תחרות הסיפור הקצר: אליהו הנביא שלי

הלכתי לבדי, מטביע את צעדי בחול הרך ורוח הים מכה בי.

עוד יום שאני מנסה להצליח בו, להתקדם, לפרוח, אבל לא כל כך טוב בזה... במשך תקופה שמרגישה כמו נצח רק ניסיתי למצוא את מקומי. עברתי מעבודה לעבודה, ממשרה חלקית לאחרת ו- אין כלום. "זה מסביר למה אתה משוטט על שפת הים בשעה מאוחרת כזאת, וחסר מעש באופן כללי", גיחכתי במרירות לעצמי. בחור שכמעט מחליף קידומת לעשור הרביעי בחייו, שמתגורר במחסן קטן ושהנכס הנחמד ביותר שלו זה רכב.

טרנטה.

"תודה, אלוקים!", התנערתי פתאום. "לפחות אני בריא. אני מסוגל לקום בבוקר מהמיטה, יש לי מקום לישון בו, יש לי קורת גג ורכב נחמד. תודה, השם!". הכוכבים נצצו והשתקפו במי הים שעלו וירדו בקצב אחיד. האזנתי לצלילי המים והרוח והופתעתי לראות שאני לא לבד. שמעתי בכי.

נער צעיר ישב על סלע במרחק לא כל כך גדול ממני והתייפח חרישית, פניו טמונות בין ברכיו.

"היי, ילד, הכול בסדר?", טפחתי בעדינות על כתפו. הנער הרועד הרים אלי את ראשו. "כן, אני בסדר". הוא משך באפו והוציא משום מקום פחית של משקה אנרגיה כלשהו. הוא שתה את כל מה שנשאר בה בלגימות גדולות.

"למה אתה כאן לבד? כבר מאוחר", המשכתי לשאול את הצעיר, שקימט את הפחית הריקה ולא ענה תשובה מחייבת.

"זה לא משנה. גם אתה פה לבד ומאוחר". גם אם הוא בכה לפני דקה, לא היה לכך זכר כעת.

"איך קוראים לך?", שאלתי, רק כדי להתחמק מלהתפלסף על ההבדלים בינינו ולתרץ את עצמי.

"מוטי".

"אוקיי, מוטי, אולי אתה צריך טרמפ הביתה?".

ניצוץ של ברק חלף בעיניו, אבל עדיין ניסה לשמור על מבט קשוח. "אתה זר. איך אני יכול לסמוך עליך?", שאל. "נכון. אבל איך תכננת לחזור מלכתחילה?!". היה מאוחר מדי בשביל אוטובוס, וברור שהוא תכנן לתפוס טרמפ או... "אתה תכננת לא לחזור?", נזכרתי בימים שבהם אני הייתי נער.

"תכננתי", הוא הודה, "אבל קר לי", מוטי קם וניער את החול הלח ממכנסיו. "וכולם כבר הלכו".

"בוא", אמרתי לו. "אני חוזר עכשיו, ולא תהיה לך עוד הזדמנות". הוא עקב אחרי מכונס בתוך הג'קט שלו.

הנסיעה חלפה על שנינו בשתיקה יחסית, ניסיתי לדובב את הנער, לשאול אותו איפה הוא לומד ומה התחביבים שלו, מנסה עד כמה שיותר להתעלם מהעובדה שהוא נזרק היום מן הישיבה הרביעית שלמד בה השנה. הוא לא טרח ללכת הביתה או להודיע למישהו איפה הוא נמצא. הסתכלתי עליו דרך המראה – בחור צעיר שרק רוצה להיאחז במשהו. הוא היה נראה ילד מקסים, בן טובים, ושכונת המגורים שכיוון אותי אליה הראתה שגם הבית שממנו התרחק משופע כלכלית. שניה לפני שיצא מהרכב שלי במלמולי תודה עייפים, הסתובבתי אליו ואמרתי לו: "לפעמים אתה צריך להאמין במישהו גדול יותר מעצמך. תגיד לו שקשה לך, תבקש ממנו עזרה. הוא תמיד שומע, גם אם אתה לא מרגיש את זה כל כך. זה מה שייתן לך כוח ברגעים הקשים. זה מה שאני עשיתי שם, ואולי זה מה שאתה חיפשת... שיהיה בהצלחה, ילד!". סיימתי לומר את מה שהרגשתי שהייתי חייב להגיד. ראיתי אותו נושך את שפתיו ומחייך חיוך קטן.

"תודה לך", הספקתי לשמוע, לפני שטרק את הדלת ונעלם לתוך בניין גדול ומפואר. באמת קיוויתי בשבילו שהוא יסתדר, והאמת... שגם אני.

נאנחתי והתנעתי את הרכב שוב. מחר מחכה לי עוד יום גדוש בחיפוש עבודה, בתפילות ובתקוות.

שיר ישן ומוכר שהתנגן ברדיו גרם לי לחשוב שוב על הבחורון מהים, ותחושה פנימית אמרה לי שממש הצלתי אותו.

***

זהו זה, ראיון עבודה אחרון להיום.

