תחרות הסיפור הקצר: חוב ש(לא) שולם

עיניים במראות, הראש מרוכז, נסיעה איטית, אבל פתאום זה הגיע. "בום! קככככ...".

הבנתי. אשר יגורתי בא לי, שפשפתי למישהו את האוטו מאחור. כדרכם של מעורבי תאונות, יצאתי מהרכב, הבטתי על הנזק, החלפתי כמה מילות התנצלות עם בעליו, השארתי לו מספר, ונסעתי מהמקום. מצלמה אמנם לא הייתה לי, אבל סמכתי על מראית העין שלי, שפשוף קטן ותו לא.

לאחר כחצי שעה, הגברת שמאחורי המספר שצלצל אלי, חשבה דווקא אחרת. "שלום אני מדברת עם יוסי?", שאלה האישה הכבודה. "ראית את השפשוף שעשית לרכב של הבן שלי? אני מקווה שאתה יודע איך לשלם לנו על הנזק", אמרה בטון מאשים.

"גברת, זוהי סך הכל שריטה קטנה, זה לא כל כך קשה לשלם", אמרתי בהתנצלות.

"שריטה קטנה?!", התפלאה הגברת. "יש כאן שריטה עמוקה באורך של חצי מטר לפחות, אם זו קטנה, מהי גדולה?", שאלה שלא בכדי לקבל תשובה.

"מחילה", התחלתי להתגמגם, "אני ראיתי רק שריטה קטנה וגם כך אמר לי הבן, איפה יש עוד שריטה? לא ראיתי, אולי זה היה לפני כן?".

כאן הצלחתי לעורר את זעמה של היושבת או עומדת מאחורי השפופרת. "אדוני!", אמרה בזעם, "אנחנו שומרים על האוטו כבבת עינינו! הוא היה מבריק ונוצץ, כל השריטות באשמתך! הבן שלי לא רצה להתווכח אתך, הוא עדיין בחור צעיר, אבל אתה לא תנצל את התמימות שלו! אתה תשלם את הכל!". עכשיו הרגשתי אני מולה כמו בחור צעיר...

ממקומי ניסיתי לרכך את האוירה. "טוב גברת, אני רוצה לראות תמונות. אין לי אמנם אפשרות לקבל תמונות בפלאפון, אבל יש לי חבר שעובד בכולל שלנו, אתן לך את המספר שלו והוא יראה לי אחר כך את התמונות".

לאחר שלקחה את המספר, התברר שהיא מכירה את האיש, וגם את הכולל שאני לומד בו. "אה, אתה לומד בכולל הזה?", שאלה עם טון מעט סלחני. "אני אשלח את התמונות, אבל אולי תנסה לערב את הביטוח, למה שתשלם את זה, הרי אתה אברך?".

סברא נכונה, אבל יש בה בעיה. הרכב של חבר שלי, ורק בעוד שבוע אגיע לגיל שמכוסה בביטוח... המשמעות היא, או שאני מדווח לביטוח על התאונה בעוד שבוע ומקבל כיסוי, או שאני סופג את ההשלכות של מדת האמת.

בחרתי בדרך השנייה. אני עלול להפסיד? אולי, תכף נראה...

אחרי יומיים ראיתי את התמונות. אמנם עד היום לא נראה לי שבנסיעה לאחור אפשר לעשות כזה נזק, אבל אמרתי להם שקודם כל יבדקו את אומדן הנזק במוסך, ואחר כך נראה מה נעשה.

עברו שבוע ושבועיים, ולא שמעתי מהם דבר. עברו עוד חודש חודשיים ושלושה, ועדיין אין שיחה ואין תביעה. בלבי כבר התחלתי לחגוג. הנה, הם כבר מבינים שאני לא אשם, הם מסתדרים לבד, ועוד מעט כבר יחול על הסיפור חוק התיישנות...

***

יום תענית אסתר תשפ"ב, חצי שנה אחרי התאונה.

חזרתי מהכולל עייף. הערב אני עוד אמור לקרוא את המגילה פעמיים, אני חייב לנוח ולאגור כוחות לזה, זו מלאכה לא פשוטה עם אחריות שמחייבת.

שיחת טלפון מישיבת "אור החיים" מירושלים. 'מה הם רוצים?', חשבתי לעצמי. 'תרומה? אני הרי כבר תורם להם! אני לא אענה עכשיו, אבל אם יתקשרו עוד פעם, אענה ואשאל לרצונם'.

