"מה אני עושה פה? הם ממילא לא צריכים אותי פה". או שכן?

לעולם לא אשכח את סעודת השבת ההיא בבית חב"ד. איך כל מה שרצינו היה לברוח משם.

זה התחיל ממריבה קטנה בין כמה חבר'ה, ולאט לאט התפתח לתגרה של ממש. הבנות שישבו באמצע התחילו לבכות, ומה שהצלחנו להבין הוא שקבוצה מסוימת מאשימה קבוצה אחרת בגניבה שהתרחשה יום לפני כן בגסט האוס. מהר מאוד חזקי ואני הפכנו לבוררים והצענו פשרה, אך משנרגעו הרוחות – החלו דיבורים של שחוק וקלות דעת. אני ממש זוכרת איך מצאתי את עצמי מרחיקה את הילדים מהשולחן ומשחקת איתם, כשכל הזמן הזה השולחן הופך למושב לצים אחד גדול. הפעם היחידה שבה שקטו הרוחות היתה כשחזקי נעמד לדבר דברי תורה.

אני זוכרת שאחרי זה לחשתי לחזקי שאין לי מה לעשות כאן. אני רק רוצה ללכת. הם ממילא לא צריכים אותי כאן, עם כל הדיבורים האלה. חזקי חשב לרגע, ואמר לי: "תסתכלי על הזוג הזה שיושב בצד שמאל שלנו. הם לא מפסיקים להסתכל אלינו. לא מורידים את העיניים". זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את איתי ונורית. מבוגרים יותר משאר המטיילים, בשנות הארבעים לחייהם.

במוצאי השבת הם ניגשו אלינו כדי לשאול מאיפה הסבלנות. סיפרו שהם גרים בעיר יפו. את שני הילדים שלהם הם שלחו ללמוד בבית ספר מעורב של ערבים ויהודים, כי מבחינתם זה לא באמת משנה. כולנו אחד. לקחו חודש של חופש מהעבודה ויצאו לטייל קצת במזרח הרחוק, מה שלא הספיקו לעשות כשהיו צעירים ובלי כסף. הם לא חלמו אי פעם שיכנסו לבית חב"ד, כי זה ממש לא הסגנון שלהם, בלשון המעטה, אבל כשהם עברו ברחוב שלנו בצהרי השבת ושמעו צעקות בעברית דרך החלון, זה סיקרן אותם. "כשהתחילו הקללות התערבנו על כסף מתי תרימו את הקול", סיפרה נורית. "אבל זה לא קרה". היא החליטה להישאר רק בשביל הסקרנות מתי זה יקרה, ושכנעה את איתי שיישאר גם הוא. בינתיים הם הקשיבו לפרשת השבוע. חזקי סיפר אז על אברהם אבינו, ששמע את הקול של בורא עולם מבקש ממנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", אל מקום לא ידוע. כזה שאי אפשר לדעת מה ומי יהיה בו... ואברהם יוצא בלי לשאול שאלות. "מטורף הסיפור הזה", אומר לנו איתי, "אני חייב ללמוד איתך עוד קצת על הסיפור של אברהם".

אל בית חב"ד הם המשיכו להגיע גם כשהיה הרבה יותר רגוע ושלו. הם הגיעו לשיעורים של הערב ולישיבה בצוותא על הספות הצבעוניות, והמשיכו לבוא ולבקר אותנו גם בביקורים שלנו בארץ. נפשם נקשרה בנפשנו. בכל ערב שבת נורית מדליקה נרות, ואיתי מקדש על היין יחד עם הילדים. לא יודעת מה היה קורה אם היינו מאבדים את הסבלנות. אם הייתי קמה ויוצאת מבית חב"ד. אבל בכל פעם שקצת קשה לי, אני אומרת לעצמי: "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך". זה מרגיע אותי, קשה לי להסביר עד כמה. איכשהוא אני מרגישה שאני לא לבד בכל הסיפור הזה, ושבכל דבר שקורה בעולם – מסתתרים דברים נשגבים הרבה יותר ממה שחשבנו.