יפה אדר בראיון מצמרר: "מאז השבי, לא מצליחה לישון. כנראה שאני פוחדת להירדם"

שלושה שבועות אחרי שחזרה מהשבי, יפה אדר עדיין זוכרת הכל. היא בת 85, תושבת פתח תקוה במקור שבהמשך חייה התיישבה בניר עוז. היא עבדה בבית התינוקות ובמרפאת השיניים והקיבוץ הזה הוא חלק ממנה. זאת אולי הסיבה לכך שהיא מתקשה להאמין שהטבח הנורא התרחש בו.

"אני עד היום לא מצליחה לישון. כנראה שאני פוחדת להירדם. אני לוקחת כדורי שינה ולא מצליחה", היא מספרת לאילנה דיין בראיון ב"עובדה". "אם הייתי יכולה למחוק את הזיכרון, לא הייתי מוחקת, כי זה ביגר אותי. אבל אני חושבת שלמדתי משהו על עצמי, שלא ידעתי. אני לא ידעתי שאני אעבור 49 יום בשבי ואחזור כמו שאני".

על מסך הטלוויזיה בעזה היא צפתה בנכדתה אוריאן ובארבל - הנין שלה. "הראו לי קטע שאוריאן מתראיינת ואומרת שארבל בכה, והוא רוצה את סבתא יפה. הם (המחבלים) שמחו שיש להם מישהי שהייתה בטלוויזיה. סלבריטי. אבל נתנו לי קצת לראות ולא יותר. לא היה לי לא רדיו, לא טלוויזיה לא כלום. כדי להעביר את הלילות, עשיתי לעצמי 'חיים שכאלה'. עברתי בראש על החיים שלי".

"עשיתי גם מצעד הפזמונים", היא מתארת. "אני נורא אוהבת את בוצ'לי. כל בוקר זמזמתי את בוצ'לי, ואמרתי אלוהים, אולי זה יהיה לי יום טוב. אבל זה לא קרה. כשחטפו אותי, זה היה שבת בבוקר עם פיג'מה, לא ידעתי מה קורה עם המשפחה שלי. העדכון האחרון שקיבלתי היה שזוהר – הנכדה שלי שגרה בקיבוץ – מבקשת עזרה. ועם זה חייתי 50 ימים".

היא מספרת כי היא לא יודעת דבר על תמיר, הנכד שלה בן ה-38, שנמצא בשבי. "אנחנו לא יודעים כלום עליו. מי שהיה לידו בניר עוז, איננו כבר. אנחנו לא יודעים באיזה מצב תמיר. ואנחנו כל כך מבקשים ורוצים את תמיר בבית. כבר אתמול, לא רק מחר. אלא כבר אתמול, בבית. אני ממש דואגת לו".

היא משחזרת את היום הנורא: "הם נכנסו לממ"ד והחזיקו אותי שלא אברח, ורצו כסף. לקחתי אותם לחדר שינה, היה לי שם תיק ואמרתי קחו. ואז לקחו אותי בכוח. החזיקו אותי בידיים, הושיבו אותי ונסענו. הייתי מנותקת. אולי אמרתי להם 'עזבו אותי', אבל לא היה לי באמת מה להגיד להם. הם היו המונים. את לא מאמינה כמה. אני מתפללת לשמוע איזה הליקופטר צבאי, מסוק, שירה משהו. התמונה הזו שהבטיחו לנו 'גדר לא עבירה'. איזה גדר? הכל היה שטוח".

היא נשאלה איך החזיקה את עצמה כשצולמה בטנדר וענתה: "בזכות הילדים שלי. שהם ידעו, יראו, שאני שם בשבילם. אני לא אשבר. תהיו גאים בי, אני לא נשברתי. אמרתי לעצמי: אני לא אתן להם לשבור אותי. את התענוג של לראות אותי פוחדת אני לא אתן להם. לא בכיתי, לא הזלתי דמעה. בתוך עזה הגעתי לבית שהיה בית יחסית עזוב, אף אחד לא גר שם. הייתי בחדר לבד. זה או לשכב, או לשבת. ללכת להסתובב אין. יומיים לא הצלחתי לעצום עין. בלילה השלישי כבר לא יכולתי, נרדמתי, מותשת לגמרי. אף אחד לא ראה אותי חוץ מהשומרים ששמרו עליי. הם לא ענו לי כששאלתי מה הולך לקרות. גם השמות שלהם, כולם קראו להם מחמוד, זה לא השם האמיתי שלהם. גם בעלת הבית, פעם בשלושה ימים היא באה לעזור לי להתרחץ, היא אמרה 'אסור לי להגיד לך את השם'".

כעבור שבועיים יפה הועברה בלי הסבר, ובלי הודעה מוקדמת, למקום מסתור אחר, במתחם בית חולים ברצועה. "מכניסים אותי לחדרון ואז אני רואה אנשים מוכרים, אבל כל אחד עם שמלה, לא לבושים כמו שאנחנו רגילים. את כולם הכרתי/ ההרגשה כבר הייתה אחרת לגמרי, את לא לבד. רותי מונדר היא שכנה שלי, בית ליד בית, למעלה מעשרים שנה".

על השאלה מה אכלה בשבי' ענתה: "פיתה. דקות דקות כזאת, עם חבילת גבינה. מקבלים פעם ביום, תחלקי את זה בוקר וערב. בצהרים יש מגשיות עם אורז וחתיכת בשר שגם אנחנו צריכים לחלק. היו לנו שני ילדים צעירים, ברוך השם, את פחות אוכלת כדי שהילד יאכל, יהיה שבע. הייתה תקופה, בעיקר כשהפציצו את בית חולים שיפא, שכמעט לא היה אוכל. הילדות הקטנות של דורון בוכות, 'אמא אני רוצה לאכול, אני רעבה'. היו ימים שלא היה לנו מה לאכול. אבל העיקר שחזרנו".

ביום שישי, 24 בנובמבר, יפה מבינה שייתכן והיא תעזוב בקרוב. "ב-7 בבוקר העירו אותנו ואמרו תתלבשו ותהיו מוכנים. את יודעת כמה שעות חיכינו? אחר כך בא אחמד אחר, ונתן לנו שמלות אחרות וחיג'אב על הפנים סידר לנו. הילדים ציירו ורצו לקחת את זה – הם לא נתנו כלום לקחת. מה שהיה שיישאר פה וזהו. יצאנו עם הבגדים. בדרך, הם שתקו. ביקשו לשבת בשקט ולשתוק. נסענו ברחובות עד שהגענו לרחבה והוא עצר. לא ידענו למה הוא מחכה. והבנות של דורון כץ ישבו בשקט ולא הוציאו הגה. עד שבאיזשהו שלב הצלב האדום היו קרובים' והוא אמר לנו שאפשר להוריד את החיג'אבים. את מרגישה עם רגל אחת בבית. כבר הרגשת, הרחת, שאת באמת אולי אומרת להם שלום ולא להתראות".

אחרי שעתיים, הגיע הג'יפ הלבן של הצלב האדום. "הכי פחדתי מרגע החבירה עם הצלב האדום", היא מספרת. "כמויות שהסתערו על האוטו, דופקים על הדלתות וזורקים אבנים. לאורך הדרך המונים צובאים, ולכי תדעי מה הם יכולים לעשות. כשהגענו לידיים ישראליות אמרנו ברוך הבורא, תודה לאל אנחנו בבית".