"יוסי ביקש לאחל שבת שלום, זו הייתה השיחה האחרונה"

דומה כי אין מי שלא נחשף למכתב שכתב המנהל הנערץ יוסי הרשקוביץ לתלמידיו בטרם גויס למלחמה בעזה. מלחמה ממנה לא זכה לשוב הביתה. "תלמידים יקרים", כך כתב יוסי, "אני רוצה לבקש מכל אחד באופן אישי לא לדבר לשון הרע על עם ישראל... אין שמאלני, ימני, חרדי. יש רק יהודים. החמאסניקים הנאצים לא הפרידו בינינו, לא עניין אותם במה בחרנו או מה אנחנו חושבים. זהו חשבון הנפש שאנו צריכים לשים לעצמנו בראש - לא להגיד לשון הרע..."

שבועות ספורים לאחר מכן, לאחר שמצא יוסי את מותו באחד הקרבות ולא זכה לשוב הביתה, נותרו מילים אלו כצוואה אחרונה. אבל הסיפורים הרבים על המחנך והמנהל הדגול, על דרכי החינוך המופלאות שלו ועל מי שהיה – אינם פוסקים, אלא ממשיכים ומהדהדים בלי הפסקה. "מגיעים אלינו כל הזמן עוד ועוד סיפורים שממחישים לנו מי היה יוסי וכמה תלמידים יש שממשיכים את מורשתו ולא שוכחים אותה", אומר אביו, יעקב הרשקוביץ.

יוסי עם הוריו

מנגן את החיים

אם ציפינו שאיש החינוך המיוחד הזה יתגלה ככזה שמיום לידתו נועד לכך, טוען אביו שדווקא לא. "יוסי היה ילד הכי טוב והכי רגיל", הוא מסביר, "הוא התנהג יפה ולמד כפי שצריך, אבל לא היה בו משהו בולט. התגוררנו באותן שנים ברובע היהודי בירושלים והוא היה ילד ככל הילדים. הפעם הראשונה בה התחלנו לראות את החיבור של יוסי לעולם החינוך הייתה כשהוא למד בישיבה ומונה למדריך בתנועת נוער בשכונת קריית יובל. המשמעות הייתה ללכת מידי שבת שמונה קילומטרים ברגל כדי להדריך את החניכים. מדובר היה בחניכים שבאו מבתים לא פשוטים ויוסי נדרש לעבוד הרבה כדי ללכד אותם סביבו ולדאוג להם. באותם ימים הייתה הפעם הראשונה בה ראינו כמה שהוא מסוגל 'לעשות נפשות', ומוכן להשקיע ולהקריב לשם כך".

יוסי, כפי שמספר אביו, למד בישיבת הסדר, וכשהגיע לשלב הגיוס הוא התקבל לשייטת, שם התחיל את המסלול במשך כשנה, אלא שלאחר מכן נאלץ לעזוב בעקבות בעיה רפואית והמשיך בסיירת הצנחנים, שם שירת במשך שנתיים, ובסופו של דבר חזר לישיבה.

יעקב עוצר לרגע, ומבקש לספר דבר נוסף על בנו: "יוסי התחיל לנגן בכינור בגיל שלוש ועשה זאת בכישרון רב", הוא מציין, "זה אולי נשמע מוגזם או מוזר, אבל הוא היה מוכשר בכך מאוד. הוא המשיך לנגן עד שנכנס לישיבה, אז טען שאין לו זמן לזה והשאיר את הכינור בצד. אלא שאחרי הצבא הוא טס לטיול להודו ולנפאל, שם פגש את הרב חזקי ליפשיץ שביקש ממנו שיחליף אותו במשך שלושה שבועות, כי עליו לטוס לנסיעה כלשהי. יוסי החליף אותו באותה תקופה, ואז קרה דבר מדהים – הגיע לשם בחור ישראלי שניגן בכינור על הנוף הפסטורלי. בשלב מסוים יוסי ביקש ממנו את הכינור כדי לבדוק אם הוא זוכר איך לנגן, ומאותו רגע הוא נקשר אל הכינור בכל ליבו ולא עזב אותו. הוא הפך ממש להיות כלי העבודה שלו. לכל מקום שהוא הלך – הוא לקח את הכינור איתו, השתמש בו ושימח אנשים. בתקופת לימודיו באוניברסיטה ניגן יוסי בחתונות וכך התפרנס, כשהוא מספר לי לא פעם שהוא מרגיש איך שבאמצעות הכינור הוא מוציא את הרגש שבנפש שלו החוצה. אני אישית נעזרתי בו לא מעט, במסגרת העמותה שאני מנהל 'מחוברים פלוס' שתומכת בחולי סרטן. שלחתי אותו לעתים קרובות לנגן לחולים בהתנדבות בבתי חולים, ויוסי מעולם לא סירב".

