חדשות בארץ
הנס של יואב: "הייתי בטוח שהמשפחה שלי וכל שאר הקיבוץ מתים"
יואב בזר בן ה-20 התעורר לקול המחבלים שחדרו לביתו. הוא הצליח להימלט בדרך נס ולהגיע לקיבוץ מגן השכן, וחשב שהוא היחיד שניצל: "אמרתי 'זהו, הקיבוץ הושמד. הושמד לחלוטין'"
- יצחק איתן
- ב' טבת התשפ"ד
(צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)
יואב בזר בן ה-20 הוא תושב ניר עוז. בבוקר הטבח הנורא הוא התעורר לקול אזעקות. כששמע את המחבלים, הוא התחבא מאחורי המיטה בחדר השינה - הממ"ד. מכשיר הטלפון נותר כבוי בסלון, מאחר והוא שומר שבת.
במשך שש שעות יואב התחבא. בשלב מסוים נכנסו המחבלים לממ"ד, אבל לא מצאו אותו. הם לקחו את המחשב והטלפון, והוא היה בטוח שהוא היחיד בקיבוץ שנותר בחיים.
"אמרתי לעצמי שעם כל כך הרבה יריות באוויר, בטוח שכולם מתים. אם יש משפחה של חמש נפשות בממ"ד אחד, למשל, אין סיכוי שכולם יצליחו להתחבא", סיפר בזר לאתר N12. "חשבתי שהם הרבה יותר חזקים ממני, יש שם הרבה יותר אנשים ויש להם רובים, אז לא רציתי להיתקל בהם פיזית. הנחתי שהדרך שלי לשרוד זה להתחבא.
"אחרי שהם נכנסו לי לממ"ד, המחשבה הייתה שאם נכנסו אליי - אז נכנסו לכולם לממ"דים. מה שגרם לי להסיק מאוד מהר שהמשפחה שלי וכל שאר הקיבוץ מתים ככל הנראה, או חטופים.
"המחבלים השאירו את דלת הממ"ד פתוחה, וגם את הדלת של הבית, וכך יכולתי להישאר במחבוא ולראות את מה שקורה בחוץ. ראיתי שכל הרחוב מכוסה בעננה של עשן והסקתי שהם עוברים בית-בית, אחרי שהם חיסלו את הקיבוץ, ועכשיו הם שורפים אותם. ולכן המחשבה שלי הייתה שאני חייב לברוח מהבית שלי, כי גם אותו ישרפו בסופו של דבר.
"כשהיריות נרגעו ויחסית נהיה יותר שקט התחלתי להריח ששורפים בתים. רק אז העזתי להציץ מחוץ לממ"ד דרך חריץ בין הדלת למשקוף, אחרי שלוש או ארבע שעות. היו לי כל מיני מחשבות על איך לברוח. למשל, לברוח לתוך בית שכבר שרפו, כי הם לא ישרפו אותו עוד פעם. אבל המבט החוצה אל הבתים שעדיין מעלים עשן גרם לי להבין שזו לא ממש אופציה. הנחתי שהסיכוי שלי לברוח ולהינצל יותר גדול מהסיכוי שלי להישאר ולהינצל".
בסביבות השעה שתיים בצהריים יואב ברח מהבית והתחבא בשיחים, עד שהצליח לחמוק דרך שער הקיבוץ. "בשעה שתיים רוב המחבלים, אני מאמין, כבר לא היו שם. אבל עדיין הייתה שם החבורה ששרפה בתים, ואני מאמין שהיו שם עוד מחבלים, פשוט לא כל כך הרבה. זה מה שבעצם אפשר לי לברוח בלי שראו אותי. כשיצאתי מהשער האחורי רצתי לכיוון מגן שהוא קיבוץ במרחק שני קילומטר מניר עוז", הוסיף. "בין ניר עוז למגן יש איזו גבעה וברגע שעברתי אותה ראיתי מולי בצד של מגן אנשים עם רובים. בהתחלה לא הייתי בטוח אם זה מחבלים או צה"ל, אבל הם פשוט התחילו לסמן לי 'בוא אלינו' ולקרוא לי, כך הבנתי שזה צה"ל. ראיתי שהם ראו אותי והם לא יורים עליי, הייתי על גבעה, חצי מוסתר מאחורי עץ, וידעתי שבשלב מסוים אני אצטרך לצאת. הם ראו אותי ואני ראיתי אותם. לא היה לי איך לברוח מהם. מכיוון שידעתי שאני חייב לצאת הנחתי שזה צה"ל ושזה הסיכוי הכי טוב שלי להינצל. אמרתי לעצמי שאם זה לא צה"ל, אז אני לא יודע מה אני אעשה. ניגשתי אליהם והם שאלו אותי מאיפה אני מגיע ומה קרה".
בזכות אנשי כיתת הכוננות של מגן הצליח יואב ליצור קשר עם בני משפחתו: "אני לא יכול להגיד שהייתה לי הקלה. אבל לפחות זו לא השמדה טוטאלית. אני בהתחלה הייתי בטוח שההורים שלי שרדו בנס. הם סובבו ארון ספרים. על הדלת של הממ"ד וככה הסתירו את הדלת. אחי, שהיה גם כן בקיבוץ, הבית שלו הוא מהיחידים שהם לא פתחו בכלל. אז כל המשפחה שלי יצאה ממש בנס, וגם אחרי שהודיעו לי שהמשפחה שלי בסדר, אמרתי 'זהו, הקיבוץ הושמד. הושמד לחלוטין'".
יואב העביר במגן את הלילה, בבית של משפחה שהתנדבה לארח אותו. "הם רשמו בקבוצות שלהם 'מי יכול בעצם לארח עוד מישהו שהוא פליט מניר עוז', ומשפחה אחת התנדבה", הוא מסכם. "בדיעבד, גיליתי שזו משפחה שמכירה את המשפחה שלי. זה היה מאוד הזוי. הם היו נחמדים והאכילו אותי מאוד יפה. מה שהיה מוזר זה לראות בטלוויזיה את מה שקורה לכל השאר. עד שהגעתי למגן לא הבנתי שהמתקפה בכל העוטף, הייתי בטוח שהתקפה ממוקדת בניר עוז. ואז אני מסתכל בטלוויזיה ואני רואה את המספרים ממשיכים לעלות".