"הרופאה פרצה בבכי: 'אני עשיתי עליך החייאה, איך ייתכן שהגעת לכזה מצב?'"

"עצרו הכל וקראו תהילים לרפואתו של הרב אברהם בנישו שעבר דום לב". אם גם אתם קיבלתם את ההודעה הזו לפני כשבועיים, אתם יכולים לנשום לרווחה. הרב אברהם בנישו, תושב אשדוד, היה אמנם במצב קשה והיטלטל בין חיים למוות, אך התחזק בסייעתא דשמיא ובניסים גדולים שאין להם שום הסבר רפואי שב לעמוד על רגליו.

"הגעתי השבוע לבית החולים לביקורת קצרה", משתף אותנו הרב בנישו, "והרופאים יצאו אליי מכל המחלקות, כדי לשאול אם אני הוא החולה שעבר החייאה של 45 דקות ויצא ללא נזק, וכשהם ראו אותי מתפקד, הולך ומסתובב, הם פשוט עמדו סביבי בעיניים דומעות".

ומסתבר שלא רק הרופאים נרגשים מכך, אלא גם המוני יהודים בכל רחבי הארץ שמכירים היטב את הרב בנישו המכונה לא פעם "הרב של החיילים", מאחר שהוא נוהג להרצות לחיילים בהזדמנויות שונות, וכן הוא נושא הרצאות במדרשיות, מייעץ טלפונית לפונים אליו ואחראי על פעולות רבות של צדקה וחסד.

"לא בטוח שנצליח להציל אותו"

הרב בנישו אינו זוכר את היום בו התחולל דום הלב, שכן הוא כביכול "נמחק מזיכרונו", אך אשתו אסתר מספרת על כך: "בעלי התלונן במשך כשבוע וחצי על לחצים בחזה, אבל שנינו לא העלינו בדעתנו שמדובר באיתותים לפני דום לב. בסך הכל מדובר באדם צעיר, ללא שום מחלות רקע. למה לחשוב על כזה דבר? זו הסיבה שכאשר הוא חזר הביתה באותו יום, קרס על המיטה והודיע לי: 'אני לא מרגיש טוב, תזמיני אמבולנס', הייתי בהלם. בתחילה הצעתי: 'למה אמבולנס? אפנה אותך לבית החולים ברכב', אבל כבר לא היה עם מי לדבר. כמובן שהזעקתי מיד את כוחות ההצלה שהגיעו למקום וזיהו שמדובר במשהו רציני, הם העניקו לו טיפול קצר ואחר כך פינו אותו לבית החולים בניידת טיפול נמרץ".

כפי שאסתר מציינת, היא עדיין לא הבינה במה מדובר, וחשבה שבעלה יעבור כמה בדיקות קצרות שבסיומן ישוב הביתה. "מכיוון שהייתי באותן שעות עם הילדים הקטנים, שלחתי את בני בן ה-18 עם בעלי והבטחתי לו שמיד אחרי שאשכיב את הילדים לישון, אחליף אותו בבית החולים. למזלי, הבן דווקא קלט את המצב יותר ממני, והוא יצר קשר עם בני הבכור, הנשוי, וביקש ממנו להצטרף אליהם לבית החולים. אני הייתי עם שניהם בקשר טלפוני ושמעתי שמכניסים את בעלי לחדר מיון ומתחילים לבדוק אותו, ואז פתאום שמעתי את הבן שלי צועק לעבר אחד הרופאים: 'אבא שלי לא נושם! כולו כחול!' ואז שמעתי קריאות מחרידות: 'החייאה!'"

