סיון רהב מאיר: שנזכה כבר להוריד את פח הזבל של ההיסטוריה

יניב אלוש ממושב שוקדה, ליד בארי, כותב דברים מחזקים ממלון נווה אילן: "חודשיים אנחנו בחדרים קטנים של מלון. חודשיים שלמים ללא ריח של בית. ללא ריח הבישולים. הצחוקים בסלון. הבית שם, באיזור המלחמה, ועכשיו חנוכה. וכמה כיף היה לנו להדליק את החנוכייה בפתח הבית. ומה יהיה השנה?

"השבוע שמעתי בשם אמא של אחד החטופים משפט שחיזק אותי. היא אמרה שכל בוקר היא בוחרת לקום ולהתמקד באור ולא בבור. ואני ממש מרגיש ככה. שהנפש שלי מבפנים כבר כואבת, כבר עצובה. שיש בתוכי בור שרוצה שארחיב אותו, שאשתבלל בתוכו. ואני יודע שאסור לי. שעלי לבחור באור ולא בחושך. סורה חושך!

"וככה בחרתי לראות את היופי של היום יום. את האנשים הטובים שסביבי, משפחה, עבודה. והכל גם מתחבר לפרשת השבוע, שהיא הכי אהובה עליי מכולן. פרשת וישב. יוסף הצדיק חולם החלומות מספר לאחיו על חלומותיו, מה שמגביר את השנאה שלהם. עד שזורקים אותו לבור ולאחר מכן מוכרים אותו למצרים. ואני, מביט באותיות התורה ואומר לעצמי, הנה, תראה איך גם יוסף נזרק לבור. ללא בגדים, נטוש, הרחק מהבית. ומה הוא עושה? בוחר באור ולא בבור!

"יוסף בוחר בחיים, הוא מתמקד ביום יום שלו. הוא עושה אותו על הצד הטוב ביותר. נכון, יש לו חלומות, אבל צריך להגשים אותם על ידי עבודה קשה. הם יגיעו על ידי מלחמה של יום יום, על השגרה. ככה מנצחים את הרע. חכמינו כותבים שאת נרות חנוכה מדליקים לפי הכלל ששמו 'מוסיף והולך'. כל יום הוא הארה, בכל יום מוסיפים והולכים עוד קצת.

"אז אם אדם מרגיש חלש בתוך עצמו, אם אתה חש שהשיגעון מחלחל, שהייאוש זוחל בפנים, והדכדוך מנסה למשוך ממך את החיים, תחזיק מעמד. תתמקד באור. לאט לאט, עד שהחושך יעבור. עוד קצת שיחה עם אנשים. עוד עשייה. להיות שמח זו עבודה, זו מלחמה. והיא יומיומית. עד שהחלומות יתגשמו, עד שהאור יופיע במלוא הדרו. כמו אצל יוסף. יתום מאמא רחל הוא נפל לבור. מי יודע, אולי שמע שם בבור את לחישתה משמיים: יוסף שלי, יוספי, תתמקד באור".

מלחמה – בשדה הקרב ובחיים עצמם

"שלום סיוון, אני כותבת לך בדרך חזרה מהר הרצל. היום ציינו 30 יום לנפילתו בעזה של דובי כוגן, בעלי.

"על גבורתו כלוחם ביחידת שלדג שמענו בעיקר לאחר נפילתו, אבל את הגבורה היומיומית שלו זכיתי להכיר ולהעריך כל כך בחייו, ועליה אני רוצה לכתוב: דובי, כמו רבים מאיתנו, מצא את עצמו פעמים רבות נשאב להתעסקות בפלאפון. יש לנו שלושה ילדים, דובי עבד בתעשייה האווירית ולמד בטכניון והנושא הזה הפריע לו מאוד. הוא לא השלים עם המציאות הזו, ופעל בכמה דרכים: דובי הדפיס במדפסת תלת ממד מתקן לסלולרי שמחובר לקיר, על מנת שנכניס אליו את הפלאפונים וניגש אליהם רק כשהם מצלצלים, וזאת כדי להתפנות לעסוק בעיקר - הבית והילדים.