אחרי חמש דקות תוך כדי שאני מתארגן לשינת הצהרים, עוד שיחה נכנסת על הצג. מספר לא מוכר. 'מי זה עכשיו?', שאלתי את עצמי. לא רציתי לענות, אבל הסקרנות גברה עלי, ולחצתי על הכפתור הירוק.

"הלו, יוסי?". קול של גברת. "כן, במה אני יכול לעזור?". עדיין לא הבנתי במה מדובר.

"מדברת אמא של הבחור מהתאונה ששרטת לו את הרכב, זוכר?", אמרה, ונפל לי האסימון. באמת הייתי רוצה לומר שאינני זוכר...

לפני שהגבתי, היא כבר הספיקה לומר: "השבוע העמדנו את הרכב לבדיקה במוסך, והוא אמר לנו שהנזק הוא 1500 ₪, מתי תוכל לבוא ולשלם?".

השמים נפלו. כזה סכום?! הרי השריטה היתה כל כך קטנה, לפחות לפי הגרסא שלי...

"רגע, לאט לאט, כמה?! אלף וחמש מאות?! זו כמעט משכורת של אברך, אני לא יכול פשוט לבוא ולשלם! חוץ מזה יש לי חבר שגם עובד במוסך, אני ארצה להביא לו את הרכב, אולי הוא יתן מחיר זול יותר". אמרתי כשאני לא מאמין שזה מה שיקרה.

"תראה, אין לי בעיה לחכות מעט", אמרה האישה, "אבל תזדרז, אנחנו רוצים לדעת אם להכניס את הרכב לטיפול או לא, אולי בכל זאת תרצה לערב את הביטוח? עכשיו כבר יש לך ביטוח, אולי תנסה, אין לנו הרבה זמן". כאילו שחצי שנה של המתנה זה לא הרבה זמן...

"לא. את הביטוח אני לא מערב, זה גזל לכל דבר ועניין. תני לי לחשוב על הסכום ולבדוק את המצב, אני לא יכול להחליט כאן ועכשיו. נדבר בשבוע הבא. שלום". אמרתי, וסיימתי את השיחה.

נפלתי על המזרן באפיסת כוחות. איך אני משיג עכשיו אלף וחמש מאות שקלים? הרי אני יודע שגם החבר שלי לא ימצא מחיר הרבה יותר זול מזה, מסתבר שזה יהיה מחיר דומה, מה אני עושה??

כמובן שלא הצלחתי להירדם. מחשבות ומחשבות. כמה דקות כך, והנה שוב צליל הפלאפון קוטע את מחשבותי ואת ניסיון השינה הלא מוצלחת. 'אני לא קם!', הבטחתי לעצמי. 'נמאס לי משיחות, אני רוצה לישון!'.

הסתיים הצלצול, אבל אחרי שתי שניות עוד פעם צלצול. 'מה קרה לאנשים היום, מחפשים רק להתקשר? טוב, אם אותו אחד שלא עניתי לו מתקשר שוב, כנראה שזה חשוב, אלך לענות'.

הרמתי את הפלאפון, והנה ישיבת "אור החיים" על הקו. כזכור הבטחתי לעצמי מוקדם יותר, שאם הם מתקשרים שוב, אני עונה ושואל לרצונם. אני משתדל לקיים הבטחות, ובפרט כשהבטחתי אותן לעצמי.

"שלום אני מדבר עם יוסי לוי?", שאל המזכיר. "כן, מדבר, אפשר לעזור במשהו?". "תודה רבה", עונה המזכיר וממשיך, "אנחנו עושים התרמה למצות מתנות לאביונים מחר ביום הפורים, ואנחנו מתקשרים לכל התורמים שלנו ומבקשים מהם לתת את תרומתם למצווה חשובה זו, אתה יכול לסייע?".

הרגשתי שזה סימן משמים. פעמיים באותו היום, ועוד אחרי השיחה עם הגברת מהתאונה, כנראה שיש כאן יד מכוונת.

"כן, אני אשמח לתת", עניתי. "תוסיפו עוד כך וכך להוראת קבע שכבר יש לי אצלכם, היו ברוכים".

אחרי שניתקתי, ראיתי עוד סימן משמים שהייתי צריך לתרום. הצלצול הקודם שלא עניתי לו, כלל לא היה של הישיבה אלא של עוד אחד מקווי החדשות הידועים, כך שהישיבה התקשרה רק פעם אחת כרגע. אילו לא היה מתקשר הקו המיותר, לא הייתי עונה לישיבה הקדושה.