אסתר לא הייתה צריכה הרבה יותר מזה כדי להבין שמקומה לא בבית, ועליה למהר אל בית החולים. את הדרך לשם היא עשתה במהירות הבזק, וכשהגיעה התברר שבעלה בחדר הטראומה, אחרי שעבר דום לב והרופאים מבצעים עליו החייאה. "הנס שלנו הוא שהדום לב התרחש בבית החולים ולא כמה דקות לפני כן- בבית", היא מסבירה, "נס שפינינו אותו בזמן, כי כך הוא קיבל את הטיפול באופן מידי, אבל עדיין הרופאים הסבירו לי שמצבו קשה מאוד. הם גם אמרו שלא בטוח שההחייאה תצליח, וגם אם כן – לא ברור מה יהיה מצבו כשיצא ממנה. זה היה רגע בו הרגשתי שאני מתמוטטת, ישבתי על הכיסא מחוץ לחדר המיון, כולי דומעת, כשאני רואה בעיני רוחי את הנורא מכל. אבל לפתע התנערתי והזכרתי לעצמי את הפסוק המוכר 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. החלטתי שאני לא מתייאשת, ובאותו רגע לקחתי את המכשיר הנייד ושלחתי הודעה לכמה קבוצות ווטסאפ שאני משתתפת בהן ומקובל לחלק בהן תהילים לתפילות. כתבתי לכולן בקצרה: 'בעלי במצב קריטי, הוא עבר דום לב והחייאה, תתפללו שיקום בריא', ושלחתי את ההודעות. אחר כך עזבתי את המכשיר ולא התפניתי לגעת בו עד הערב".

(בהתאוששות בבית החולים)

בתפילות וזעקות

אסתר מציינת כי בינתיים יצא אחד הרופאים מהחדר והודיע לה כי ההחייאה הסתיימה בהצלחה, אך אי אפשר לדעת באיזה מצב בעלה יקום, כיוון שלאורך 45 הדקות שבהן נמשכה ההחייאה היה זמן רב בו לא הגיע חמצן למוח. הוא גם עדכן כי כעת לוקחים את בעלה לצנתור ולאחר מכן הוא יאושפז במחלקת טיפול נמרץ לב.

אסתר מצאה את עצמה כשהיא מתנדנדת בין ייאוש לתקווה, בעיקר קוראת תהילים ומקבלת את חמיה וחמותה שהגיעו לבית החולים כדי ללוות את בנם מקרוב ולתת לה כוחות. "עבר על כולנו יום מתיש מאוד, עם הרבה בכי ותפילות ממעמקי הנשמה", היא מתארת, "רק בערב, כשניגשתי למכשיר הנייד, נדהמתי לראות את מאות ההודעות שנשלחו אליי. מסתבר שההודעות הספורות שהפצתי הגיעו לכל מקום אפשרי, ומכיוון שאנשים רבים מכירים את בעלי, הם המשיכו להפיץ אותן הלאה והלאה. קיבלתי בתגובה מסרים מחזקים מכל כך הרבה אנשים. רבים כתבו לי שהם מצטרפים לתפילות, חלקם סיפרו שבזכותו של בעלי הם חזרו בתשובה וכעת הם מתחננים לרפואתו, אפילו מחו"ל נשלחו הודעות. אי אפשר לתאר כמה שזה חיזק ונתן כוח, כי המצב היה באמת לא פשוט".

רק לקראת הלילה התאפשר לאסתר להיכנס למחלקת טיפול נמרץ כדי לראות את בעלה. "הרופאים אפשרו לי להיות על יד מיטתו במשך ארבע דקות בלבד", היא מספרת, "הוא היה נפוח ומורדם, מחובר לצינורות בכל מקום אפשרי. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לצלם אותו בכזה מצב, כשאני מבטיחה לעצמי שבעזרת השם אחרי שהוא יתאושש ויחזור לחיים, אראה לו את התמונה הזו, כדי שיבין את גודל הנס שנעשה לו".

כשיצאה אסתר מהמחלקה הודיעו לה הרופאים שלמחרת בשעות הצהריים הם יתחילו בהורדת מינון ההרדמה כדי לבדוק איך בעלה מגיב, ויחד עם זאת הזהירו אותה ש"לא תצפה ליותר מידי, כי אי אפשר לדעת מהי חומרת הנזק".