"לאחר תקופה שבה פחות הצלחנו להשאיר את הפלאפונים במתקן, דובי החליט למחוק את הטוויטר מהמכשיר שלו וגם להסיר את האפליקציה של פייסבוק. בהמשך הוא הגדיר בפלאפון שלו שכל הכתבות יופיעו באנגלית, וכך הוא פחות יימשך לקרוא ולגלול.

"בנוסף, ממש לאחרונה, הוא צייר מסלול בצורת נחש על דלת הבית שלנו והחליט שבכל יום שבו הוא לא נוגע בפלאפון למשך שעתיים שלמות, הוא מתקדם צעד בנחש עד שיגיע ליעד, לראש הנחש, ויזכה בפרס שהוא תכנן לקנות לעצמו.

"זאת הצצה קטנה למעשה גבורה גדול ויום יומי, במאבק בתופעה שדובי לא הסכים להשלים איתה.

"חשוב לי לשתף את הדברים כדי לתת השראה לאחרים ובדרך זו להמשיך את דרכו, להוסיף אור וטוב בעולם

"ממני, שקד, אשתו של דובי, שמתפללת שהאור יגרש את החושך".

תסתכלו רגע בפח הזבל של ההיסטוריה

"מי הגיבור שלך?", שאל אותי העורך. "אנחנו מכינים מוסף שלם על גיבורים". הנה מה שכתבתי: לגיבור שלי קוראים מתניה צור אריה. הוא לא גיבור תנ"כי, למרות שמו. הוא נער מהיישוב כפר מימון שבעוטף, שתושביו גרים כעת במלונות בירושלים, מאז רגעי האימה של בוקר שמחת תורה, מאז שחולצו מהיישוב האהוב שלהם בשעות הקשות ההן.

זה התחיל בהודעת ווטסאפ מעט הזויה, שקיבלתי משני לוריא: "אני המנהלת של בית ספר חדש לילדי המפונים, שפועל בתוך 'יד ושם'. תוכלי לבוא לדבר עם התלמידים?".

למחרת, בתוך בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, ראיתי בית ספר לכל דבר, שהוקם תוך ימים ספורים, מגיל הגן ועד כיתה י"ב. כ-400 תלמידים לומדים בו.

תמונות מפחידות מתקופת השואה הוסרו או הוסתרו. מורים מתנדבים, גימלאים, עובדי יד ושם, התגייסו כולם למלאכת הקודש החינוכית. צעצועים נתרמו לגן, העירייה הביאה תיקים ומחברות, ואני נכנסתי לכיתות התיכון, ט' עד י"ב, שבדיוק קיבלו מערכת שעות מסודרת.

"מה נותן לכם כוח בימים אלה?", שאלתי אותם וקיבלתי הרבה תשובות. "מוזיקה", ענו רבים מבני הנוער, ואחד גם התחיל לשיר "גם בשעות החשוכות של הלילה…". אחרים ענו שהחברים שלהם במלון, ההורים והמשפחה שלהם, האמונה, צה"ל, האחדות בעם.

ואז נער בלונדיני עם פיאות ארוכות הרים יד ואמר: "פח הזבל של ההיסטוריה". ביקשתי הסבר, ומתניה צור אריה אמר: "אני מסתכל על ההיסטוריה שלנו ועל מי שנזרק לפח הזבל לאורך הדורות. אם נרים את המכסה של פח הזבל, נראה בפנים את היטלר, את לנין, את סטלין, את עמלק, את אנטיוכוס, את נבוכדנצר, את טיטוס, את המן, אחשוורוש, פרעה… כל הרשעים נמצאים שם, כל חבורת הזבל. העולם מתקדם, יש פה תוכנית, הרוע לא כאן כדי להישאר, הוא זמני. עם ישראל הוא קטן אבל נצחי וחזק, וגם המקום של סינוואר ונסראללה הוא שם, בפח. חמאס וחיזבאללה ואיראן, כולם יסיימו בפח הזבל של ההיסטוריה, בקרוב".

ועד כמה שידעתי את כל זה בשכל, פתאום הרגשתי את זה גם בלב. מתניה, בחיוך עדין, הצליח לפרשן לי את המציאות יותר מכל הפרשנים. אחר כך דיברנו. הוא לומד בדרך כלל בישיבה התיכונית כרמי קטיף. המשפחה כולה שוהה במלון ליאונרדו פלאזה, מתגעגעת מאוד הביתה, אבל מוכנה לחכות כמה שצריך כדי לחזור למציאות ביטחונית אחרת לגמרי, שתשנה את המשוואה.

