"בתוך כל הכאב וההתמודדות, התחלתי לשיר"

שום דבר לא הכין את עומרי כהן, רבש"ץ היישוב נווה, לקראת מה שהוא עומד לחוות בשמחת תורה. כמו כולם, גם הוא לא יכול היה לשער דבר על מתקפת הפתע המחרידה שיבצע ארגון הטרור הרצחני. לא היה שום דבר שהכין אותו לכך שיחד עם כיתת הכוננות שלו המונה שבעה בעלי נשקים בלבד, הוא יידרש להגיש סיוע ועזרה לפצועים רבים מיישובים אחרים באזור.

"אני זוכר את שיחת הטלפון שקיבלתי בבוקר שמחת תורה, בה הבהירו לי במילים הכי פשוטות שפרצה מלחמה. האחראי עליי אמר לי כמה וכמה פעמים: 'כל מה שחווית עד עכשיו זה כלום, הגענו לדבר גדול הרבה יותר'. הוא גם הזכיר בשיחה כמה פעמים את מלחמת יום כיפור. זה לא שקלטתי את המשמעות, אבל הבנתי היטב שאני חייב להיות ברמת הכוננות הגבוהה ביותר".

ההבנה: סכנת חיים

היישוב נווה השוכן בחבל שלום, הוקם לפני כ-13 שנה ונועד מלכתחילה למשפחות שפונו מבתיהן בגוש קטיף במסגרת תוכנית התנתקות. נכון להיום מתגוררות בו כ-150 משפחות, ואמנם הוא אינו נחשב רשמית ב'עוטף עזה' אך סמוך מאוד לאזור, ומטבע הדברים היה בסכנה גדולה בבוקר שמחת תורה.

"הדבר הראשון שעשיתי כשהבנתי את המצב היה לצאת החוצה ולסגור את שערי היישוב", מתאר עומרי, "במקביל הזעקתי את כיתת הכוננות שלנו, שכאמור הייתה דלה מאוד, אם כי כעת, בעקבות המלחמה, מדובר על כך שתורחב לפחות פי שלושה ויתווספו עוד הרבה נושאי נשקים".

לדבריו, באותו זמן הייתה המשימה שלהם מורכבת. "שמעתי מקרוב על כך שהמחבלים נמצאים בכל המושבים והקיבוצים שסביבנו, בזמן שידעתי שיש בבית הכנסת שלנו אנשים רבים המנותקים מכל דרך תקשורת, וממשיכים בתפילה. היה צורך לרוץ אליהם ולשלוח אותם לבתים. בנוסף, היה עלינו לדאוג שכל התושבים יסתגרו בממ"דים, וכן לאבטח את היישוב מפני כמויות אדירות של מחבלים שנמצאות קילומטרים ספורים מאתנו ועלולות להגיע בכל רגע".

עמרי מציין שהם עבדו באינטנסיביות רבה, כאשר בתוך כך הוא רואה תושבים שנקראו על ידי הצבא, חלקם משרתים בסדיר וחלקם במילואים, כשהם מבקשים לצאת מהיישוב. "בתחילה אפשרנו להם לצאת, אלא שאז התברר שכל מי שיוצא חוטף אש בכבישים. באותו רגע קיבלתי החלטה חד משמעית: אף אחד לא יוצא מהיישוב, כי זו סכנת חיים".   

חודשיים של גלות

בעוד שתושבי נווה היו נצורים בממ"דים, כשהם מנותקים מחשמל ומתקשורת סלולארית, קיבל עומרי עדכונים על כך שביישובים הסמוכים – כרם שלום ופרי גן, ישנם הרוגים ופצועים רבים הזקוקים לסיוע. באותו שלב הוא הבין שהמקום היחיד בו הם יוכלו לקבל עזרה באופן בטיחותי, יהיה במושב שלו ועליהם להיערך לכך.

"בנושא זה הייתה לנו סייעתא דשמיא גדולה", הוא מספר, "כיוון שכבר בשעות הבוקר הגיע ליישוב שלנו פרמדיק עם אמבולנס כדי לטפל בעובד תאילנדי בחממות שנפצע ממטח הטילים. מכיוון שהיו המון אזעקות רצופות, הוא לא היה יכול לצאת מהיישוב וכך נשאר אצלנו והתמקם בבית הכנסת שפונה ממתפללים. מאותו רגע הפך המקום לסוג של עמדת פינוי לפצועים מהיישובים הסמוכים, כאשר לאותו פרמדיק מצטרפים כל אנשי הרפואה של היישוב שלנו.

"טיפלנו בעשרות פצועים, חלקם באופן קשה מאוד ובמצבים מורכבים, נתנו להם טיפול ראשוני בשטח, אך לא יכולנו לפנות אותם. רק אחרי כמה שעות הגיע אלינו מסוק של צה"ל שפינה את הפצועים, כשאנחנו במקביל ממשיכים לאבטח את היישוב באופן בלתי פוסק, ומבינים שאי אפשר לדעת מהיכן עלולים המחבלים לפרוץ, שכן היה ברור שהם ממש בסביבה".

