחזרתי הביתה, אגרופי נקפצו בכוח. דמעות עלבון זלגו במורד לחיי. המפגש הבא שלי עם אבא היה מבחינתי מפגש הבהרה, בו הודעתי לו שתם בינינו הקשר. אבא שתק, וניצוץ פגוע בעיניו, אך אני לא שמתי לבי לכך. נתון הייתי בתוך הסערה שלא פסקה בתוכי.

הקשר אכן פסק, לגמרי. בגללי, גם אחי הקטנים הפסיקו להיפגש עמו. לאחר תקופה קצרה הוא טס לחו"ל. רווח לי, לא עניין אותי מה עובר עליו, מה איתו, מי איתו. חיי היו סוערים, וכללו לימודים ברמה גבוהה, צבא, טיולים מרתקים ברחבי העולם...

וחתונה.

לא היתה לי דרך להזמין אותו לחתונה, וגם לא רציתי. מדוע ששוב ייהרס לי הכל?

כמה חודשים אחרי שנישאנו, חזרנו, אני ורעייתי, בתשובה. בד בבד עם תהליך התשובה, גם נקיפות מצפון וחרטה החלו להציק לי, והתגברו עוד. ולא הרפו. אני מנעתי מאבא משפחה יותר מ-10 שנים. איך יכולתי?

התחלתי לתור אחריו. ניסיתי לחפש אותו, ולא היתה לי שום דרך למצוא אותו. אף אחד שהכרתי לא היה עמו בקשר במשך שנים רבות. שכרתי חוקר פרטי, וביום הולדתו של בני הבכור הוא מסר לי כתובת בה מתגורר אבי.

הוא גר בארצות הברית.

שלחתי לו מכתב, בו ביקשתי את סליחתו, וסיפרתי כי אני חפץ ומשתוקק לכך שישתתף בברית המילה של בני הבכור.

אז זהו, הוא הגיע בסוף, והלך. מהר מדי. אפילו לא הספקתי לבקש סליחה, וחמישים אלף שקל שהוא נתן לי נמצאים אצלי ביד. מה השתנה בתקופה זו? התנערתי. זה גם לא מעניין אותי. אני צריך דבר אחד, את אבא שלי ! נחרץ, התקשרתי לחוקר, שתוך יומיים מצא לי את מקום שהותו של אבי בארץ.

נסעתי לשם, בוש ונכלם.

אבא פתח לי את הדלת בחשדנות ובהיסוס. "בטח באת לשאול איך ומה ומהיכן הכסף הרב שנתתי לך", הביט בי אבא בעיניים מצמיתות.

"אבא" לחשתי, "לא באתי לשאול דבר, באתי רק לבקש דבר אחד...".

שתיקה השתררה.

"סליחה, סליחה, אבא, על כל מה שעשיתי לך. על הכאב, על הניתוק, על העלבון. אני מצטער כל כך", נשנקתי. "הייתי עיוור, חשבתי רק על עצמי ועל החברים שלי שלא ידעו, ולא התייחסתי אליך. כמה טיפש הייתי", הייתי נסער.

אבא פקח עיניים, שהאור שנשקף מהן הרגיע מעט את הניצוץ הפגוע של אז, שעד היום לא מש מזיכרוני. "מה? הוא תמה, "אבל מה השתנה בזמן הזה? הרי כעסת כל כך על שנהייתי קבצן, הרי שאלת למ..." ---

"אבא, קטעתי אותו, "מה שהשתנה בזמן הזה הוא שלמדתי שעל אבא לא שואלים שאלות ".

החיבוק החם שקיבלתי היה שווה הכל.