"הם אפילו לא העלו את השאלה 'אם יהיה נזק', כי מבחינתם זה היה ברור, השאלה היחידה שנותרה היא מה תהיה חומרתו", היא מציינת בכאב.

הלילה שעבר עליה לאחר מכן היה לילה לבן, עם מעט מאוד שעות שינה והרבה תהילים, תפילות ודיבורים עם בורא עולם. למחרת, אחרי ששלחה את ילדיה הקטנים למוסדות, היא יצאה לבית החולים, שם התכוננו הרופאים להפחתה במינון ההרדמה. "בשעה שתים עשרה בצהריים הם התחילו להפחית את ההרדמה, ובתוך חצי שעה כבר קראו לי לחדר. ראיתי שם את בעלי עם עיניים פקוחות, כשהוא חוזר שוב ושוב על השאלה: 'מישהו יכול להגיד מה קרה לי?' וכשראה אותי ניכר היה שממש רווח לו. המבט שלו היה רגיל מאוד, הוא לא היה נראה פגוע בכלל, ובכל זאת שאלתי אותו בפחד: 'אתה יודע מי אני?' והוא השיב בתימהון: 'בוודאי, את אסתר אשתי'.

"הרופאים היו המומים", משתפת אסתר, "אמנם באותו בוקר שוחחתי איתם והם הסבירו לי שגם אם בעלי יתאושש צפוי לו אשפוז ממושך ולאחריו שהייה ארוכה במחלקת שיקום, אך כעת היה נראה שכל הדברים משתנים. הם הזמינו לחדר קלינאית תקשורת שהביאה לו אוכל, והסתבר שהוא מצליח לבלוע מים וגם ללעוס. אמנם זה הכאיב לו, בגלל ההנשמה שעבר, אבל היה ברור שאפשר להוציא לו את הזונדה שכן הוא אוכל בכוחות עצמו".

(בפעילות קירוב לחיילים)

על הניסים

הרב בנישו דווקא אינו זוכר את הרגעים המרגשים הללו, וזיכרונותיו מתחילים מאמצע הלילה השני שלו בבית החולים. "אני זוכר את הרגע שבו אני מתעורר בחדר חשוך כשאף אחד לא לבדי", הוא מתאר, "מרוב בלבול חשבתי לרגע שחטפו אותי לעזה, ורק כשנכנסו לחדר אנשים דוברי עברית הבנתי סוף-סוף: 'אני בבית חולים', אך לא הבנתי למה. ברגע הבא רציתי לרדת מהמיטה וללכת להתפנות, אך מכיוון שהייתי מחובר למכשירים לא הצלחתי לקום, אז התרוממתי קצת והתחלתי לשלוף את הצינורות בזה אחר זה. אחרי שסיימתי קמתי מהמיטה והתחלתי לצעוד לכיוון חדר השירותים. כשהגעתי לשם שמעתי מאחוריי צעקות 'איפה הוא?' ואני מרוב בלבול שוב חשבתי שאולי הגיעו מחבלים לבית החולים וכעת מחפשים אחריהם. אחד מאנשי הצוות ניגש לאזור בו הייתי וראיתי שהוא מחפש מישהו, אז אמרתי לו בפשטות: 'אין כאן אף אחד', והוא השיב לי: 'מה אף אחד? בדיוק אותך אנחנו מחפשים. מי לקח אותך לכאן?' כשהשבתי לו שהגעתי לבד, הוא לא האמין. 'מי הוציא לך את הצינורות?' עניתי לו: 'אני בעצמי'. כאן הוא כבר פרץ בצחוק גדול ועזר לי לחזור למיטה, עם הוראה ברורה לא לקום ממנה עד שהדבר יאושר על ידי הרופאים". 