הפעם הלכתי לישון קצת יותר רגוע. נכון, יש עלי חוב של 1500 ₪, אבל לפחות הצלחתי לתרום סכום מסוים לאביונים, זה חלקי מכל עמלי. הרהרתי, ונרדמתי.

אחרי שעה וחצי אני מתעורר, מתארגן לתפילת מנחה, והנה עוד פעם מצלצל הפלאפון. עד שאני מגיע למכשיר, שהיה במטען ואגר כוחות בזמן שאני אגרתי כוחות, נעצר הצלצול.

"7 שיחות שלא נענו", זעק המכשיר מקדמת המסך. 'מה כבר קרה', הרהרתי. 'בן אדם הולך לישון שעה, ופתאום כל העולם צריך אותו?!'. בדקתי מי הם המתקשרים, ולא טעיתי, רובם קווי חדשות, או התרמות מוקלטות לצורך זכר למחצית השקל ומתנות לאביונים ומשלוחי מנות ועוד כל מיני תירוצים למיניהם...

אבל מול עיני בלט מספר שונה שחזר על עצמו פעמיים. הוא לא היה קו תוכן טפל. בדקתי אם זה אותו מספר של הגברת המדוברת, אבל לא, זהו מספר אחר.

צלצלתי. "שלום, אני מדבר עם יוסי?", נשמע קול של גבר לא מוכר. "כן, עם מי אני מדבר?", שאלתי.

"בסוף אתה נותן אישור לשלוח את הרכב לטיפול, או לא?". אה, הוא בעלה של המתקשרת. "תראה", ניסיתי להסביר, "אמרתי כבר לאשתך שאני אברך וזה לא קל להוציא כזה סכום, אני אחשוב על זה ואראה מה אני יכול לעשות, דבר אתי בשבוע הבא".

וכאן החלה התפנית. "תגיד, כמה אתה כן יכול לשלם?". לא הבנתי. "מה הפירוש? מה שאני צריך לשלם אני אשלם, רק בקשתי לבדוק בעוד מוסך לפני שאשלם". "הבנתי, אבל כמה אתה בכל זאת כן יכול לשלם, אני רוצה שתגיד לי", אמר האיש בטון מפויס.

"אני לא יודע. אני צריך לשאת באחריות, לא נעים לי שתסבלו בגלל טעות שלי". אמרתי בהתנצלות, בלי לדעת להיכן חותר האיש.

"טוב, תקשיב", אמר בעל הרכב. "אני מכיר את האברכים בכולל שלכם. אתם לא בטלנים, אתם יושבים ללמוד, תהיה לי זכות לעזור לכם". נו, הרהרתי לעצמי, שיתרום לכולל ויעזור, מה הוא רוצה ממני? בקשתי ממנו תרומה?!

אבל הוא לא שמע את הרהורי לבי, והמשיך: "בוא אעשה אתך הסכם. אתה מזכיר את השם שלי בתפילות ובלימוד של פורים, ואני.... מוותר לך על כל החוב!". באותו רגע חיפשתי כיסא לשבת עליו. אולי לא שמעתי טוב. "מה?? מה אמרת?". "אמרתי שאני מוכן לוותר, הכל בסדר".

זה היה נשמע לי תלוש מהמציאות. אדם התקשר בשביל לשאול מתי וכמה אני משלם, אשתו כבר דיברה אתי בטון שאינו משתמע לשני פנים, ופתאום הפך את עורו.

הרגשתי ממש לא נעים. בשביל לצאת מהמבוכה, אמרתי לו: "אני מודה מאוד לך, אולי תביא עוד שמות של המשפחה שאזכיר בתפילות? עשית לי חסד גדול!"... שמע האיש, ומצידו שפך עוד סוללה של שמות של כל המשפחה המורחבת שלו ושל אשתו...

אחרי השיחה המפתיעה, ישבתי עם עצמי וחשבתי, איך זה יכול להיות? איך התהפך הגלגל, מה קרה פה?

ואז נזכרתי בבת אחת. טלפון אחד קטן עם תרומה שלא עולה על חמישה אחוז מהחוב המדובר, הצילה אותי. אפשר לומר שהרווחתי מהתרומה באותו היום פי עשרים...