פרשת מקץ: נר אחר נר, שיבולת אחר שיבולת, יום אחר יום. הטוב ינצח

אופן קיומן של רוב מצוות התורה הוא בבת אחת ובאופן מושלם, ולא בשלבים.

גם מצווה שאורכת שבעה ימים, כדוגמת מצוות ישיבה בסוכה, ניתן לקיימה במשך שבעה ימים, אך בכל רגע מקיימים את המצווה באופן מושלם. רוב המצוות לא נעשות "בהמשכים".

ישנה מצווה אחת יוצאת מן הכלל, ואופן קיומה הוא לאט לאט ובשלבים: הדלקת נרות חנוכה. נבאר.

ידועה המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בנוגע לאופן קיום מצוות הדלקת נר חנוכה: "מצוות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא ע"ב). להלכה אנו נוהגים כבית הלל, ואנו מקיימים את המצווה בשלבים, על ידי כך שביום הראשון אנו מדליקים נר אחד, ביום השני שני נרות, ורק ביום השמיני מדליקים את כל שמונת הנרות.

מה משמעות הייחודיות הזו? הרי נרות החנוכה נועדו להזכיר את נס פך השמן שהספיק להדלקת נרות המקדש במשך שמונה ימים, ושם הרי הדליקו מידי ערב את כל שבע הנרות במנורת המקדש? למה המצווה נעשית בשלבים? (שאלה זו מופיעה במקומות רבים, ביניהם ב"פני יהושע", שבת כא ע"ב).

הדעה של בית שמאי היא הפוכה. לדעתם, יש להדליק ביום הראשון את כל שמונת הנרות, ואחר כך – פוחת והולך, עד שביום השמיני אנו מדליקים נר אחד בלבד. גם דעה זו דורשת הסבר. ראשית, הרי הנס בבית המקדש גדל מיום ליום, שהרי בכל יום שבו השמן לא נגמר, הנס הלך והתפשט, אז למה לדעתם יש להפחית את הנרות מידי יום? ובאופן כללי – הרי הכלל הגדול במצוות הוא "מעלין בקודש ואין מורידין". מדוע לדעת בית שמאי יש להפחית מידי יום? (שאלה זו מופיעה במהרש"א על התלמוד שם).

גם בית הלל וגם בית שמאי זקוקים להסבר. ננסה להבין את מהות העניין, וכיצד זה אקטואלי לחיינו.

כולנו חווים רגעי חושך בחיינו. הדבר יכול לקרות בתוכנו, בחיי הזוגיות שלנו, בחינוך הילדים ועוד. כאן עולה השאלה, איך מסלקים את החושך ואיך מתחילים להאיר? ישנן שתי דרכים. דרך אחת היא להיאבק בחושך, ובלשון ספר תהלים: "סור מרע". כלומר, כשאדם רוצה להתקדם בעבודת השם, דבר ראשון עליו לסור מהרע, לעזוב את הרגליו הרעים ואין ספק שזה לא קל, אולם יש דרך שנייה: "ועשה טוב". להדליק "אור", להעצים את הטוב הקיים בתוך כל אחד מאתנו ולהציף אותו החוצה.

דוגמא מתחום הזוגיות: בני זוג שחוו תקופה קשה ונחלש הקשר ביניהם. אפשר להתמקד בחלק המאתגר ולנסות להבין את הסיבות שגרמו לכך, אולם אפשר להתמקד בגישה חיובית ולהציע להם להקדיש זמן להיות יחד, לחוות מחדש חוויות טובות ולהעצים אותן.

כך גם ביחס לחינוך ילדים. במקרה שילד עושה בעיות בבית הספר, גישה אחת אומרת להתמקד בענישה – אין משחקים, אין מחשב וכו', וכך להילחם ולהדוף את "החושך", אולם אפשר ללכת בגישה הפוכה: לסכם עם הילד על מבצע שבו הוא מתנהג טוב למשך תקופה ובסופה הוא מקבל פרס חשוב. הגישה הזו רואה את החלק הטוב שבילד, ופועלת לחזק אותה.

