תחרות הסיפור הקצר: התיק של הרב

מקסיקו סיטי היא אחת הערים היפות בעולם, ולולא הסיכונים שבה – היא הייתה אחת הערים המתוירות בעולם. העיר עצמה מלאה בשוטרים, אך רובם לוקחים שוחד ומעלימים עין מעבירות פליליות וכדומה. כך, לדוגמא, שוטר יכול לעצור אותך על אי עצירה בפס לבן, ולא להסס מלבקש כסף תמורת שחרור מהיר ללא דו"ח. זה קרה לי באופנים שונים כמה פעמים, ובכל פעם שלפתי לשוטר החייכן 100 פסו, והמשכתי בדרכי.

אני איש עסקים שמגיע למקסיקו סיטי כמה פעמים בשנה, במסגרת עבודתי אני מחפש מפעלים שיכולים לייצר מוצרים שונים עבור תעשיות מקומיות במדינות מערביות. לא הרבה יודעים, אבל במקסיקו כוח העבודה זול כמעט כמו בסין. השכר הממוצע שם הוא כ-8400 פסו בחודש, שזה בערך 1700 שקל בחודש. למעשה, במקסיקו סיטי יש מעט מאוד אנשים שיש להם כסף, והרבה מאוד עניים.

כמו שאמרתי, אני מגיע למקסיקו סיטי כמה פעמים בשנה, ותמיד יש לי נהג קבוע שלוקח אותי משדה התעופה לשכונה היהודית שנקראת "פולנקו", שם אני מתארח. הנהג שמסיע אותי, קוראים לו פרנסיסקו, והוא דובר עברית במבטא ספרדי כבד, אך אפשר להבין אותו די בקלות.

באחת הפעמים נחתי בנמל התעופה במקסיקו סיטי אחרי טיסה ישירה מישראל, ופרנסיסקו חיכה לי עם שלט גדול שכתוב עליו שמי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני פוגש אותו.

"פרנסיסקו", קראתי לו מרחוק, "אולי די עם השלט?".

"אני לא יכול", הוא ענה לי בחיוך מקסיקני רחב, "התרגלתי".

"טוב, נו", עניתי בקול עייף, "בוא ניסע".

לפנינו הייתה דרך של כחצי שעה, ואני, שכל רצוני היה לנמנם קצת, נאלצתי לשמוע את הגיגיו של הנהג המקסיקני על הפוליטיקה הישראלית. למי שלא יודע, פרנסיסקו הנהג עובד בבקרים גם עם רבנים מישראל, שמגיעים למדינה על מנת לגייס כספים לכל מיני מטרות חשובות, וכך יוצא שפרנסיסקו מעורב יותר ממני בפוליטיקה הישראלית. ואני עוד חשבתי לתפוס תנומה...

פרנסיסקו מביט בי דרך המראה, ורואה שאני מנסה בכוח להחזיק את עיני פקוחות. "תקשיב", הוא מעביר נושא בחדות, "אני אספר לך סיפור מדהים, ונראה אם תרצה להמשיך לישון".

"סיפור זה טוב, פרנסיסקו", אמרתי והסתרתי פיהוק גדול, מנסה לסדר את הראש על המשענת של הרכב.

"אז ככה", הוא אמר, והציץ שוב לראות אם אני ער. "אתה שומע?".

"כן, כן", עניתי, "אני כבר במתח – תתחיל".

"את הרב X מבני ברק אתה מכיר?".

אימצתי את זכרוני לרגע. השם נשמע לי מוכר.

"אתה בטוח מכיר אותו, הוא מגיע לכאן פעמיים בשנה לגייס כספים למוסדות שלו, ואני הנהג המועדף עליו".

נזכרתי לפתע. "כן, ודאי שאני מכיר אותו!".

"אז הרב הזה מגיע אלי כל שנה, ואני לוקח אותו לגבירים כדי שיתרמו לו. אתה לא יודע איזה כבוד נותנים לו היהודים המקומיים, אתם היהודים אוהבים לתת כבוד לרבנים שלכם".

"נכון", הוספתי, "יש לנו הרבה סיבות לחלוק כבוד לרבנים, בעיקר בגלל התורה שלהם". ניסיתי להסביר לפרנסיסקו את חשיבות התורה, אבל הוא כבר רצה לספר, אז המשכתי להאזין.

"כמו שאמרתי, הרב מגיע למקסיקו סיטי כל שנה, ואני לוקח אותו ליהודים עשירים שתורמים לו בנפש חפצה. אני, כמו שאתה יודע, בבוקר לוקח רבנים לגיוס תרומות, ואחרי צהריים עובד כנהג מונית ברחבי העיר.

"באותו יום לקחתי את הרב X אחרי ששהה בעיר כשבועיים, והיה אמור לחזור לארץ למחרת. בסביבות השעה 12 סיימנו את הסיבוב, והרב שילם לי כדרכו בנפש רחבה על כל הטרחה שלי אתו. נפרדנו כידידים, הרב יצא לכיוון בית המדרש ואני הנעתי את הרכב ויצאתי לעבודה השנייה שלי כנהג מונית.

"אחרי כמה דקות של נסיעה התחילו לי כאבי ראש חזקים, והבנתי שאני לא יכול להתרכז בנסיעה. שתבין, אני 30 שנה עובד על הרכב, ומעולם לא כאב לי הראש כל כך. בדרך כלל אני בריא כמו שור, בטח בזכות הצדיקים שנוסעים איתי. מידי פעם אני קצת חולה, אבל לא משהו שיגרום לי לחזור הביתה ולנוח. אבל הפעם זה היה חד ומציק, אז סובבתי את הרכב, עשיתי פרסה וחזרתי הביתה.

