פיצקי אחד מתוק לבד בבית החולים. מתי יוכל כבר לחזור הביתה?

השתחררתי מבית החולים, בלב כבד. אני משאירה שם אוצר יקר, רק לכמה ימים, אבל גם זה לא קל. ארגנתי את החפצים שלי, וכבר שמעתי את המנקה מתקרבת, היא כבר התחילה לנקות את החדרים המתרוקנים. ניסיתי להזדרז כמה שיותר, הנה יוסי בא לעזור לי. "יוסי, בוקר טוב, הגעת מוקדם".

"כן, באתי לעזור לך, אני עם אוטו, נוכל לסחוב את הדברים ביחד. נגיע מהר הביתה, נאכל משהו ונחזור להאכיל את פיצקי שלנו".

צ׳יק צ׳ק ארזנו את הדברים. נכנסתי להתלבש, להתארגן, והנה אנחנו מחוץ למחלקה עם מכתב שחרור ביד.  אנחנו עוברים דרך פיצקי, הוא אכל לפני שעה. חיבוק, נשיקה והבטחה שאוטוטו אנחנו שוב בדרך אליו. הנסיעה הביתה, לבית הורי, היתה נעימה. קריר בחוץ, אך לא מידי. מזג האויר מתחשב, בכל זאת אנחנו בשלהי אדר. נכנסנו הביתה. מובן שחיכתה לנו ארוחה חמה, בריאה ומפנקת. אכלנו, שתינו, סידרנו כמה דברים – ושוב אנחנו באוטו בדרך לבית החולים.

בפגיה היה בלגן. תינוקות צרחו, היו רופאים, בדיקות דם, בדיקות שמיעה ועוד כהנה. התקרבנו לפיצקי שלנו. מעליו גחנו רופא ומתלמדת, מצחם חרוש קמטים. "מה קורה פה?", שאלנו. "אתם ההורים?", הם וידאו, והרופא המשיך: "עשינו לו כרגע בדיקת סינון שמיעה, הוא לא עובר. ניסינו כמה פעמים וזה נכשל". הוא עצר לרגע, חוכך בדעתו מה לומר. "אתם יודעים מה, לדעתי יש לו נוזלים באוזניים. במרבית המקרים זו הבעיה. תחזרו בעוד חודש וחצי, ונבדוק שוב", הוא סיכם בקלילות, והוסיף שאת ההפניה לבדיקה חוזרת נקבל בשחרור. היינו אובד עצות מכל הבלגן ששרר שם. כך אנחנו אמורים להאכיל אותו? בכזאת מהומה? התלבטנו  בינינו לבין עצמנו מה לעשות. האם לוותר, ופיצקי יאכל בזונדה עכשיו, ונחזור שוב בעוד שלוש שעות? או להאכיל אותו כאן ועכשיו למרות האנדרלמוסיה ששוררת כאן? לא ידענו מה להחליט. התלבטות קשה. בעלי הציע רעיון: "בואי נשאל אותם אם יש איזה חדר שקט שבו נוכל להאכיל את פיצקי". בלי לחכות הרבה הוא פשוט ניגש לאחות, הסביר לה שאנחנו מעוניינים להאכיל את הבייבי שלנו, ועם כל המהומה הזו זה פשוט בלתי אפשרי. "את מבינה, הבוקר השתחררה אשתי מבית החולים, היינו כמה דקות בבית וחזרנו. זה ממש חשוב לנו, אולי יש איזה חדר פנוי שבו אפשר להאכיל בשקט?", שאל בעדינות. האחות הסתכלה עליו, ומדדה אותו במבט מעריך. "כן, ודאי, בואו, היכנסו פה לחדר הזה", היא הורתה על איזה חדרון שנמצא בסוף המחלקה. "אני אבקש שלא יפריעו לכם, וגם אם יצטרכו משהו משם, שיפריעו כמה שפחות", סיימה בחיוך.                                                                                 

לקחנו את הבייבי ובקבוקון של סימילאק, והתיישבנו בנינוחות על שתי הכורסאות שהיו בחדר, בעלי רצה להאכיל אותו ראשון. הבטתי בו בחשש: " אתה בטוח שאתה לא מפחד? לי לקח זמן עד שהעזתי להרים אותו ולהאכיל אותו, הוא כזה פצפון".

