הרב הקברן ממחנה שורה: "הרגשתי שאני מסתובב בין מלאכים"

יש אנשים שכבר משיחה ראשונית איתם אתה מבין שהם מזן אחר. אלו אנשים שכל כולם עשייה וחסד. כל חפצם ומעודם לעשות טוב ליהודי אחר.

כזה הוא הרב דוד אוחנונה, נשוי פלוס תשעה ילדים. הרב אוחנונה גר בצפת, ומשמש בתפקידיו הרשמיים כרב כלא חרמון בדרגת כלאי וסגן מפקד פלוגת סריקה בגדוד יק"פ 157 (יחידת קבורה פיקודית) במילואים בדרגת רס"ן.

בתפקידיו הלא רשמיים, הרב מתנדב כחובש באיחוד הצלה, בזק"א, בחברה קדישא בצפת ובמלר"ד המרכז הרפואי זיו בצפת.

ישנים שעתיים בלילה

איפה אנחנו תופסים את הרב?

"זה עתה סיימנו לאמן במשך שלושה ימים את החיילים שהגיעו במסגרת 'שלב ב'', על מנת שישתלבו בזיהוי החללים".

ברשותך, בוא נחזור לשבת, שמחת תורה. איפה המלחמה תופסת את הרב?

"במהלך החג ניסו להשיג אותי כמה פעמים, אך רק במוצאי שבת השיגו אותי. אמרו לי שיש בלגן. בדרך כלל במקרי חירום אנחנו מפעילים 'צו שמונה' רק ל-12 חיילים, אך הפעם אמרתי למתקשרים לגייס את כל הפלוגה. לאחר שנגויס, נלך לאיפה שצריך אותנו.

"בתחילה הגעתי למחנה ציפורי – שם זו נקודת ההיערכות שלנו. למחרת לפנות בוקר יצאנו, כל הפלוגה, למחנה שורה".

איך הבנת שצריך לגייס הפעם את כולם?

"שמענו שמועת במהלך כל החג, ולצערי הרב יש לי ניסיון בזה, אז הבנתי שזה אירוע קשה שאנחנו לא יודעים את הממדים שלו, ולכן אמרתי לגייס את כולם".

אתם מגיעים לשורה והמספרים הולכים וגדלים. איך מתמודדים עם דבר כזה?

"הפלוגה שלי ברובה לא טיפלה בעבר בחללים. זוהי הפעם הראשונה שהחיילים ראו כמות כזאת של חללים, אזרחיים וצבאיים. ובכל זאת, למרות שמעולם לא ראו חללים, הם נכנסו ל'מוד' עבודה, באופן שנראה כאילו הם היו שם מאז ומתמיד. הם הבינו את גודל השליחות, העבודה והאחריות שלנו, ועשו זאת בהצלחה רבה.

"במהלך השבוע וחצי הראשונים שהיינו שם, ישנו שעה – שעתיים בלילה", משתף הרב.

מסתובב בין מלאכים

איך התנהלה העבודה?

"בשלושת הימים הראשונים עבדנו על חללי צה"ל, וכאשר העומס ירד התחלנו לסייע בזיהוי האזרחים. לפני שעברנו לאזרחים, עשינו, יחד עם הקב"ן (קצין בריאות הנפש) של הגדוד, עשה שיחה עם כל החיילים. אמרתי להם שאלו יהיו מראות קשים, בשונה מחללי צה"ל. מי שמסוגל שיבוא, ומי שלא – שיגיד עכשיו.

"ואכן", ממשיך הרב, "כמעט חצי מהגדוד בחר שלא לטפל באזרחים בגלל המראות שהיו שם, והם נשארו לסייע בטיפול בחללי צה"ל".

ומה עם הרב, איך הרב עצמו מתמודד עם המראות?

"עברתי הרבה", עונה הרב קצרות, "הייתי במלחמת לבנון השנייה, צוק איתן, עמוד ענן ופיגועים. הכמויות אומנם שונות לגמרי, אבל אתה עושה. כי בסוף אני רוצה לעמוד מול המשפחה, וכאשר ישאלו אותי 'האם החייל שטיפלת בו – עשית את המקסימום להביא אותו לקבר ישראל בקדושה?', אגיד בלב שקט שעשיתי את המקסימום. הרגשתי שאני מסתובב בין מלאכים, קדושים שמסרו את נפשם על קידוש ה'. זה מה שנתן לי כוח".

איזה רגע יישאר עם הרב לנצח?

הרב חושב מעט ולבסוף עונה: "אין רגע, זה תהליך שהולך איתך. זה מה שעושה אותך מקצועי יותר ורגיש יותר".

איזה תובנה מכל האירוע הזה, של הטיפול בחללים, הרב לוקח אתו לחיים?

"עם כל מה שחשבנו ותכננו והתכוננו וכל מה שעברנו – המסקנה היא שלצערי הרב אנחנו צריכים להתכונן יותר. לצערנו, ולא עלינו, אנחנו צריכים להיערך לכמות חללים שיכולה להיות גדולה יותר".

האסירים נרתמים למערכה

הרב מצליח לעשות את הפרדה בין העבודה במחנה שורה לילדים בבית?

"לא אכנס לתיאורים של מה שראיתי במחנה, אבל מיד כשאני מסיים שם אני הולך לחבק את הילדים", עונה הרב אוחנונה. "דבר ראשון. מותר גם לבכות. זה בסדר, וזה מה שעשיתי. המשפחה היא עוגן. אני לא מספר מה אני רואה, אבל האישה היא שותפה מלאה. היא יודעת שאתה רואה דברים, ואומרת 'אני כאן בשביל שתעשה את העבודה הקדושה'. אנחנו גרים בצפת והיו שם אזעקות, היא זאת שנמצאת עם הילדים בממ"ד. לפעמים יש לימודים ולפעמים אין לימודים, ועם כל זה היא לא משתפת בקשיים. היא נותנת לעשות את עבודת הקודש. זה גם מה שנותן כוח".

ומה לגבי האסירים, הרב מצא זמן להגיע לבית הסוהר?

"אכן מצאתי את הזמן להגיע, לדבר עם האסירים ולהסתובב באגפים השונים. מן הראוי לציין את ההבנה של פיקוד שירות בתי הסוהר – הם לא מפריעים לעבודתי, ועל אף שיכלו לבקש שאני אשאר בתפקידי כרב בשב"ס, הם נותנים לי לעשות את העבודה בשורה".

איך האסירים מגיבים לרוח התקופה?

"האסירים נרתמים", עונה הרב, "הם מדליקים נרות 'נשמת', אומרים תהילים להצלחת החיילים. הם מרגישים שהם תורמים ולו במעט למאמץ המלחמה . יחד עם 'הידברות' עשינו מבצע תפילין, שגרם לרבים להניח תפילין ועורר הדים רבים".

מה המסר של הרב מהתקופה הזאת?

"עברנו משבר, וממשברים צומחים", עונה הרב נחרצות, "האחדות שיצאה מהמשבר חייבת להימשך גם ביום יום. אנחנו אחים".