"הגעתי לביתי, מדדה על שתי רגלי, וצנחתי למיטה חצי מעולף. אפילו לאשתי לא אמרתי שלום. הייתי חייב שינה טובה. לפני זה שמתי את הטלפון על 'שקט', לא רציתי שמישהו יפריע לי לנוח.

"קמתי כעבור כמה שעות, רענן כמו חדש. כמעט חשבתי שהגיע הבוקר, אבל לא, עברו רק כמה שעות, ועדיין היה חושך בחוץ. ואז הדלקתי את הטלפון שלי, ואתה לא מאמין מה אני ראיתי".

"מה?", שאלתי בבהלה, שוכח שרק לפני חמש דקות הייתי גמור מעייפות.

"אני רואה", המשיך פרנסיסקו לספר כאילו שהוא בחוג דרמה, "אני רואה שיחה אחת שלא נענתה מהרב X, שיחה אחת בלבד.

"אני חוזר לרב, והוא, בקול רגוע ושלו שמעולם לא שמעתי, אומר לי שהוא שכח את התיק שלו במושב האחורי, ואם אוכל ללכת לבדוק שהוא עדיין שם. אמרתי לו שכן. ידעתי מיד לאיזה תיק הרב מתכוון – לתיק עם הכסף".

"כמה כסף היה שם?", שמעתי את עצמי שואל בלחץ, ונעתי באי נוחות במונית שטסה לה בכבישי מקסיקו סיטי.

"כמה אלפים!", ענה לי פרנסיסקו. "אולי עשרות אלפים. זה רב חשוב, כולם תורמים לו".

"ומה עשית?", מיהרתי לשאול.

"מה עשיתי, אתה שואל? רצתי מהר למונית שלי, ככה, איך שאני, פתחתי את הדלת האחורית למקום שבו הרב ישב, ומה אני רואה?".

"מה?!", שמעתי את עצמי נלחץ שוב.

"אני רואה את התיק של הרב מונח שם, בלי שאף אחד נגע בו".

"הא", פלטתי אנחת רווחה. "ברוך השם. אבל בעצם, למה שמישהו יפרוץ לך לרכב?", תהיתי.

"אז זהו, שכאן, ליד הבית שלי, אף אחד לא יפרוץ לי, כי מי מתעסק עם פרנסיסקו... אבל אם הייתי ממשיך לעבוד באותו היום, אני לא חושב שמישהו שהיה מוצא את התיק עם הכסף היה בכלל טורח להתקשר לרב כדי להחזיר לו את התיק. הוא היה נעלם מהעיר תוך רגע".

"בטח", הוספתי, "מקסיקו, עם כל ה-130 מיליון תושבים שלה, לך תמצא את הגנב, זה לא בני ברק שבה כולם מכירים את כולם. נו... והרב שמח?".

"מה זה שמח? נסעתי אליו במהירות, ובדרך שמתי לב שאין לי בכלל כאב ראש, הכל נעלם. הגעתי לרב, שישב בבית המדרש המקומי ולמד. הוא נראה קצת מרוגש ולא הפסיק להודות לי, יכולתי לראות שהוא דאג מאוד, אבלי לי הוא לא סיפר עד כמה".

"הוא שאל אותי למה לא עניתי לו לטלפון, ואני הסברתי שמיד אחרי שהוא עזב אותי היו לי כאבי ראש חזקים מאוד וסחרחורות, ולא יכולתי להמשיך בנסיעה, עד כדי כך שהלכתי הביתה לנוח, כמו שכבר סיפרתי לך. הרב הבין מיד את גודל הנס, כי גם הוא ידע שפרנסיסקו הוא גם נהג מונית, ומיד בירך 'שהחיינו' בלי שם ומלכות להודות להשם על המציאה.

"נו... אתה עדיין ער?", שאל אותי פרנסיסקו.

"בטח ער", אמרתי. אחרי סיפור מחזק שכזה באמונה אפשר לישון בכלל?

הגענו לפולנקו, השכונה היהודית היפהפייה של מקסיקו סיטי, ונפרדתי בידידות מפרנסיסקו הנהג, כשאני לא מפסיק לחשוב על הסיפור שסיפר לי הגוי הזה, ואיך עד כמה שהוא גוי, ולא מבין ביהדות, אפשר לראות את ההתלהבות שלו מהנס הגלוי שקרה לרב. עד כמה אנחנו צריכים לראות ולהתלהב מהנסים שקורים לנו כל יום ויום.

עליתי לדירת האירוח שלי, וערכתי כמה שיחות טלפון, עד שהגעתי לאחד מבאי ביתו של הרב X המדובר. בכל זאת, לא יכולתי לסמוך על דמיון מקסיקני מפותח. הבחור שענה לי לשיחה אישר לי את הסיפור מילה במילה. הוא גם הוסיף שהרב התקשר פעם אחת לנהג, ולא יותר. "זו מידת הביטחון של הרב, הוא עשה את ההשתדלות שלו, וזה הספיק לו. זה משהו שצריך לקנא בו", אמר לי.

ואני, עם כל העייפות שהייתה לי, לא הצלחתי להירדם כל אותו הלילה.