יפת צוף אשחר: "נערן חלם שנים לתרום כליה, אבל ידע שזה ימנע ממנו להתגייס למילואים"

ארבעה חודשים לפני המלחמה, נערן אשחר הגשים את חלומו וזכה לתרום כליה. בכך הוא הפך לאדם השלישי במשפחתו שבחר לעשות זאת. קדמו לכך שנים של חלום וחזון שהתנגשו עבורו עם הפחד שברגע שיתרום כליה הפרופיל הגבוה שלו כלוחם ירד, והוא ייאלץ לוותר על שירות המילואים שכל כך האמין בו.

"כשפרצה המלחמה, הוא נאבק להתגייס למרות אזהרות הרופאים, והגיע עד למנהל מחלקת ההשתלות בבית החולים בלינסון, שאישר לו להתגייס", מתארת יפת צוף אשחר, אלמנתו. "כשזה קרה, לא היה מאושר ממנו".

מאוחר יותר, נערן, בן 33 בלבד, נפצע אנושות בהתהפכות טנק במהלך פעילות מבצעית בגבול הצפון. במשך שבוע נאבקו הרופאים על חייו. במותו הותיר אחריו את בני משפחתו, ובהם אשתו ושני ילדיו הקטנים, בני שלוש וכמעט שש.

"הייתה לנו שליחות משותפת"

בני הזוג אשחר הכירו ונישאו לפני שמונה שנים. יפת צוף, שהייתה אז בת 20, מתארת זוגיות משמעותית ועמוקה: "החיים שלנו ביחד היו מאוד טובים, כיפיים ומלאים בעשייה חיובית. רוב השנים נערן היה אברך, ואז התחיל ללמד תורה בישיבת ההסדר 'בקעה' שבשדמות מחולה. ראש הישיבה החדש החליט שהוא צריך ללמד שם, ואמר לו: 'אני אהיה הראש, ואתה תהיה הלב'. אני התחלתי ללמד במקביל באולפנה בבית שאן. השנתיים האחרונות היו מלאות בשליחות ובעשייה חיובית, חינוכית בעיקר, של שנינו. עשינו הרבה דברים למען עם ישראל ביחד.

"תמיד ידעתי שהתחתנתי עם אדם מדהים, ואחרי החתונה הידיעה הזו הלכה והתעצמה. כל הזמן גיליתי אותו יותר לעומק. הלידות של הילדים פתחו בו ממש רבדים חדשים ומרגשים כאבא. הוא היה לוקח את הבן הגדול איתו לכל מקום, והיה איתו במלא סיטואציות: החל מהבדיקות לתרומת הכליה שעבר, כשלא מצא בייביסיטר, כשהלך לנחם אבלים, או כשרצה ללמוד עם חברים רחוק ולא רצה שזה ייפול עליי, אז הוא לקח אותם איתו, ללימוד ולניגון. אנשים היום מרגישים שילדים חוסמים אותם מהגשמה, וזה ממש לא ככה.

"הוא באמת היה בעל למופת, רק חיפש רעיונות איך לשמח אותי ומה לתת ומה לקנות, ושיהיה לי טוב. אני זוכרת איך אחרי הלידה הייתי קצת עמוסה בטיפול בתינוק, ובקושי יצאתי מהבית. הוא לא ויתר, והתקשר לחברות שיבואו לבקר ולשמח אותי.

"הוא שמע, למשל, לאחרונה על עמירם בן אוליאל, והסיפור הזה ממש נגע בו. הוא פשוט נסע ליד הכלא שלו בבאר שבע, שם הייתה הפגנת תמיכה, וחיזק את האבא שלו, השתתף בעוד הפגנה, ותכנן באזור שלנו עוד אירוע. הוא רצה להשפיע על דעת הקהל, והסביר לי כמה זה חשוב, כי רק ראש הממשלה וראש השב"כ יכולים לעשות שינוי במצבו, ושזה פשוט עוול שקורה לאח שלנו, והוא יעשה בשביל זה הכל. זה נתן לו כוח בחיים ועוצמות..

