"בעלי צעק 'שמע ישראל', אני הייתי עם תפילת הדרך": יונה אסרף על נס ההצלה מהתופת

השעה הייתה שש בוקר כשיונה ורועי אסרף הגיעו לחניון מסיבת "נובה" בקיבוץ רעים. כמות הרכבים בחניון העידה על משתתפים רבים, ובאיחור גדול ממה שתכננו הם התכוונו להיכנס ולהצטרף לקהל הרוקדים. בדיוק אז, נתנאל, חבר של רועי שנסע איתם, מצא על הרצפה ליד הרכב קרטון חלב. הוא הרים אותו והניח על הרכב. "ככה נוכל למצוא אותו בקלות ביציאה", אמר, וכולם התפוצצו מצחוק. בלי לדעת שקרטון החלב הזה יהיה עוד חלק בהשגחה שתציל את החיים שלהם.

למסיבה הזו הם תכננו להגיע מוקדם יותר ולשתות אלכוהול, כך שבשעה הזו הם היו אמורים להיות כבר שיכורים. בסופו של דבר, הם הגיעו רק דקות קודם לתחילת הירי, מה שעזר להם לשמור על ערנות ופיכחות – שסייעו להם לברוח ולהינצל.

יונה, מזכירה רפואית, ורועי, ספר במקצועו, מתגוררים בירושלים, והורים לשתי בנות קטנות. בתקופה האחרונה הסרטונים שלהם, כניצולים, חורכים את הרשת וזוכים למאות אלפי צפיות, כמו גם ההתחזקות שלהם בעקבותיו. בכל פעם שיונה נזכרת – היא מתרגשת מחדש.

"נכנסנו, כולם רקדו והיו מאושרים, אווירה שאי אפשר להסביר. שתי דקות אחר כך התחילו היירוטים. רועי הוציא את המצלמה וראה שני עננים שחורים ועוד יירוט של אור, והבין שזה טילים, והיות שאני מבאר שבע במקור, אני יודעת מה זה יירוטים. חבר שלו, לעומת זאת, התלהב וחשב שזה זיקוקים. רועי משום מה אמר לי: 'מאמי, זה הסרטון האחרון שלנו'. אמרתי לו שלא ידבר ככה, כי בורא עולם איתנו, ובראש חשבתי כמה לא מתאים לרועי לדבר ככה, אבל לשנינו הייתה הרגשה רעה שלא יכולנו להתעלם ממנה. תוך כדי, הבנו שבאמת משהו לא טוב קורה.

"תוך 30 שניות המוזיקה כבתה והתחלנו לשמוע את המטח, שהיה לא רגיל. התחלתי להילחץ כי חששתי שכיפת ברזל לא תוכל להשתלט על כל זה, ואז שמעתי את הנפילות. הייתה אווירה ממש מלחיצה, והשוטרים כרזו בין האנשים וביקשו שנשכב על הרצפה ונשים ידיים על הראש. ברגע הזה, רועי, שהוא בדרך כלל בנאדם שנשאר לעזור ולראות מה קורה ולא ממהר לברוח, פעל בניגוד למי שהוא. הוא לא היה שאנן לרגע, ואמר לי: 'מאמי, קשר עין איתי כל הדרך, אנחנו רצים עכשיו לאוטו, וחוזרים לבנות שלנו'. הוא פשוט ראה רק את שתי הבנות שלנו מול העיניים. ואז הוא תפס לי את היד ורצנו לכניסה. ברגע אחד משכתי אותו לכיוון השני, נזכרתי בג'קט שלי שהשארתי שם כשנכנסתי. ובדיוק אז נפתחה משם יציאת חירום, ובדיוק עמד שם המיניבוס שזכרתי שחנינו לידו, וראינו את קרטון החלב, ומצאנו מהר את האוטו. 

"ותוך כדי שאני רצה, אני פתאום שמה לב שרועי לא לידי... ורואה שהוא נעצר ליד איזשהו רכב ומנסה להעיר נהג שהוא שם לב שנרדם, ואומר לו שהמסיבה נגמרה ושייסע משם. אחרי שהכל נגמר, אני ורועי נזכרנו בו וכל הזמן תהינו מה קרה איתו בסוף, ואם הוא הצליח לצאת משם בחיים. חמישה ימים אחר כך, רועי מתקשר אליי בוכה, ישר חשבתי שיש עוד בשורות רעות. ואז הוא שואל אותי אם אני זוכרת את הבחור שהוא ניסה להעיר, וסיפר בהתרגשות שהוא חי, ושהוא בדיוק שלח לו הקלטה מרגשת שהוא מודה לו ושבזכותו הוא ניצל, אבא לשלושה ילדים. המחבלים רדפו אחריו, אבל הוא הצליח להינצל ואפילו להציל עוד שתי נפשות.