מאותו רגע זכה הרב בנישו לביקורים של רופאים שהגיעו למחלקה בזה אחר זה, כשכולם מבקשים לשאול אותו שאלות ולוודא את מצב הזיכרון שלו. "כל אחד ניגש בתורו ושאל איך קוראים לי, מה מספר הטלפון שלי, מה שמה של אשתי ומהם שמות ילדיי", הוא מספר, "השאלות היו קבועות ואני לא הצלחתי להבין לשם מה שואלים אותן. בשלב מסוים הצעתי להם: 'אולי כדאי שמישהו ירשום את התשובות ולא תצטרכו לשאול שוב ושוב?' בכלל לא הבנתי למה הם צוחקים".

אבל גודל הנס התחוור לו רק למחרת, כשהגיעה למחלקה הרופאה שהייתה הראשונה שזיהתה את מצבו ועשתה לו את ההחייאה. "היא הציגה את עצמה כרופאה שיקומית ולאחר שבדקה אותי וראתה אותי קם והולך, היא פשוט פרצה בבכי, ואמרה לי: 'אתה צריך לבוא לסיור במחלקת השיקום, תראה שם אנשים שעברו מה שעברת ובמשך חודשים הם לא מצליחים להזיז את הרגליים, והנה אתה חזרת לעצמך בתוך יום אחד'. אחר כך הגיעו גם רופאים נוספים, כל אחד מהם סיפר על הנס שעברתי, על המצב הקשה שהייתי בו ועל מה שהוא ראה מנקודת המבט שלו. לבסוף הם אמרו לי שהצפי הוא שאתאשפז לעשרה ימים, לצורך התאוששות ואחר כך אשתחרר. אבל גם כאן הפתעתי אותם כנראה לטובה, שכן השחרור היה עוד באותו שבוע, כעבור כמה ימים. גם בזמן השחרור כשכתבו לי את המכתב אמרו לי הרופאים כמה פעמים שהתרחש נס של ממש, כי הם לא נתקלו אף פעם במקרה כמו שלי".

(הרב בנישו בהרצאה)

יצא לך לשאול את עצמך מדוע דווקא אתה זכית לנס כה גדול?

"בוודאי, זו מחשבה שכל הזמן מתרוצצת לי בראש. אנשים שאני משוחח איתם טוענים שזה בזכות זיכוי הרבים שאני עושה, אבל אני תולה זאת באופן ישיר בתפילות שיהודים רבים בעם ישראל נשאו לרפואתי. עד עכשיו, למעלה משבועיים אחרי שעברתי את האירוע, אני מקבל דרישות שלום מאנשים שהתפללו ושומע על כך סיפורים מדהימים ממש. כך למשל כשביקרתי בקופת חולים פגשתי לא פחות מעשרים אנשים שכל אחד מהם ניגש אליי וסיפר: 'קיבלתי להכניס שבת מוקדם לזכותך', או 'סיימנו לכבודך את התהילים', 'התפללנו עליך', ועוד ועוד. רבים מהם כלל אינם שומרי מצוות, אבל מסתבר שהשם שלי הגיע גם אליהם והם פשוט התפללו. הגדילה לעשות מנהלת הסניף של הקופה שיצאה ממשרדה וביקשה ממני: 'בוא נגיד יחד מזמור לתודה'. כל כך התרגשתי, אין ספק שהתפילות והזכויות הרבות של עם ישראל עמדו לצידי בכאלו שעות קשות".   

בימים אלו מציין הרב בנישו שהוא מתאושש מעט בביתו, אך מתכוון בקרוב מאוד לחזור לפעילות הקירוב והחסד שהוא עוסק בה. "כעת אני מרגיש מחויבות גדולה עוד יותר לעשות זאת", הוא מציין, "אני רואה את גודל הקירוב וההתעוררות שיש בעם ישראל, ומבין שחייבים להמשיך בפעילות הזו ולא לחדול".