יוסי והכינור

מנהל שרואה את הילדים

יעקב ממשיך לקחת אותנו קדימה, כשמספר על שנות לימודיו של יוסי באוניברסיטה. "יוסי בחר ללמוד היסטוריה ויהדות ומשם המשיך לתעודת הוראה. האמת היא שזו הייתה הפתעה לכולנו, כי אף פעם לא חשבנו שהוא יהיה מורה, אך מסתבר שזה התחום שנגע בו יותר מכל. הוא לא היה מבריק מטבעו, אלא איש של עבודה קשה, ודווקא בגלל זה הוא הצליח להזדהות עם התלמידים, להשיא להם עצות טובות ולהבין את מה שעובר עליהם. בשנותיו הראשונות כמורה הוא לימד במוסד  שנועד לילדים על הקצה. חלקם כלל לא רצו ללמוד, לחלקם היה עבר פלילי כזה או אחר, אבל יוסי הצליח לנתב אותם בכוחותיו למקומות מבטחים בצורה שראויה להערצה. רבים מאוד מתלמידיו סיימו את הלימודים עם תעודות בגרות ואף התחתנו והקימו משפחות לתפארת. רבים מהם פנו אליי אחרי שיוסי נהרג וסיפרו לי בדמעות שבזכותו הם נמצאים איפה שהם היום".

אבל מה הסוד שלו? מה גרם לו להצליח במקומות שרבים כל כך נכשלים?

"הסוד שלו היה אחד ויחיד: הוא ראה את התלמידים שלו, הם לא היו שקופים בעיניו, וכשהיה תלמיד שהתקשה בלימודים ולא היה לו כסף למורה פרטי, יוסי היה מגייס עבורו את הכסף הזה, ואם תלמיד עורר בעיות בשיעור – יוסי לעתים היה נוסע ישירות לביתו, מסתכל לו בעיניים בלי לומר מילה וממשיך הביתה. המבט החם והדואג של יוסי כנראה פעל את פעולתו. אני באמת מאמין שהוא היה איש חינוך מהשורה הראשונה".

לפני כעשור התגלגלה ליוסי הצעה – ללמד יהדות ועברית בארה"ב, ואכן, אביו מציין שהוא בהחלט ראה בכך שליחות, ובמשך כמה שנים הוא התגורר עם משפחתו בארה"ב, שם שלח ידו גם הרבה מעבר לתחום ההוראה, כאשר היה משקיע כל מאמץ כדי לחבר את תלמידיו לארץ ישראל הרחוקה.

"אבל ביום שבו הסתיימה השליחות שלו בחו"ל הוא פשוט חזר לארץ", מדגיש יעקב, "וכמובן שגם כאן הוא המשיך בעשייה החינוכית שלו, הפעם בבית ספר 'פלך' לבנים". לפני כשנתיים וחצי הפך יוסי למנהל בית הספר, וכפי שאביו מציין, הוא הפיח בו רוח חדשה.

"יוסי היה מנהל שרואה את הילדים ויוזם רעיונות יצירתיים על מנת לעזור להם", הוא מסביר. "כך למשל בשנה שעברה הוא ייצר אפליקציה בשם 'נקודה טובה', בה נדרש מכל מורה לשלוח לכל אחד מהורי התלמידים משהו טוב שבנו עשה באותו יום. הרעיון הוא שבמקום לייצר מצב בו מורים מתלוננים באוזני הורים ומבקשים מהם לחתום על פתקי תלונות, הם יפרגנו לתלמידים בקביעות, וכך ההורים יקבלו כוח, מרץ ונחת".