זו חברה גדולה, והתנאים בה טובים מאוד... "השם, בבקשה תעזור לי!", מלמלתי בשקט כשהמזכיר קרא לי להיכנס. המנהל ישב שם, מול שני מחשבים, וטלפון שצפצף במרץ התריע על הודעות חדשות. הוא המהם וסימן לי לשבת, מציץ עלי מתוך המסך ושאל – "תזכיר לי?"...

"אני לראיון עבודה... אליהו..." התכווצתי במקומי על כיסא משרדי מרופד. מתברר שהוא היה באמצע שיחת טלפון כל הזמן הזה. הוא ניתק ואמר: "כן, אליהו, תקשיב. באמת שזו תקופה ארוכה של עומס... אבל אנחנו מחפשים אנשים מקצוענים, עם הכשרה, יחסי אנוש מעולים והמלצות. אני באמת מצטער על הטעות". הוא הביט בי ושתק לרגע. שוב הרגשתי את התחושה של הבור השחור שנפער בתוכך כשאתה חווה כישלון אחר כישלון. שוב זה הסיפור של "אין מספיק המלצות", או "אנחנו מחפשים אנשים מיוחדים ומנוסים", ואני בכל פעם מוצא את עצמי שואל – איך יהיה לי ניסיון אם אף אחד מהם לא נותן לי הזדמנות להוכיח את עצמי?! אני יכול לעשות את זה, אבל את אף אחד זה לא מעניין. עמדתי לקום ולצאת. זה היה כנראה עוד "לא" בדרך ל-"כן" שאני מייחל לו.

הדלת נפתחה מאחורי, והופתעתי מאוד לראות בידי מי. בהתחלה הוא לא שם לב אלי, אלא פנה היישר למנהל וקרא לו...

"אבא! אני רוצה כבר ללכת הביתה, אין לי מה לעשות כאן...". הוא סוף סוף הסתכל עלי.

"מה אתה עושה כאן?!", הוא שאל, והמבט המשועמם שהיה לו הפך לברק חיוני. האב-מנהל הסתכל על שנינו במבט שואל. שחררתי חיוך קטן, והושטתי יד ללחיצה. "מוטי, מה שלומך?". הוא הנהן במרץ ולחץ לי את היד. "אבא, זה האיש שהביא אותי הביתה, זה אליהו הנביא שסיפרתי לך עליו!". אולי הסמקתי קצת. הרגשתי חמימות נעימה שעוברת דרך לחיצת היד היישר ללבי.

"אליהו", המנהל גרד בזקנו ואז הסתכל אלי, והפעם היה בעיניו משהו אחר. הן היו עיניים של אבא טוב.

"אתה הוכחת את עצמך בראיון אחר...", הוא הסתכל שוב על בנו ואז הנמיך את קולו: "אני לא יודע איפה הוא היה יכול להיות עכשיו אם לא אתה. הוא סיפר לי שאליהו הנביא הציע לו טרמפ".

פלטתי צחקוק מובך. "כן, אבל אני רק אליהו. באמת". המנהל נשען על כיסאו, ושלף מסמך כלשהו מערימה גדולה שהייתה על השולחן.

"מה, אז... התקבלתי?", שאלתי בזהירות, עדיין לא מאמין.

הנס שלי קרה?!

"רק תחתום", המנהל חייך, והגיש לי את המסמך עם עט מוזהב

"בהצלחה, אליהו", מוטי ברך אותי בכנות. "צדקת, היה שווה להאמין ולבקש". הוא יצא, אבל אני בטוח שראיתי אותו מרים את עיניו וממלמל משהו.

"תודה", לחשתי גם אני. "תודה לך, השם".

* * *

שנה לאחר מכן

הנחתי קצת ופלים ועוגיות בצלחת, ושמתי אותה על השולחן ליד בקבוק המיץ. דפיקה בדלת הפכה לתיפוף נמרץ. "פתוחחח!", זימרתי בחזרה. מוטי נכנס, וגמרא עם קצוות מתפוררים בידיו. שעת הלימוד היומית שלנו התקדמה בקצב מהיר, ופתאום מצאנו את עצמנו מדברים בדרך, כשאני מלווה את מוטי לביתו.

"רק רציתי לומר שוב תודה", חייכתי. "בפעם המיליון", הוא החזיר לי בחיוך משלו, כשעיניו רציניות. "ועדיין זה לא מספיק. היית האדם הנכון בזמן הנכון. לפני שהגעת חשבתי שלעולם אף אחד לא יידע, ואף אחד לא ירגיש". עצרתי במקומי. את החלק הזה בסיפור מעולם לא שמעתי.

"אבל טעיתי, ואז אתה הגעת. תודה על שהצלת את חיי", מוטי חיבק אותי, והרגשתי את לבו פועם בחוזקה.

חשבתי לעצמי: בן אדם יכול לעשות משהו, ולא לקלוט שהמעשה הקטן שלו משפיע על חייו ועל חיי אחרים. אני עדיין שומע את מוטי ואביו קוראים לי בסתר "אליהו הנביא" שלהם. בעצם, כל אחד יכול להיות כזה. מושיע רנדומלי, מציל כל יכול. לעשות טוב לאחרים ובסופו של דבר – גם טוב לעצמך.