אפרת ברזל: "כולן להוציא ידיים מהחלונות ולהרגיש את הטיפות של הגשם"

אני רוצה לדבר על הגשם.

מה, בגלל שזו העונה?

לא, לא קשור לעונה. קשור לנשמה.

גשם ונשמה קשורים?

ברור שקשורים. במיוחד גשמים ראשונים אחרי שהתחלנו להתפלל עליהם.

זה היה סתם יום של חול, בתחילת הסתיו האחרון.

סתם טיילתי ברחוב בחזור מסתם מקום נטול חשיבות מיוחדת.

בדרכי עברתי ליד בית ספר. יסודי.

ראיתי שומר, ראיתי גדר, ראיתי מסרים חשובים תלויים על הקיר מימין לשער. יפה.

פתאום, התחיל לרדת גשם. זה היה יום מעונן, ימים כאלה שברור לך בהם שגשם עומד לרדת. והוא אכן החל מטפטף לו ביופי טיפותיו.

פעם, כתבתי כאן על "דיבורי גשם" שכדאי לדבר עם הילדים. ילדים בכל גיל. חוויות גשם הן חוויות גשם.

דיבורי גשם הם חיבור.

דיבורי גשם הם הקשבה לטיפה הנוחתת על האדמה, "שמעת את זה? תקשיב. טיפ, טיפ, הנה עוד, טיפ, בוא נהיה בשקט רגע ונקשיב לצליל הנעים שבו טיפה פוגשת את האדמה".

דיבורי גשם הם ריח של אוויר נקי ברחוב, "תנשום, תנשום שנייה עמוק, מריח?".

דיבורי גשם הם לעקוב אחרי מסלולה של טיפה על החלון, "סתכל, סתכל על זאת! באיזו מהירות היא מתגלשת, אויש, תראה איך אחותה נתקעה שם למעלה, אוי תראה, שתי הטיפות האלה התחברו יחד ונהיו לטיפה שמנה".

דיבורי גשם יוצרים חיבור, תחום עניין, בייחדנס. פשטות זמינה של שיתוף.

כי אפשר באותה נשימה, לא להסתכל עליו בכלל, לפתוח מטרייה, ולהמשיך בהליכה.

גשם זה דבר שאפשר בקלות להתעלם ממנו.

זה לא מעשה יפה.

כי את הגשם הזה?

ביקשנו, הוא הגיע, אז רגע, טיפה התייחסות.

הגשם המשיך לרדת בסתם יום החול שלי אז, ואני הסתכלתי על הילדות המקסימות בהפסקת בית הספר.

הן היו ילדות שמחות.

גם הן שמו לב לגשם.

גשם זה דבר להתפעל ממנו. להודות לבורא עולם עליו.

החזקתי ביד את הסורג של גדר בית הספר והתבוננתי על הילדות השמחות. כל מראה של ילדה שמחה יכול לקפוץ לך פנימה בחבל השמח שלך. חייכתי לעצמי ולהן, נהניתי. הייתי שם כמה שניות, המשכתי ללכת לענייני, הגשם המשיך לרדת, חלש, דליל. באנגלית קוראים למצב הגשם הזה "דריזלינג", טיפות דקות, רכות, פתיתיות כאלה. המשכתי ללכת,

כשלפתע נשמעה הודעה החלטית ברמקול של בית הספר, אי אפשר היה שלא לשמוע אותה: "אף ילדה לא יוצאת לחצר, כולן להיכנס פנימה, באופן חד משמעי ילדה שתימצא בחוץ תיענש, כל הילדות להיכנס מיד פנימה".

הילדות היו ממש ממושמעות ונכנסו מיד פנימה.

על חלק מפניהן עוד היו אגלי טל של שמחת הגשם הדק. הן רצו פנימה.

התחיל להיות רטוב שם בחוץ.

אני ודאי מבינה את רצון השמירה מרטיבות, צינון, שובבות סחוטה וגרביים רטובים להמשך היום, שיביאו עמם מצע נח למגורי סטרפטוקוק בגרון, מחסור בימי עבודה והיעדרות מיותרת בהמשך. מבינה.

אבל אני עוד יותר מבינה את הילדות המאוכזבות, שרצו עוד רגע קט לשחק מחבואים עם הגשם, לרוץ בו, להירטב בו, להסתכל לשמיים ולהבין מאיזה גובה הוא בא.

מבינה את הצורך להוציא לשון גדולה גדולה החוצה ולדוג טיפות.

אני יודעת שמנהלת בית הספר הזה לא כועסת עלי,

כי גם ככה הכרתי אותה,

וגם ככה היא מכירה אותי.

אנחנו מסתדרות פיקס כבר שנים.

עשיתי אחורה פנה, ונכנסתי אליה. בעצם, קודם דפקתי בנימוס מכבד על דלתה הפתוחה.

"הו, אפרת, מה את עושה פה? מה שלומך?".

היא היתה נחמדה, ועשתה לי קפה חם, טעים כזה.

"באתי לשאול איזו שאלה על הגשם. עברתי כאן במקרה, סתם, והתחיל לרדת גשם, ושמעתי ברמקול, במקרה שמעתי, אמרו לבנות להיכנס מיד".

"ובכן", היא שאלה, "מה הבעיה?".

"לא בעיה", אמרתי, "אלא שגשם בתחילת העונה, כזה שמשמח ילדות, הוא משהו לצאת אליו ולהודות, הוא תוצר של התפילות של הקטנות האלה".

"אני לא מסכימה שהן יירטבו ותהיה כאן חגיגה".

"ודאי", אמרתי, "אז אולי רק חידוד של ניסוח? כי גשם הוא דבר שיורד מן השמיים, הוא מחזק אמונה, הוא בריא לנשמה, הוא טהור ואורגני".

מה אכפת לי להיות רגע בעלת תשובה.

"מה את מציעה?", היא שאלה.

"שאולי תודיעו ברמקול, כשמתחיל גשם בהפסקה: 'בנות, בנות, גשם יורד, כולן להוציא ידיים מהחלונות של הכיתות ולהרגיש את הטיפות בקצות האצבעות, לספר למורה בחמש הדקות הראשונות איזה סוג של שמחה והודיה לה' הרגשתן, איפה ניגבתן? איזה טעם היה להן, לטיפות, מי טעמה וראתה כי טוב ה'?'.

"ניסוח כזה".

היא הסכימה, המנהלת הנפלאה הזו. לקחה את המיקרופון של מערכת הכריזה, אמרה נוסח דומה, אם כי קצת שונה, וסגרה.

יצאתי לרחוב, הסתכלתי לשמיים, ואספתי טיפה אחת שירדה לי על הלחיים.