"גם בתלמידים שלו הוא השקיע עמוקות. הוא רצה מאוד להכניס אותם למקווה של תורה, שירגישו חלק מעם ישראל באמת. התורה מבחינתו תמיד הייתה האור הכי גדול שמאיר את החיים, שכשאתה מחובר אליה אתה באמת לומד אחרת, מקיים מצוות אחרת, הולך לצבא אחרת. ככה זה היה גם במלחמה. בשבועיים הראשונים של הלחימה הוא כל הזמן חיזק, הקשיב לפחדים ולחששות של הלוחמים ונתן כוח לכולם. הוא אמר להם שאנחנו נלחמים על החרפה שהייתה בשמחת תורה, והסביר לילדים שלנו ש'מי שנלחם בעם ישראל הוא בעצם נלחם בהשם, וחייבים להראות לו מה זה'.

"במלחמה עצמה שנינו הצלחנו להיות מאוד במדרגה בשביל עם ישראל. אני מלמדת באולפנה בבית שאן, ועד למותו הייתי מחנכת ומורה של חקלאות, ועשיתי מלא התנדבויות עם הבנות. החלטתי לא רק להיות לבד בבית ולשרוד את זה. שמעתי גם שיעורים על כך שבמלחמה זו הזדמנות לעלות מדרגה.

"הוא היה איש תורה של ממש, למרות שלא הסכים שיקראו לו רב ולא היה נראה ככה ממש. כשהרב הראשי, הרב דוד לאו, הגיע לנחם אותנו, סיפרתי לו שאחרי הלחימה בעקבות האסון בשמחת תורה הוא הגיע עם הגיטרה, ניגן פיוטים ושימח את כל הלוחמים, אפילו ששבת עוד לא יצאה, כי הוא הרגיש שהייתה פתאום אווירת נכאים, וברגע אחד כל האווירה השתנתה מאפס למאה. כולם התחילו להתפלל והתחזקו בתקווה ובאמונה. הרב הסביר לי, שבאמת יש פסק של ה'תוספות' על פיקוח נפש במלחמה בעניין הזה שהוא כיוון אליו. הוא היה כל הזמן בעניינים עם אנשים גדולים בהלכה".

לא פחדת כשהוא רצה להתגייס אחרי תרומת הכליה?

"בהתחלה אמרתי לו שחשוב שנהיה אחראים, ושבכל מקרה יש לו נשק והבנה נפשית בנפש האדם, וזו גם שליחות שהוא יכול לפעול בה ביישוב שלנו ובכלל. החלטות מהסוג הזה תמיד היו החלטות משותפות שלנו. אמרתי לו גם שחשוב שההחלטה הזו לא תפגע בו, שלא יקרה שחלילה באמצע המלחמה פתאום לא יהיו לו כוחות. אבל אחרי שהוא דיבר עם ראש המחלקה, שאמר לו בפשטות שאפשר ואין שום בעיה, ושהוא מקנא בו והיה מתגייס בעצמו אם לא היו צריכים אותו כל כך בתפקידו - החלטתי לתמוך בו. תמיד דיברנו על כך שרק מהרגע שאתה מחליט באמת לעשות את מה שאתה מאמין בו - אתה שלם עם זה ויכול לחיות באמת. הוא תכנן לחזור מהמלחמה ולחיות בכל הכוח".

הייתה לך הרגשה שזה יקרה?

"לא, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שהוא אור גדול. היה לו ביקור קצר ואחרון בבית ביום חמישי, כשהפציעה הייתה בראשון. אמא שלו אומרת שביום שישי, כשהוא חזר לבסיס, היא הרגישה. מצאנו גם משהו שהוא כתב שקשור למוות, שממחיש כמה הנשמה הרגישה.