הגישה הראשונה נתמכת בלשון הפסוק: "סור מרע" – ורק אחר כך "ועשה טוב". אולם הגישה השנייה סוברת "סור מרע" על ידי "ועשה טוב" (בשם האדמו"ר מקוצק).

כמובן, שתי השיטות נצרכות, אולם השאלה היא מאיפה מתחילים? על מה לתת את הדגש?

זאת המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי. בית שמאי סוברים שהשלב הראשון הוא "סור מרע", כלומר - סילוק החושך, לכן לשיטתם יש להתחיל עם עוצמת אש מלאה ומקסימלית, ואחר כך להנמיך את הלהבות, שהרי כדי לסלק רע מהנפש ולהיאבק ברע או בתאווה מסוימת, נדרשים בהתחלה כוחות חזקים ואחר כך כוחות מועטים יותר. ביום הראשון למאבק צריך אורות גדולים ולהבות גבוהות שיפעלו נגד היצר הרע, ומיום ליום אפשר להנמיך את עוצמת הלהבות.

בית הלל סוברים, שבמקום להשקיע אנרגיה רבה על הסרת הרע – וספק אם זה יצליח, יש להתחיל מ"ועשה טוב". על האדם להאיר את הטוב האלוקי הקיים בו בטבעיות, להדליק בהתחלה נר אחד, וכך, בטבעיות, האור יגבר מיום ליום עד שהרע יסתלק מאליו.

נפסקה ההלכה כבית הלל.

הרעיון הזה בא לידי ביטוי גם בפרשת השבוע, בחלומות פרעה.

פרעה חולם על פרות טובות ופרות רעות, ולאחר מכן על שיבולים בריאות ושיבולים שדופות. בשני החלומות הרע "אוכל" את הטוב, ופרעה נבהל מחלומותיו. יוסף לא נבהל, והוא אומר לפרעה – אל תדאג, נכון שיהיה רעב, אולם הרעב לא יגבר והטוב לא ייעלם, מה שצריך הוא להתכונן כראוי. יוסף פורס בפני פרעה תכנית עבודה בה העם נדרש לצבור בר, חיטה אחר חיטה, במשך כל שנות השבע, וכך לאט לאט תצטבר תבואה רבה שתספיק לכל מצרים במשך שנות הרעב.

למה פרעה לא חשב על הפתרון הזה לבד? מדוע הוא נבהל?

ניקח את החלומות הללו לחיים שלנו. החיים מורכבים מתקופות טובות – מוארות, ותקופות פחות טובות – חשוכות. השאלה היא, איך מתמודדים עם החושך?

פרעה לא חשב על הפתרון שהציע יוסף, כי בעיניים של פרעה, כשהוא חוזה רע וחושך, הוא שוקע בייאוש ובעצבות. הוא מרגיש שאין לו האנרגיה והכוחות לגרש את הרע באמצעות הבערת "כל הלהבות" הטובות שלו, ולכן פרעה לא מוצא דרך פעולה להתמודד עם האכילה של הפרות והשיבולים הרעות. אולם יוסף סובר כבית הלל, שעל ידי עבודה איטית ועקבית, חיטה אחר חיטה, וכמובן עם עזרה מהשם, מצרים תעבור את התקופה הקשה.

יוסף האמין בשינויים, הוא האמין בהתגברות הטוב, וכשמו כן הוא – הוא האמין בלהוסיף קצת טוב כל הזמן, ואכן מצרים נכחה לראות בצדקת דרכו.

נמצאנו למדים, שכל אדם יכול להתהפך ולצאת מהמקום הכי נמוך למקום הכי גבוה. אין מעצור להשם להושיע ברב או במעט, מה שצריך לעשות זה להשתדל כמו יוסף ובית הלל – נר אחר נר, שיבולת אחר שיבולת, וכמובן גם תפילה וביטחון בהשם, וכך לאט לאט הטוב יגבר.