מתניה וכל בני הנוער בכיתה ההיא הפגינו בגרות, אחריות, תבונה. הרבה פייק ניוז סיפרנו לעצמנו על עצמנו לפני המלחמה. גם לנוער הזה עשינו שיימינג. "מפונקים", "דור הטיקטוק", והנה הם מתגלים במלוא יופיים בתקופה הזו.

מאז אני מעבירה הלאה את סיפור פח הזבל הזה, בתקווה שייתן כוח ופרופורציה גם לאחרים. שנזכה להוריד את הזבל, בקרוב.

ראש חודש במלחמה

אתמול היה ראש חודש טבת, וגם בוקר של בשורות קשות, באמצע מלחמה קשה.

יש כל כך הרבה תוספות מיוחדות לתפילות בראש חודש, והמילים העתיקות ממש מבטאות את התחושות שלנו כעת. תקראו ותראו, הן כאילו מקבלות משמעות חדשה: בראש חודש מוסיפים "עלה ויבוא": "אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא יַגִּיעַ יֵרָאֶה וְיֵרָצֶה יִשָּׁמַע יִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, זִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדָּךְ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵטָה לְטוֹבָה, לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶה. זָכְרֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָּקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים; וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ, וְרַחֵם עָלֵינוּ, וְהוֹשִׁיעֵנוּ כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה".

בכל יום מימי החנוכה מוסיפים "על הניסים": "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַמִלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה".

לזכרם. שיתקבלו התפילות. בשורות טובות. חודש טוב.

"אם קמתי בבוקר – יש לכך סיבה"

אלה ימים קשים. כל כך הרבה נופלים יקרים. זכיתי לדבר השבוע עם אורית מרק-אטינגר בהרצאה משותפת בירושלים, ולקבל כמה כלים. אורית איבדה את אביה, הרב מיכי, שנרצח בפיגוע, את אחיה, איש המוסד שלומי, את בן דודה, אלחנן קלמנזון, שהציל רבים בקיבוץ בארי בשמחת תורה, ואז את אחיה, פדיה מרק, בלחימה בעזה. וכשהיא אומרת את המילים הבאות, הן מחזקות במיוחד:

• "אני יכולה לבכות כל היום, ואני גם בוכה הרבה, זה חשוב, אבל אני אומרת לעצמי כל הזמן: אם איבדתי ארבעה אנשים יקרים ונשארתי בחיים – אני חייבת לתת לכך משמעות. אם קמתי הבוקר ואני בחיים – חייבת להיות לכך סיבה טובה. כל אלה שנפלו – הם במקום טוב. אנחנו אלה שצריכים להתמודד. והם, מלמעלה, היו רוצים שגם אנחנו נהיה בטוב, ונעשה טוב".
• "יש לי פסיכולוג מעולה, אבל גם אלוקים הוא הפסיכולוג שלי. אני מדברת איתו כל הזמן, משתפת, מבקשת, לא מתביישת לנדנד לו...".
• "גדלתי בבית מלא אמונה. ההורים המדהימים שלי לימדו אותי להתלהב ולשמוח מכל דבר קטן, לראות אור מתוך חושך, לקוות לטוב, למצוא תמיד נקודות מאירות. למשל: השבעה על אחי פדיה הייתה בעצם שבעה רביעית, אחרי אבא ואח ובן דוד, ופתאום מצאתי את עצמי אומרת לאחים שלי: אתם יודעים, יש אנשים שאין להם בית. הם מפונים. הם יושבים שבעה במלון בלי חדר משלהם ללכת ולבכות בו. אנחנו אומרים תודה על כך שיש לנו עכשיו בית משלנו?".
• "אם איבדתי ארבעה אנשים יקרים ונשארתי בחיים – אני חייבת לתת לכך משמעות. אחרי כל מה שעברתי, אני רוצה שתהיה משמעות לכאב הזה, שזה יאפשר לי לעזור לאחרים. בכל פעם שחשים כאב ועוברים משבר צריך להגיד לעצמנו: שזה לא יהיה לחינם".

תודה, אורית. בשורות טובות.