"אל דאגה, אם אני אסתבך או ארגיש לא בטוח – מיד אעביר לך אותו".

ברוך אבהי שכזה הוא האכיל את פיצקי בסבלנות, בסבלנות. הדקות עברו לאט לאט, ואנחנו ניצלנו כל רגע ליד המתוקי. היה לנו זמן לדבר, להחליף חוויות, לסדר מחשבות, כשיש לנו עוד מאזין קטן שותף, פיצקי.

חלפה לה חצי שעה. יוסי הוציא את הבקבוק מפיו של הבייבי, בוחן את הכמות שהוא אכל. ארבעה מיליגרם בסך הכל. הוא הסתכל עלי בשאלה, "חצי שעה ארבעה מיליגרם, זה הכל?".

"תתעודד, יוסי, זו כבר התקדמות מאתמול, חצי שעה ארבעה מיליגרם זה יפה מאוד, התקדמות. עכשיו תן לי אותו, אני אמשיך להאכיל אותו".

פיצקי עבר לידי. ניסיתי להמשיך להאכיל אותו, אך הוא החל להתפתל ברוגז, עשה פרצופים לא מרוצים ולא נתן לי להכניס את הבקבוק לפיו. קראתי לאחות. "מה קורה לו? תראי, הוא כל הזמן מתפתל, משהו לא נח לו. מקודם הוא אכל יפה, מה קרה לו עכשיו?". זה היה חדש לי, חוסר השקט הזה.

"כמה זמן הוא אכל מקודם?", היא שאלה.

" חצי שעה בערך".

"אני חושבת שהוא פשוט רעב מאוד, אין לו כבר כוח להתאמן ולמצוץ מהבקבוק. הוא כבר התעייף. מהיום נדע שכשהוא מתפתל כך ולא רגוע, סימן שהוא רעב ואין לו כבר כוח להתאמץ. עכשיו ניתן לו אוכל בזונדה, ובעוד שלוש שעות ננסה שוב להאכיל אותו בבקבוק". בלית ברירה הסכמנו. אם זה מה שטוב לו, זה מה שנעשה, למרות התכנונים והרצונות האחרים שלנו. הסתכלנו על פיצקי, איך שהאחות שוב חיברה אותו לזונדה, "מסכן שלי", לחשתי לעצמי בשקט, לא התכוונתי לרגע שהמילים האלו יגיעו לאוזניה של האחות, אבל כך קרה. "מסכן? למה מסכן? הוא ממש לא מסכן. כמה ימים הוא מתחזק, ואז יחזור הביתה בריא וחזק כמו שור...".

"לו יהי כדבריך", הגבתי באדישות. נו, מילא.

כך היו ימי השבוע באותם ימים. היינו נוסעים כל שלוש שעות להאכיל את הבייבי שלנו, לדאוג שיתחזק. היו עליות – בארוחה אחת הוא אכל חמישה עשר מיליגרם בארבעים דקות – אבל היו גם ירידות, והן היו כואבות. יכולנו למצוא את עצמנו אחרי האכלה של ארבעים דקות, ופיצקי אכל בסך הכל שני מיליגרם, כי לא היה לו כוח. אבל לא התייאשנו. באנו יום יום, כל שלוש שעות, למעט בלילה, שאז האחיות נתנו לו אוכל בזונדה, שלא יתאמץ יותר מידי, שיהיה לו כוח להמשיך.

 חלפו הימים. חמישה ימים כבר חלפו מאז השתחררתי והשארתי את הבייבי לבד בבית החולים.

*

יום שישי בצהריים, שוב אנו בדרכנו לפגיה. בבוקר באנו להאכיל את פיצקי, ועכשיו לאחל שבת שלום. פיצקי השבת יהיה לבד בבית החולים, אנחנו נהיה בבית. הגענו לפגיה, הבייבי שלנו מוכן למקלחת. "בואי, אמא", הזמינה אותי האחות. "בואי תקלחי אותו, נעשה את זה ביחד".

"אמאלה, הוא כזה קטן, אני מפחדת". למרות החשש, רציתי לקלח אותו יחד עם האחות. קערה גדולה כבר היתה מוכנה עם מים חמימים, נותר רק להפשיט ולקלח. עשינו את זה ביחד. בעלי הסתכל עלי ועודד אותי בלי מילים. הכנסתי את פיצקי למקלחת, כזה קטן, כמו שתי חבילות סוכר. פחדתי שהוא ייפול לי מהידיים.