"למען האמת, נערן גם למד על המוות ודיבר עליו בזמן האחרון, דרך ארווין יאלום, פסיכיאטר שהוא מאוד העריך. הוא קרא ספר שלו על פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית, ואפילו דיבר על זה עם אנשים מבוגרים ממנו. זה היה קצת מוזר: בחור בן 32 מדבר עם חברים בני 60 על מוות...".

את זוכרת את הרגע שבו הבנת שזה קרה?

"אני לא זוכרת את הרגע שחיילים דפקו על הדלת ובישרו לי שבעלי פצוע קשה, אבל יודעת שמשם נסעתי אליו... הייתי שבוע לידו. חוזרת לביקור קצר אצל הילדים, וחוזרת אליו שוב. בעיניי, השבוע הזה היה בעיקר בשביל המשפחה ובשבילי, כי הוא כבר לא היה בהכרה בכלל ברובד הגלוי".

"ממש הרגשתי כמו שכתוב, ש'שכינה למראשותיו של חולה'"

איך את מתמודדת עם הפרידה ממנו אחרי קשר כל כך משמעותי שלכם?

"זה רצוא ושוב. אני משתדלת לשמוע אנשים עמוקים וגבוהים, זה נותן לי כוח שבאמת הוא איתנו, רק בדרך אחרת. העיכול מאוד קשה. אח שלי התחתן ביום רביעי האחרון, והיה אמור להתחתן עוד קודם, יום אחרי התהפכות הטנק, כך שעוד לפני הפציעה, כשנערן גויס, כבר התכוננתי להיות לבד בחתונה, כי הייתה לי הרגשה שהוא לא יוכל להשתחרר לחתונה. הגיעו מלא אנשים שלא היו אמורים להגיע מראש: חברים של נערן ורבנים, והרגשנו שמי שנמצא איתנו בצער - נמצא איתנו גם בשמחות. זה היה מאוד מרגש.

"אנחנו בוכים, אבל בגדול יש הבנה שזו פרידה מהרובד הגלוי של החיים, של החושים, לרובד הנשמתי. גם בחייו הוא ניסה להתחבר לרובד הנשמתי, ולגדולי ישראל שלא בחיים. הוא חלם, למשל, על הרמח"ל ועל הרב מרדכי אליהו, והיו לו הרבה מחשבות של קודש, רוח ונשמה, והרבה קבלה שהוא למד. אז כבר בחייו הכרתי טיפה את הרובד הנשמתי שלו, ומשם אני גם מצליחה להתחבר אליו. הקשר שלנו היה מאוד מאוד עמוק. אז זה מאוד עוזר.

"בתרבות של העולם מוות זה סוף, זה לא התחלה של משהו אחר כמו ביהדות. ברור שזה כואב, הכאב הוא הכי ברור, אפשר גם לדבר עליו ממש. אבל אתה פוגש אנשים גדולים, שאתה מבין דרכם שהמוות הוא גם התחלה של משהו אחר.

"מאז מותו, אנשים קרובים ורחוקים שהכירו אותו ממש מתארים שמשהו קורא להם להיות מדויקים וטובים יותר, כאילו שהוא איתם. באמת הרבה חברים ואנשים, שקשורים לכל מיני מעגלים, מרגישים את היתמות. כשאתה נפתח רגע לצינור הזה, אז אתה ממש מרגיש אותו איתנו, פועל מלמעלה. חבר שלו אמר לי משהו מהזוהר הקדוש, ש'הצדיקים נמצאים בעולם במותם יותר מבחייהם'. אני מרגישה שהוא איתנו, למרות שלא קל לי".

זוכרת רגעים אחרונים שלכם ביחד?

"בשבת היינו קרוב אליו, והשתדלתי להיות איתו הרבה. הרגשתי שאלה ימים מאוד חזקים, שהנשמה שלו ממש איתנו, למרות שהגוף הולך ונעלם. התפללתי, שרתי ולמדתי לידו תורה. כל מי שהגיע היה כל הזמן בניגונים ותפילות, כל אחד ומה שהוא הרגיש כלפיו עמוק בלב.

