על צפרדע, אבוקדו ומה שביניהם: כשאנחנו מתפעלים ממציאות של השגחה פרטית

הבוקר התחיל ככל הבקרים. ארגון מהיר של הילדים, כוס תה בלגימות בלתי אחידות, יציאה אל הפקקים השגרתיים של גהה והגעה חפוזה וקצרת נשימה אל בית הספר בו אני עובדת.

בתיקי נח לו מערך מעניין על מכת צפרדע, שם אנחנו אוחזות בחומש שמות כיתה ז'.

"המורה", בנות נרגשות חסמו את הכניסה לביה"ס, "יש צפרדע בכיתה!".

מה?

מה?

בודקת היטב את האוזניים שלי, את העיניים שלהן, את המבטים ביניהן. הן רציניות להפליא.

"אני חיבת לראות", אני מודיעה להן, ומתקרבת באומץ אל הקרוואן שבו שוכנת כיתתנו. הקרוואן הזה כבר אכלס בתוכו לא מעט יצורים מעניינים, כמו עכברים, מקקים, עכבישים. צפרדעים – עדיין לא.

בשנייה שאני נכנסת לכיתה, צפרדע בצבע ירוק רענן ועז מרשימה אותי בזינוק מרשים וצונחת מטר לידי.

"וואו!".

"המורה, מה רבו מעשיך השם!", אומרות התלמידות. "ראית אילו עיניים מדהימות יש לה?".

"היא ממש חמודה", קוראת אחת מהן במרץ נעורים אופייני.

מעולם לא נתקלתי בצפרדע. לא ברחוב, לא בבית, לא בטבע. כעת יש לי הזדמנות לעקוב מקרוב אחר היצור הבלתי שגרתי שמכל העיר בחר בכיתתנו הבוקר הזה.

"אין לי מילים", מה שאני מצליחה לפלוט. אני הולכת ליידע את המנהלת בממצא, ומוציאה את הבנות להתפלל במקום מוגן יותר. חצי שעה מאוחר יותר, אב הבית המסור מוציא את הצפרדע המפרפרת בשקית, ואנחנו חוזרות לפתוח חומש שמות פרשת וארא, פרק ח'.

מכת צפרדע מקבלת ממד מוחשי להפליא.

"המורה, האמת – היינו בטוחות שהכנסת לנו בכוונה צפרדע לכיתה, כדי להמחיש לנו את מכת צפרדע". הן עדיין לא משוכנעות במאה אחוז.

"אילו רק ידעתי איפה אפשר להשיג צפרדעים...", אני ממלמלת, "אולי זה באמת רעיון טוב לשנה הבאה".

אני מספרת להן על החגב של ר' חיים קניבסקי. הן נדהמות. מזדהות.

"חשובנה כמה המצרים בעצמם היו המומים במכת צפרדע, כשמיליארדים כאלו יצאו בוקר אחד וקרקרו להם בבתים".

מסבירה כמה מכת צפרדע בעצמה היתה נראית בלתי הגיונית. כמה עשרת המכות כולן היו ניסיות ומוכיחות את השגחת ורצון השם.

מידי פעם הן מעיפות מבטים חשדניים לכיוון שבו היתה הצפרדע בבוקר.

* * *

"את מוכרחה להכניס את זה לספר שאת עומדת להוציא", מפצירה בי אחת המורות.

אני יודעת שלא אכניס את זה. לא לספר הזה ולא לאף ספר אחר שאכתוב.

למה?

כי אף אחד לא יאמין לי.

 כי יש פה משהו לא הגיוני, ברמה שלא תתקבל אפילו בספר.

ואז אני חושבת על כך שהחיים שלנו הזויים יותר מכפי שסופר יכול להפיק תחת ידיו. החיים מזמנים לנו אפשרויות בלתי הגיוניות, התמודדויות מדהימות, השגחות פרטיות קטנות וגדולות,

כאלו שרק הצייר המוכשר בעולם יכול לצייר סביבנו.

אנחנו עוברים תקופה לא פשוטה. חדשים לבקרים מתעדכנים בבשורות קשות, כואבות. הלב שלנו, שנפצע בשמחת תורה, לא מספיק להחלים – ושוב מקבל מכה. ועוד אחת.

ויחד עם כל זה, כמה שהשם נמצא פה.

"מתלמידי יותר מכולם" – התלמידות שלי מספרות מידי יום בהפסקת האוכל סיפורי השגחה שקורים בימי המלחמה.

כל הסיפורים לא נשמעים הגיוניים.

כל הסיפורים כולם קרו במציאות.

כל אזעקה שנשמעת ואף אחד לא נפגע.

כל רסיס שנפל מטר ליד מישהו שמקרה עבר שם.

כל התוכניות והמזימות הבלתי ממומשות של הערבים בעזה, אל מול חיילינו שנמצאים בתוך קו האש.

כל לילה שעובר והילדים שלנו ישנים בשלווה.

כל משפחה שניצלה מהטבח.

כל חטוף ששוחרר מעבר לכל הגיון.

* * *

בשבת הכנתי לסעודה שלישית סלט אבוקדו, שהשחיר מהר מידי.

"אם מניחים את הגרעין במים", אמר אחד הילדים, "האבוקדו לא משחיר בכלל".

התפתח דיון אם מותר או אסור להשרות את הגרעין במים בשבת.

אחת הבנות שלי סיפרה על זוג שהאישה יצאה ללדת, ולא היתה להם אפשרות להיות בקשר. היא הכינה עבור בעלה סלט אבוקדו בקופסה, לקחה איתה את הגרעין בתוך מים, והם סיכמו ביניהם שאם היא תלד – היא תוציא את הגרעין מהמים, הסלט ישחיר וכך יידע בעלה שהיא ילדה.

אם הסיפור אמיתי או לא, הגיוני או לא – אין לדעת,

אך מה שברור הוא שהסתכלתי פתאום במבט חדש על אבוקדו.

האבוקדו, כמו כל דבר אחר כאן בעולם, הוא בריאה מדהימה ששוב מוכיחה את מציאות השם, נוכחות השם והשגחת השם התמידית.

"אין מים אלא תורה...".

רק אם חיים במים – בתורה, לא מרקיבים, אלא מרכיבים אמונה חדשה על מציאות חיים בלתי אפשרית כמו שאנחנו עוברים בימים אלו.

* * *

העולם נמצא כעת במצב של הסתר פנים גדול מצד אחד, וגילוי פנים משמעותי מהצד השני.

השאלה על מה בוחרים להסתכל.

"צדיקים ילדו בם ופושעים יכשלו בם", בם – אותם הדברים. באותה המציאות.

הלוואי ונזכה להרגיש תמיד את השם נוכח בכל נקודה בחיינו.

הלוואי שאפילו לא נתפעל מצפרדע בכיתה ביום שבו לומדים על מכת צפרדע.

"וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו... ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

הלוואי שנרגיש בפשטות – ברור שהשם כאן, ברור שהכל בהשגחה, ברור ששום דבר לא קורה סתם.

רותי קניג היא סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים ולכתיבה תרפויטית.