תחרות הסיפור הקצר: חיים תמורת חיים

שמי מירב. נולדתי בעיר חיפה. בנערותי, עקב שינויים שחלו בעבודתו של אבי, עברנו להתגורר בירושלים עיר הקודש. המעבר לא היה קשה לי, שכן כבר בימים הראשונים לכניסתי לתיכון הייתי מוקפת בחברות רבות, ודעתי נשמעה בכיתה. תמיד הייתי חברותית, וגם במקום מגורנו החדש ההצלחה האירה לי פנים. בתוך זמן קצר הפכתי לנערה מובילה ומקובלת בחברה. גם בלימודי הצטיינתי, ותמיד ציוני היו מן הגבוהים.

יום אחד הבחנתי בטליה, נערה שמצבה החברתי לא היה מזהיר. היא הייתה מוזנחת, וריח לא נעים הכה במי שקרב אליה. אם לא די בכך, גם מצבה הלימודי היה חלש. זה היה יכול להמשך כך, אם לא שלבי לא הניח לי להתעלם ממנה, כפי שכולן נהגו. וכך, למרות הרתיעה הטבעית, בהיותי טיפוס די איסטניסט, קרבתי אליה והתחלתי להתיידד אתה. הזמנתי אותה לביתי ולמדתי עמה למבחנים, וגם השתדלתי להכניסה לחברה ככל שיכולתי. החברות שאיתן הספקתי להתיידד שידרו לי: 'עזבי אותה, מה מצאת בה?!', והיתה אף חברה שהגדילה לעשות ונתקה את הקשר בינינו, אבל לי לא היה אכפת. המשכתי בשלי. עם הזמן נהיה נעים יותר לשהות במחיצתה של טליה. היא התגלתה כנעימת שיחה, ציוניה עלו וביטחונה העצמי התחזק. נוספו עוד מספר חברות שהחלו לגלות בה התעניינות. היא אף עברה את מבחני הבגרות בהצלחה, הודות לכך שהשקענו יחד שעות רבות בלמידה יחד לבחינות.

בסיום התיכון נפרדו דרכינו, כל אחת מאיתנו פנתה לכיוון אחר. אני סיימתי בהצטיינות רבה את לימודי ההנדסאים, מצאתי עבודה טובה ומכניסה ולאר מכן הקמתי את ביתי. זכיתי ונולדו לי חמש בנות מקסימות, אבל ייחלתי לבן. כשהייתי בגיל מבוגר מעט, ה' הגשים את משאלתי וזכיתי בידידיה.

ידידיה היה תינוק מקסים, וגדל לילד מפונק וחכם ששבה את לב רואיו. יום אחד הבחנתי שידידיה לא חש בטוב. כבר תקופה ארוכה הוא היה נראה חיוור מעט, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות. אבל היום הוא נראה חיוור מדי. דאגתי, לבי לא בישר לי טובות. לקחתי אותו לקופת החולים, והרופא נתן לנו הפניה למיון. הבנתי שיש כאן משהו רציני עוד יותר משחשבתי. לאחר כמה שעות מורטות עצבים, שבמהלכן גם בעלי הצטרף להמתנה, נערכו מספר בדיקות מקיפות, ונחתה עלינו הבשורה הקשה: ידידיה סובל מאי ספיקת כליות חמורה.

באותו הרגע הרגשתי שחרב עלי עולמי. בני הקטן, שציפיתי לו שנים ארוכות, הילד המתוק והשובב, חולה?! לא יכולתי להכיל את זה. לקח לי זמן לעכל את הבשורה ולהפנים אותה. מאותו היום, חיינו הפכו לסיוט מתמשך. הבית לא תפקד באותה צורה. היה צריך ללכת עם ידידיה שלוש פעמים בשבוע לטיפולי הדיאליזה המרים, שהיה קשה לו לשאת, ולאחריהם הוא היה חוזר תשוש וחלש. נעלמה ממנו שמחת החיים שהייתה בו קודם, והוא היה נראה מבוגר מכפי גילו. עינינו כלו מלראות את בננו קמל.