"אחר כך גם התברר, שכשרועי התעכב כדי להעיר ולהציל אותו, ניידת חסמה בינתיים את הדרך לכיוון בארי. בדיעבד, מי שהספיק לקחת את הפנייה שמאלה לפנינו – נרצח או נפצע, כי המחבלים כבר היו שם. ואנחנו נוסעים – רועי עם הווייז, ואני עם תפילת הדרך, ותוך כדי שאנחנו נוסעים הווייז מורה לנו לפרסס. חמישה רכבים לפנינו פרססו, ובפועל הם היו הראשונים שנתקלו במחבלים ונורו. רועי עד עכשיו לא יודע להסביר למה, אבל הוא החליט שהוא לא מקשיב לווייז, בניגוד לשכל, וממשיך ישר. ואני החלטתי שאני לא מעירה לו. אני מרימה את העיניים מתפילת הדרך, ומצד ימין של השטח דוהרים לכיוון הכביש שני טנדרים פתוחים, על כל טנדר בין 10-15 אנשים לבושים במדי צבא, עם סרטים על הראש ונשקים שמכוונים אלינו, ואני מסתכלת על רועי ושואלת אם אלה חיילים. נתנאל מאחורה צועק 'רועי תן גז, מחבלים יורים עלינו', והם התחילו לרסס אותנו בכדורים.

"בשלב הזה קפאתי. רועי לחץ על הגז בעוצמה והוריד לי את הראש למטה, התכופף, והתחיל לצעוק 'שמע ישראל' ואחר כך את כל 'שיר למעלות', בצעקה אדירה שעד היום הוא לא מבין מאיפה זה יצא ממנו. אני לעומתו קפאתי. אמרתי בשקט 'שמע ישראל'. רועי הרים טיפה את הראש לראות לאן הוא נוסע, ורואה שהם פשוט יורים עלינו, וכל הכדורים שורקים מעלינו ושום כדור לא פוגע בנו. המחבלים עולים על הכביש, ואנחנו ממשיכים לשמוע את צרורות הירי, אבל הוא כבר לא מכוון אלינו, אלא לכל מי שהתקרב, ובינתיים התקרבו לכיוון המסיבה.

"התקשרנו למשטרה, וגם לעידן אחיו הקטן שהיה במסיבה, ופשוט צרחנו לו שיברח כי יש שתי חוליות של מחבלים בדרך, והתחלנו להתקשר לחברים. עידן הלך לשוטרים וסיפר להם את זה, והם ניסו להרגיע אותו, רצו לתת לו מים, חשבו שהוא אולי מסומם. לצערנו, הוא לא הספיק לסיים את המשפט והם הבינו שהוא דובר אמת... הוא עזב הכל והתחיל לברוח. בנס הוא איבד את מפתחות הרכב שלו, ולכן התעכב וגם לא נסע לכיוון בארי, הדרך כבר נחסמה לשם.

"בשלב הזה, אנחנו עדיין לא מבינים את סדר הגודל של האירוע, חולפים על פני הבסיס הצבאי 'אורים' וחושבים להיכנס לשם, כי מה יותר מוגן מזה? רועי האט לרגע, כי השכל אמר להיכנס, אבל שוב, קול פנימי אחר הוביל אותנו, ורועי החליט שהוא לא עוצר, ולחץ על הגז פתאום. מסתבר בדיעבד שאם היינו עוצרים שם, היינו נשחטים.

"משם נסענו בחזרה לירושלים. עברנו דרך באר שבע, וחלפנו על פני שורה של וילות, ובאנו להיכנס, ופתאום טיל שכמעט פגע בנו נפל על בית ונהיה מלא עשן. רועי לא ירד מ-220 קמ"ש כל הדרך, עבר באדום, ולא הוריד את הרגל מהגז עד שהגענו הביתה. בדרך, ראינו שוטרים בצדי הכביש עם דלת פתוחה, דרוכים.

"בשעה 10:00 בבוקר, כבר ראינו תמונות שחמאס פרסם, של חבר שלנו אליה שנחטף, ואחרי שעתיים גם של אלקנה בוחבוט, עוד חבר שנחטף. באותו יום לא הצלחנו להאמין, לא תפסנו איזה נס קרה לנו. כמה כל דבר קטן היה מדויק והציל אותנו. ומה היה קורה אם... גם עידן ניצל. לא אשכח את המילים שיצאו לו מהפה, כשהוא דיבר איתנו בטלפון אחרי ארבע וחצי שעות של ריצה מאומצת, ואמר: 'אני לא יודע מי רץ בתוכי, זה לא אני'".

"מרגש אותי לראות את רועי עם קעקועים וכיפה שחורה"

מאז אותה שבת ששינתה את חייהם, עוברים יונה ורועי יחד חוויה עמוקה ומתמשכת של התבוננות על הזכות לקבל את חייהם במתנה. מאז הם החליטו לשמור שבת, טהרת המשפחה, צניעות ועוד. "ההחלטה על שמירת השבת בשבילנו הייתה מובנת מאליה, הרגשנו שזה מה שצריך לעשות, לא היה דיון על זה בכלל. ביקשנו מהשם שייתן לנו כוח להתעלות מעל כל הקשיים ובאמת להצליח לשמור, כי זה לוותר על כל מה שהיינו רגילים: על הנסיעות, יציאות, לנסוע לים ולבריכה. וזה מדהים. אם עד היום במהלך השבוע לא היו לי כוחות לעשות דברים או חשק לבשל ולנקות, פתאום יש לי חשק חדש. יש לי את השבת שאני מתנתקת בזכותה מהכל, וזה מכניס לנו אור, זה מרפא, זה מחזיר אותנו לשפיות".