בדיעבד, כפי שמציין עומרי, הם הבינו שהיה להם נס גדול. "מסתבר שהייתה חוליית מחבלים שהתוכנית המקורית שלה הייתה לבוא לכל חבל היישובים בחלוצה, כולל היישוב שלנו. בחפצים שלהם נמצאו מפות של היישובים, והם תכננו לחדור אליהם, ולהמשיך לברוח לכיוון מצרים. בסייעתא דשמיא הצבא נטרל אותם קודם שהספיקו, וכך התוכנית לא יצאה לפועל".

אבל הדריכות לא פסקה לרגע. עומרי מציין כי כרבש"ץ הוא המשיך להיות בכוננות שיא יחד עם אנשי הצבא שנותרו במושב. רק ביום שני התאפשר לתושבים להתפנות מבתיהם, והם פונו כקבוצה גדולה לבית מלון בירושלים, בשיירות מאובטחות שנסעו דרך צירים עוקפים. "עד לפני כשבוע היה היישוב כולו במלון, וממש בימים אלו מתחילים התושבים לחזור הביתה", הוא מבשר.

אתה שמח בכך או חושש מהאחריות?

"בוודאי שאין דבר משמח יותר מלראות את התושבים חוזרים, מה עוד שבמשך כל התקופה נשארתי במושב כחלק מתפקידי, בעוד שמשפחתי הייתה במלון ונפגשנו רק בשבתות. זה היה מאוד מורכב ולא פשוט. אבל כמובן שיש את החשש מפני מה שיקרה ברגע שיחזרו, כי עדיין לא רגוע כאן בכלל, יש אזעקות, וגם קיימת טראומה גדולה בעקבות מה שהיה כשפרצה המלחמה".

לשיר ולהתנחם

אבל הדבר המפתיע ביותר בסיפורו של עומרי זו העובדה שבתוך כל הפעילות על שמירת היישוב ואבטחתו, הוא מצא את הזמן להמשיך לעסוק במוזיקה – תחום שהוא מפח כבר שנים.

"המוזיקה הייתה התחום המרכזי בחיים שלי עוד הרבה לפני שמוניתי לרבש"ץ", הוא מספר, "גם כשקיבלתי את תפקיד רבש"ץ היישוב המשכתי לכתוב ולשיר שירים, אף פעם לא הרגשתי שיש סתירה בין הדברים. תמיד כששאלו אותי איך אני מספיק ומסוגל, הסברתי שהמוזיקה מגיעה ממקום פנימי עמוק, וזה גדול וחזק ממני. גם בימים אלו של המלחמה אני מרגיש שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד ממני, ובכל זאת, כשאנשים מסביב ביקשו ממני: 'תכתוב, תכתוב', לא הצלחתי. היה בי משהו עצור שלא הצלחתי להשתחרר ממנו. רק לאחרונה הרגשתי שאני מסוגל לשוב בהדרגה לעסוק בתחום כמו פעם. זו גם הסיבה שבימים אלו אני יוצא עם סינגל חדש תחת השם 'להתגלות'".

כתבת את השיר בעקבות המצב והלחימה?

"דווקא לא. זה שיר שמלכתחילה היה צריך לצאת ב-8 לאוקטובר, אך כמובן שברגע שפרצה המלחמה הכל נדחה. הדבר המדהים כאן הוא שמילות השיר לא נכתבו בהקשר למה שאנחנו חווים כיום, אך כשאני שומע אותו בימים אלו אני מרגיש שהוא מקבל משמעות אחרת ומצמררת. כך למשל אחד המשפטים שכתבתי שם הוא 'קח עוד שנייה להתמודד, הכי קל זה לפחד ולוותר על כל הטוב הזה'. התכוונתי כמובן לנושאים אחרים לגמרי, אבל אני מאמין שאנשים שישמעו את המילים האלו כעת, ירגישו איך שהן נותנות להם חיזוק, כי כדי לצאת חזקים מהמלחמה הזו אנו חייבים לזכור גם את הטוב שיגיע אחריה, וכאנשים מאמינים לדעת שתמיד צפוי טוב, כי זו המטרה של הקב"ה – להביא לנו רק טוב לעולם. אז בואו ננסה להתמודד, ולא לוותר".

עמרי גם מציין שאם רק נסתכל במבט יותר עמוק, נוכל גם לראות שאפילו בתוך המצב הקשה, עוד לפני שהגענו לקו הסיום, ניתן לראות את האור ואת הטוב. "מאז שפרצה המלחמה יש אחדות כל כך מיוחדת בעם ישראל, וגם כמפונים ראינו את ההתגייסות הגדולה של כל האנשים שסביבנו ואת כמויות האהבה והתמיכה שקיבלנו. אלו דברים שלא היו קודם, אי אפשר להתעלם מהטוב הזה".

אתה חושב שאנשים בנויים ומסוגלים לשמוע מוזיקה בימים כאלו?

"אני חושב שהם זקוקים למוזיקה אפילו יותר מאשר בימים רגילים, כי במוזיקה יש משהו מאוד מנחם ומעודד. באופן אישי אני יכול להעיד שדווקא בזמנים הקשים ביותר שחוויתי במהלך השבועות האחרונים, המוזיקה היא זו שנתנה לי כוחות. אם יהיה אפילו אדם אחד שיגיד לי שהוא מצא סוג של נחמה בשיר או התעודד בזכותו, ארגיש שלפחות מבחינתי יש כאן ניצחון גדול".