יעקב מציין כי היצירתיות של יוסי הייתה מפתיעה, וגם כיום, אחרי שכבר קמו מהשבעה, הוא שומע כל הזמן סיפורים מתלמידיו. "השבוע סיפר לי תלמיד לשעבר של יוסי על כך שהוא התלונן באוזניו של יוסי על כך ש'אין לו כוח ללמוד'. יוסי בתגובה שאל אותו מה הוא אוהב לעשות, והילד השיב שהוא אוהב לשחות. התגובה של יוסי הייתה: 'אם ככה, אני נותן לך אישור לאחר כל יום לבית הספר, ולהגיע אחרי שחיית בוקר', וכך אכן היה. בהמשך, כשהילד התלונן על כך שלא מצליח בלימודים, שאל אותו יוסי: 'מה תרצה לעשות כשתגדל?' הילד השיב: 'להיות שחיין', ויוסי ענה לו ישירות: 'שחיין אתה לא תהיה, אבל אם תלמד כמו שצריך – תוכל להיות בשייטת'. הילד התעקש: 'אני לא יכול', ויוסי ענה לו מתוך אמון מוחלט: 'אתה מסוגל'. הבחור הזה סיפר לי בבכי שכיום הוא בשייטת ובעוד שמונה חודשים יסיים מסלול. הוא תכנן כל הזמן להזמין את יוסי לטקס סיום המסלול, וכעת הוא מבקש שלפחות אשתו של יוסי תגיע במקומו".  

מנהל ואיש חינוך נערץ. יוסי הרשקוביץ

להמשיך להדהד

גם כשפרצה מלחמת חרבות ברזל התגלה יוסי כאיש חינוך מדרגה ראשונה. "כשהוא גויס למילואים והצטרף למלחמה, הוא שלח לתלמידיו מסר מוקלט מרגש במיוחד", מזכיר יעקב את המסר שציטטנו בראש הכתבה. "אחרי כמה ימים של לחימה קיבלנו אנחנו, ההורים, מכתב מיוסי בו הוא כותב לנו: 'תודה על החינוך שנתתם לי, על כך שלימדתם אותי לא לחשוב כל הזמן מה אני יכול לקבל אלא מה אני יכול לתת לעם ולמדינה'. הוא גם הוסיף וסיפר לנו במכתב על כך שמה שהוא רואה בעזה זה 'מעמד הר סיני, כולם יחד כאיש אחד בלב אחד'. היו לו במכתב עוד כמה ביטויים ומשפטים שריגשו אותנו עד דמעות, והם אלו שנשארו אחריו".

ומתי שוחחתם בפעם האחרונה?

"השיחה האחרונה שלנו הייתה בערב שבת לפני שהם נכנסו לעזה. יוסי התקשר וביקש לאחל שבת שלום ולקבל ממני ברכה. איחלתי שבת שלום ובירכתי אותו. הבנתי במה מדובר, הוא לא היה צריך לפרט. איחלתי לו הרבה הצלחה וביקשתי ממנו שישמור על עצמו".

דאגת? הרגשת שעומד לקרות משהו?

"בוודאי שדאגתי, כפי שדואג כל אבא. למרות שבעצמי שירתי בצבא לא מעט זמן, אבל כשזה ילד שלך אתה מרגיש משהו בלב, וזה קשה. כמובן שלרגע לא חשבתי לעצור אותו או למנוע ממנו את הלחימה. אתה לא יכול לחנך למשהו מסוים, וברגעים של מבחן להגיד: 'הופס, לא התכוונתי'. אני בטוח שגם אם יוסי היה יודע שאלו רגעיו האחרונים הוא לא היה מתחרט לרגע, כי תמיד הוא היה עושה את הדבר הנכון בזמן ובמקום הנכון. לכך הוא גם חינך את תלמידיו".

ויעקב מבקש להוסיף דבר מה לסיום: "ראיתי את פניו של יוסי בלוויה, לפני שהטמינו אותו באדמת הקודש. הן היו מאוד נינוחות ושלוות, כביכול הוא אומר: 'אבא, זה בסדר, תמשיכו את החיים למרות שזה קשה'. ויש לו גם צוואה שהוא אמר לנו כמה פעמים במהלך המלחמה: להמשיך את העבודה בעזה, שכן אם לא יסיימו אותה – לא עשינו שום דבר. 'עם ישראל הושפל וחולל, וזה חייב להיפתר', הוא אמר לנו". ויעקב מוסיף: "כעת אנחנו חייבים את זה לא רק לעצמנו, אלא גם ליוסי שמסר את נפשו עבורנו".

אתם מתכננים לעשות דבר מה להנצחתו?

"יש כמה אפשרויות ורעיונות על הפרק. אנו עוסקים כעת בכתיבת ספר תורה לזכרו, עומד גם לקום בית מדרש על שמו ויש הרבה פעילות שאנו עושים בתחום החינוכי, כדי להפיץ את משנתו החינוכית גם הלאה. כי אלו דברים שחייבים להמשיך להדהד".

ראה לעצמו שליחות להילחם עבור עם ישראל (יוסי במלחמה)