הפתרון לבעיה היה השתלת כליה. כל בני המשפחה ערכו בדיקות התאמה, אך שוב ושוב הגיעה התוצאה המאכזבת: "אין התאמה". לידידיה יש סוג דם נדיר, והיו עוד גורמים שהקשו על מציאת התורם המיוחל. האווירה בבית הייתה קשה. הבית הפך למוזנח, ומצב רוחי, כמו זה של שאר בני המשפחה, היה שפוף. ערכנו תפילות רבות במקומות הקדושים, ופתחנו קריאת תהילים לילדים בשבתות לזכות ידידיה, שיימצא התורם הנכון.

לאחר תקופה של כשבעה חודשים, הגיעה הבשורה לה חיכינו רבות: נמצא התורם המיוחל. כבר כמעט ונקבע תאריך לניתוח – אבל לבסוף, מסיבה רפואית כלשהי שקשורה בתורם, ברגע האחרון נאמר לנו שהוא לא יוכל לתרום את הכליה לידידיה שלנו. האכזבה שלנו הייתה אדירה. עד שנמצא התורם שהסכים לתרום כליה לידידיה שלנו, מועמדותו ירדה מן הפרק... קשה לתאר את מפח הנפש שעבר על כל בני המשפחה. אבל דווקא ידידיה האיר את האווירה, כשהזכיר לכולנו שמה שה' עושה הוא רק לטובה, וכנראה הכליה הזו לא יועדה עבורו. התחזקנו בביטחון בה', וקבלתי על עצמי מספר קבלות טובות.

לאחר תקופה קצרה יחסית של מספר שבועות נעשה לנו שוב נס, ונשמעה הבשורה המשמחת: נמצא תורם לידידיה שלנו. אנחנו כולנו היינו מאושרים, והחלו ההכנות לניתוח, אך ביום המיועד שוב היה עיכוב. ידידיה חלה, ולא היה ניתן לערוך את הניתוח. לאחר מספר ימים סוף סוף נעשה הניתוח, שעבר ב"ה בהצלחה. ידידיה התאושש יפה מהניתוח, ושב להיות הילד שהכרנו. היה עליו להשלים פער לימודי שנוצר עקב הימים שהחסיר במהלך השנה, ואכן, הוא הלך למורה פרטי והשקיע מאוד בלימודיו. קצב התקדמות שלו היה משביע רצון, והוא הרווה אותנו נחת.

עברה תקופה. כבר הספקנו לשכוח מן המחלה שהייתה לידידיה. ביתנו שב לתפקד, וחיינו חזרו למסלול השגרה המוכרת שלמדנו להעריך כל כך. יום אחד הגיע אלינו טלפון מפתיע, שבו נשאלנו אם נרצה להיפגש עם התורם. מובן שהשבנו בחיוב. היינו כולנו נרגשים, וחיכינו ליום המיוחל. רכשנו לתורם מתנה מיוחדת, וידידיה, שניחן בקול ערב, הלך לאולפן והקליט שיר מיוחד לתורם, שחובר על ידי כל בני המשפחה.

סוף סוף הגיע היום. יצאנו כולנו לבושים חג, עם עוגה מפוארת שאפיתי, בלונים ומתנה אל רכבנו, בדרך לביתו של התורם. כבר ממש חיכינו לראות מיהו השליח הטוב שהעניק לידידיה את חייו מחדש. בדרך השתרך פקק ארוך, והנסיעה התארכה עוד ועוד. אנו כבר לא יכולנו להכיל את הרגש והציפיה למפגש עם התורם. מכשיר הוויז ניתב אותנו לווילה נאה ומרשימה עם גינה מטופחת, ששוכנת באזור היוקרתי של העיר אשדוד. צלצלנו בפעמון, ונראה שחיכו לבואנו, כי הדלת נפתחה מיד. פגשנו בחור חביב, שקיבל את בואנו בהתרגשות. הוא שמח מאוד לראות את ידידיה. ישבנו לשוחח ולהודות לו על התרומה הענקית שהוא העניק לידידיה שלנו. הבחור הציג את עצמו בשם נועם, וסיפר לנו שהוא סטודנט למשפטים, ובעקבות נס שארע עמו כאשר חייו נצלו בטיול למזרח הרחוק, גמלה בלבו ההחלטה לעשות חסד עם הכליה שלו. הוא שמח שזכה להעניק אותה דווקא לילדנו. השמענו לו את השיר בו תוארו ההתמודדויות שלנו לאורך התקופה המאתגרת, והוא התרגש מאוד. לאחר שיחה ארוכה בה לא גמרנו להודות לו, נועם אמר שברצונו להכיר לנו את הוריו.