"אל תדאגי, את מחזיקה אותו מצוין. הנה, בואי ונסבן אותו, גם את הראש עם קצת סבון, יופי, עכשיו תשטפי אותו בצורה כזאת", היא הדגימה לי ואני פעלתי על פי ההוראות. סיימתי, עייפה אך מרוצה. פיצקי שוב היה בידיים שלנו, לבוש בבגדים נקיים, מבסוט, רגוע, נינוח וריח משכר של סבון תינוקות נודף ממנו. חיבקתי אותו אלי, ולחשתי לו באוזן: "פיצקי, אתה עושה לנו הפתעה השבת, אוכל יפה את כל האוכל לבד, וביום ראשון נוכל לקחת אותך הביתה, כן? אנחנו אוהבים אותך ורוצים אותך איתנו בבית". הבטתי בו לרגע והמשכתי בקול צופן סוד: "ואני מבטיחה לך, שאני אעשה לך מקלחת כזאת כיפית כל יום! הא, מה אתה אומר, שווה, נכון?", הדבקתי לו נשיקה מצלצלת. "שבת שלום, נסיך אהוב ויקר שלי". סיימתי והעברתי אותו לאבא שלו, שיגיד לו גם הוא שבת שלום. יוסי לקח אותו בידיו, ערסל אותו בעדינות קרוב אליו ושר לו זמירות של שבת בלחש באוזן. איזה תענוג! אחרי שסיים, חיבק אותו, לחש לו "שבת שלום" באוזן והחזיר אותו בחזרה לעריסה, מטופל היטב, רחוץ ורגוע. לא יצאנו מהפגייה לפני שדיברנו וביקשנו מהאחות שישתדלו להאכיל אותו מבקבוק, למרות הקושי והטרחה התלויים בכך. האחות הביטה בנו. לא הצלחתי להבין פשר המבט, אבל היא הבטיחה לנו שהיא תעשה כל מאמץ. נרגענו, קיווינו שאנו באמת עושים את הדבר הטוב ביותר בשבילו ובשבילנו.

מבט אחרון מרחוק לפיצקי, נפנוף, נשיקה באוויר – ואנחנו בדרך הביתה, לקבל פני שבת המלכה.  בבית הורי הכל כבר היה מוכן. הסירים על הפלטה, השולחן ערוך, חלות ועוגות שמרים טעימות יצאו לא מזמן מהתנור. כולם רגועים, רחוצים, לבושים. בואי שבת, בואי.

השבת חלפה ביעף, כשהדאגה לפיצקי לא משה לי מהראש. עשינו הבדלה ויצאנו לעבר הבייבי המתוק שלנו. בפגייה חיכתה לנו הפתעה נעימה. "אתם לא תאמינו", מיהרה אלינו האחות עם חיוך רחב על השפתיים, "התינוק שלכם אכל כבר שלוש ארוחות מלאות מבקבוק. לקח לו הרבה זמן, אבל הוא הצליח. מחר אתם משתחררים", סיימה בחגיגיות.

"מה?!", הבטנו זו על זה כלא מאמינים. האושר הציף אותנו, השמחה חנקה את הגרון. "איזה כיף, פיצקי חוזר הביתה!". ניגשנו לפיצקי, חיבקנו אותו. "כל הכבוד, פיצקי, הפתעה משמחת עשית לנו". כמעט פצחנו בריקוד...

טלפונים הורמו, ברכות התעופפו, ההתרגשות בשיאה. בכל אופן הוא בן בכור, נכד בכור ונין בכור מהצד שלי. כל המשפחה היתה איתנו כל הדרך, ועכשיו כולם שמחים ומאושרים. 

האכלנו את פיצקי ארוחה שלמה בבקבוק, שלושים מיליגרם בשעה. לא נורא, שתי דקות למיליגרם, סביר, נתנו חיבוק ונשיקה של לילה טוב, והתעופפנו הביתה, שיכורים מאושר. מיהרנו להכין הכל לחזרתו. לא חשבנו שהוא ישתחרר כל כך מהר.

מצאנו סופרמרקט פתוח. טיטולים, מגבונים, בקבוקים, מוצצים, מטרנה, חיתולים, סבון של תינוקות, איזה כיף! המשכנו הלאה לחנות תינוקות. גופיות, מכנסונים, אוברולים, שמיכה, חיתולים, בגדים פצפונים-פצפונים. היינו בעננים.