"הרב יגאל לוינשטיין, רב שלי שלמדתי אצלו במדרשה, דיבר איתי על זה שהנשמה היא בשיא שלה דווקא כשההשפעה של הגוף קטנה. ואז ממש הרגשתי כמו שכתוב, ש'שכינה למראשותיו של חולה', ושזה זמן שצריך להתפלל. ובאמת תוך כדי הפציעה, כשכולם התפללו עליו בארץ ובעולם, שחררו את החיילת החטופה הראשונה, אורי מגידיש, והרגשתי שהקב"ה רואה את זה, וכל התפילות מוצאות את הנתיבים שלהן.

"מבחינתי, בסיפור שלי, לא דפקו לי על הדלת והודיעו שבעלי נהרג, אלא שהוא פצוע קשה, ואני הרגשתי שהעוד שבוע הזה היה שבוע של חסד, וזה היה מאוד חזק. היו זמנים עם המון אנשים לידו, וגם זמנים שיכולתי להיות איתו לבד, ונפרדתי ממנו ממש. זה גם נותן כוח. כל אחד יכול לראות את זה אחרת. בשונה ממנו, היה לו חבר שהיה איתו בטנק, בשם ינון פליישמן, שנהרג במקום, והאלמנה שלו שיתפה אותי שהיא הרגישה שזה מה שהיה מדויק בשבילה".

"אני עסוקה בלנסות להגשים את החלום שלו"

כר"מ בישיבת 'בקעה', ישיבת הסדר שקיימת כבר 30 שנה, לנערן היה חלום: שלכל התלמידים יהיה מין חדר מוזיקה, מקום לשיחות נפש, למפגש, לימוד או ניגון משותף, באווירה אחרת שפותחת את הלב. "לפעמים הוא תרגל איתם 'מיינדפולנס', שזו שיטה להרגעה עצמית, ותמיד חלם שיהיה חדר שקט לדברים כאלה, מקום של מעבר, שאפשר להחליף בו כוחות ושמסייע בהתפתחות הנפשית והרגשית שלהם", מתארת יפת צוף. "הוא לא הספיק לקנות פסנתר, וחיפש כל הזמן קרוואן שיהיה אפשר לשפץ ולבנות בו חדר כזה.

"במהלך השבעה, עלה הרעיון מצוות הישיבה לפעול להקמת חדר כזה. שאלו אותנו אם נסכים, ושמחנו מאוד. כרגע אנחנו רוצים לפתוח את זה לסדנאות, ובכלל לקהל הרחב, עם חדר קטן לאולפן, שיהווה גם הזדמנות להנצחה שלו. חדר שיהווה משהו שממש ממשיך אותו, את מה שהיה חשוב לו, כמי שרצה כל הזמן לפתוח את הלב של התלמידים, ושהתורה תלך איתם משם כל החיים.

"נערן היה קשור מאוד למוזיקה, הוא ניגן על מלא כלים, היה ממש כשרוני מגיל מאוד צעיר, ניגן על כינור מגיל 6 בקונסרבטוריון. זה הכלי הראשון שלמד, ואת כל שאר הכלים הוא לימד את עצמו לבד ברמה ממש גבוהה: פסנתר, גיטרה, כלים מהמזרח, חלילית. היה לו אורגן שהוא יכול היה להשמיע בו מלא כלים במקביל, ויכול היה שבת שלמה לחשוב על התפקיד של כל כלי ובמוצאי שבת להלחין את זה. הוא יכול היה להיות מהמעבדים הטובים בארץ, והוא ידע את זה, הייתה לו יכולת עיבוד מוזיקלית מדהימה, אז הוא השתמש בכישרון שלו כדי לשמח אנשים. היה לו קשה כי הוא היה ממש טוב בזה, אבל נערן פשוט בחר בתורה".

יפת צוף אשחר התארחה בתוכנית "לא מובן מאליו", בהנחיית מורן קורס. הריאיון המלא יפורסם בקרוב.