נותרנו בסלון הריק, מצפים לבואם, ולאחר כמה רגעים של סקרנות וציפייה הם נכנסו. התחלתי לשוחח עם בעלת הבית, וככל שדיברנו, משהו בתנועותיה היה נראה לי מוכר יותר ויותר. "טליה?", שאלתי בהפתעה. "אכן", היא אמרה. התרגשתי כל כך. "אני מירב", אמרתי, והזכרתי לה שלמדנו יחד בתיכון. היא התקשתה לדבר מרוב התרגשות. גם בעיני עלו דמעות. שמחתי לראות כיצד השתנתה טליה מאז היותה נערה. שתינו בכינו יחד במשך מספר דקות. היה זה המפגש המרגש ביותר שהתרחש אי פעם. הודיתי לטליה שוב ושוב על התרומה העצומה של בנה, שהצילה את חייו של בן הזקונים שלי. לאחר שנרגענו, טליה אמרה לי: "תדעי לך, שכל מה שיש לי היום – זה בזכותך". והיא החלה לספר.

"בילדותי גדלתי בבית קשה, שלא התנהל בצורה נורמטיבית. אמי הייתה מאושפזת במחלקה סגורה, ואבי התקשה להביא פרנסה הביתה. את הורי כמעט שלא ראיתי. בלילות, אבי היה שב הביתה מאוחר, לאחר ששתה מן הטיפה המרה שהייתה משכיחה ממנו את הצרות שפקדו אותו. אני נאלצתי ללבוש בגדים מרופטים, ולא פעם הייתי הולכת לישון רעבה. בילדותי לא זכיתי ללטיפה מאמא ולהתעניינות בי. לא היה לי למי לספר את חוויותי ולחלוק את מחשבותי. אף פעם לא זכיתי להתעניינות מאדם כלשהו. החברות סלדו ממני תמיד, כי הייתי מבולגנת, ולא היה מי שיראה לי דוגמה של איך יוצרים קשרי חברה. כשגדלתי, היה עלי לעבוד לפרנסתי לאחר שעות הלימודים, והיה עלי לדאוג שיהיה בבית מה לאכול. היה לי קשה לגדל את אחי ולנהל את הבית. מעולם לא זכיתי למילה טובה מאף אדם, וכה כמהתי ליחס. תמיד הייתי שקופה בכיתה. בתוכי כבר הייתי מיואשת ממצבי העגום, ולא היה לי חשק לשום דבר, עד שבאת את. את עודדת אותי, ועזרת לי להתקדם ולהצליח. את היית לי לחברה שכה חסרה לי בחיי. בזכותך הצלחתי בלימודי הבגרות ופניתי ללימודי מקצוע, שם האירה לי ההצלחה פנים. יש לי כיום פרנסה ברווח. הקמתי את ביתי כאדם בנוי עם ביטחון עצמי, לא הססנית ושבר אדם כפי שהייתי בטרם שפגשת בי. כיום יש לי ידידות לרוב. את זו שבנית אותי, הפחת בי חיים. דעי לך שהחיים שלי עכשיו, וכל מה שיש לי עתה – זה רק בזכותך. אף פעם לא אשכח את החסד שגמלת איתי".

הייתי נרגשת מכדי להגיב. לא תיארתי לעצמי מה יהיו ההשלכות של פרויקט החסד הקטן שעשיתי בנערותי. אני נתתי לטליה חיים חדשים, והבן שלה העניק את החיים מחדש לבני.