רצנו הביתה. הבאנו עריסה, סידרנו הכל. עכשיו אנחנו מחכים לאדון פיצקי הנכבד שיגיע. היינו מותשים. צנחנו מעייפות, ופרשנו לישון, כשברקע אנו שומעים את צהלת הדודים החדשים בהתרגשות ובציפייה למחר, בו יגיע הנסיך הקטן אל ביתם.

לא יכולתי לישון כל אותו הלילה. הייתי בלחץ – איך נסתדר, איך נאכיל, איך נקלח, שלא יהיה לו קר, חם, שיהיה לו טוב ונעים. כמו כל אמא חדשה.

בסוף, הבוקר הגיע. ארזנו בגדים קטנטנים, סלקל, שמיכה וכובע, ויצאנו להביא את פיצקי הביתה. כל האחים שלי נשארו בבית, לא יכלו ללכת ללימודים מרוב התרגשות. כשחזרנו מבית החולים והנסיך בזרועותינו, קיבלו את פנינו שלטים, בלונים ומתנות לרוב – כובעים, גרביים, שמיכות ובגדים. מתי הספיקו לארגן את הכל? אמא שלי מיד לקחה את פיצקי לידיה והורתה לנו לשבת, לנוח ולאכול. "זהו, נגמרו הריצות", היא אמרה.

יום הברית עורר שאלה הלכתית, האם המצב שלו נקרא חולי או לא, האם צריך לעשות היום ברית (אמאלה!) או צריך לחכות כמו בחולי. ההוראה שקיבלנו מהרב היתה לחכות עם הברית עוד שבוע ימים.

*

הימים ימי ערב פסח. הניקיונות בעיצומם, מים זורמים לכל עבר ושואבי אבק מריעים בקולם, הנה פסח קרב. רק אני והנסיך לא עשינו כלום חוץ מלאכול, לנוח, ליהנות ביחד ולחכות בהתרגשות לברית.

הלילות היו שקטים כמו הימים. שעון מעורר צלצל כל שלוש שעות כדי שנאכיל אותו. פיצקי לא בכה, ודאי שלא צרח. הוא היה רגוע עד כדי תימהון, איזה מלאך.

ערב בדיקת חמץ, יום הברית הגיע. כל המשפחה – אנשים, נשים וטף, כולם בדרך לאולם שהצלחנו לשכנע את בעליו לעשות בו את הברית, האולם היחיד. תכננו לעשות ברית מצומצמת מאוד. אמנם הודענו לכולם, אך לא חשבנו לרגע שיגיעו כולם מכל קצוות הארץ. אבל זה מה שבדיוק קרה – כל המשפחה, דודים ובני דודים, קרובים ורחוקים, מכרים, ידידים, חברות, חברים, כמעט כולם הגיעו אלינו לירושלים. מקרית גת, אופקים ועד קציר, מנתניה, אליכין, גבעת שמואל וביתר, קרית אונו, תל אביב, בית שמש ובני ברק. הרבה הרבה אנשים. שמחנו מאוד עם כל מי שבא לשמוח איתנו, וגילינו להפתעתנו ולשמחתנו הרבה שבעלי הקיטרינג שהזמנו החליטו לעשות חיסול על מלאי המוצרים שלהם לפני פסח. במקום חמישים מנות, כמו שהזמנו, קבלנו מאה וחמשים מנות, די והותר לכל המשתתפים. לכולם היה מקום, היה אוכל, ישתבח שמו.

המוהל הגיע, הברית התחילה. ההתרגשות בשיאה, עוד ילד יהודי מצטרף אלינו, העם הנבחר. דממה בקהל. "וייקרא שמו בישראל...". בעלי לחש למוהל באוזן, והמוהל חזר אחריו "יונתן".

יונתן. כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים. איזה איחול זה! איזו ברכה! על המשמעות שלה לא חושבים יותר מידי, אבל היא עוצמתית! שיזכה ללמוד תורה, שיצליח ללמוד, שייכנס לחופה. עכשיו אני יודעת שזה לא מובן מאליו...

יונתן, אלוקים נתן, ויחד עם יונתן, מתנה גדולה ונדירה הוא נתן. מזל טוב.