"גם שמירת טהרה, יצא לנו לדבר על זה קצת לפני האירוע, אבל אחריו כבר לא היה לנו ספק שזה מה שאנחנו רוצים. וגם שמירת צניעות. אני זוכרת ששבועיים אחרי אותה שבת, פתחתי את הארון והיו שם גופיות שתמיד אהבתי ללבוש, והרגשתי שאני לא מסוגלת ללבוש את זה יותר ורוצה להשתדל לשמור צניעות. זה משהו שבא לי מבפנים, פשוט אי אפשר להסביר את ההרגשה הזאת. פשוט לקחתי את כולן וזרקתי לפח. קיבלתי על עצמי גם כיסוי ראש בשבתות. כשאני שמה את הכיסוי ושמלה ארוכה צנועה, אני מרגישה הכי יפה בעולם. ולאט לאט, זה תהליך עמוק והדרגתי. לא אכפת לנו מה אומרים, אנחנו עושים רק מה שמרגיש לנו נכון ונותנים לדברים להתיישב".

איך את מרגישה עם ההתחזקות של רועי?

"מרגש אותי לראות את בעלי עם קעקועים וכיפה שחורה על הראש. תמיד דחפתי אותו ללכת לפחות ביום כיפור לבית הכנסת, אבל הוא היה מתבייש ואומר לי שהוא מרגיש עוף מוזר בגלל הקעקועים. תמיד אמרתי לו שאין לו מה להתבייש, עכשיו במיוחד".

מאז שסיפורם של בני הזוג התפרסם, הם לא מפסיקים לקבל תגובות מרגשות של אנשים שהתחזקו בעקבותיהם. יחד עם ההתחזקות, יונה משתפת שרועי מתמודד עם שאלה לא פשוטה שקשורה ישירות לעיסוקו כספר ולפרנסה של המשפחה.

"לרועי יש מספרה בתל אביב לגברים ונשים וזו עיקר הפרנסה שלנו, ומשהו בפנים אומר לו שאין ברכה בלגעת בראש של אישה. זו שאלה שהעסיקה אותו בזמן האחרון מאוד, עוד לפני המסיבה הוא היה אומר לי שהוא מרגיש שהוא לא רואה פירות ממה שהוא עושה, בגלל שהוא נוגע בראש של אישה, ועכשיו זו ממש צומת דרכים. הוא הלך להתייעץ עם הרב זמיר כהן, כי יש לו כרגע לבטים משמעותיים לגבי זה. הרב אמר לו או להביא ספרית ולעשות מחיצה בין הגברים לנשים, או ממש להפוך את זה למספרת גברים, וכנראה שזה מה שהוא יעשה".

חזרתם לעצמכם מאז?

"האמת שבימים הראשונים היה קשה, זה לא בשליטה, יש עוד סיוטים, אבל האמונה היא מה שמחזיק אותנו בשפיות. כי אם לא האמונה, אז מה? יש לנו חברים שמהמקום הזה דווקא איבדו את האמונה, הם כועסים על אלוקים ושואלים איפה הוא היה באותו הרגע. אני אומרת לעצמי שזה דיני שמיים, זה מעל תפיסת השכל. זה דברים שאני לא יכולה לנסות להבין, על אף שהאובדן כואב לנו, אבל אנחנו מבינים ששום דבר לא קורה סתם. אלה שנרצחו נמצאים במקום הכי גבוה שיש, תחת כיסא הכבוד, כמי שמתו על קידוש השם.

"יומיים אחרי האירוע בכיתי כל כך, ואמרתי 'אלוקים, זה מה שהיה צריך לקרות כדי שנתעורר? כדי שנאהב? למה דבר כזה נוראי צריך לקרות כדי שנהיה מאוחדים?', היא מתארת ובוכה. "זה רצון השם, שעם ישראל יהיה מאוחד, ואהבת לרעך כמוך. ואני מאוד מקווה שהמוות שלהם לא יהיה סתם, שהאחדות הזאת תישאר, לא רק לעכשיו, שניקח את זה איתנו קדימה, שכל אחד יעשה את העבודה הפנימית שלו, שכולנו נזכה לגאולה פרטית.

"מאותו יום, הבנתי שהכל זה הבל הבלים, וכמה צריך להתעסק בעיקר ולא בטפל. אם זה כעס, עצבים ושנאה שאנחנו מרגישים לפעמים כלפי אנשים סביבנו. צריך להבין שהכל מדויק, להתחזק ולהודות להשם. להיות אנשים של אהבה, פשוט לאהוב".

יונה אסרף התארחה בתוכניתה של מורן קורס, "לא מובן מאליו". הריאיון המלא יפורסם בקרוב