תחרות הסיפור הקצר: סרטים אדומים

"אני לא מבינה, איך זה יכול להיות? הרי סמכתי עליך, ונכון שאתה לא חייב לי, אבל מה? מה עכשיו?", לחשתי בעודי עומדת באמצע הרחוב, מורכנת ראש וקצת מיואשת.

רגע, רגע, קאט! קאט! אתם לא רואים שהתחלתם מהאמצע? צוות ההפקה, תחזירו בבקשה את הסרט, לאחור ונתחיל מהתחלה.

שלוש, שתים, אחת, אקשן!

עכשיו, תגיעו עם הרחפן לישוב כפר יונה, תיהנו לכם מהנופים הירוקים, מהאוויר הצח ומהמרחבים, אפילו תעצמו עיניים ותנשמו עמוק מספר רגעים. זהירות, זה ממכר, אז בבקשה תפסיקו, כי המשימה שלכם כעת היא לנחות בחלון חדרי.

שם תפגשו אותי, יעל, נערה שמנסה לתפור סרטים אדומים לחולצה לבנה, ומסתבכת. תופרת, יוצא עקום, פורמת, תופרת, יוצא עקום וחוזר חלילה. כל רגע אני מביטה בשעון ונחרדת. המחוג מתקדם לרעתי, ובכלל, אין לי זמן לדבר איתכם. סורי.

היום המופע הגדול של סיום כיתה ח' מבית יעקב נתניה, והוא אמור להתקיים באולם התרבות במושב אביחיל. אני אומנם מכיתה ז', אבל כחלק מבנות המקהלה תחכה לי ההסעה לאולם, כמו לכולן, בשעה 18:30, ברחוב אברהם שפירא 10, נתניה. מה שאומר שאני צריכה להספיק להגיע לאוטובוס של שש שיוצא מכפר יונה.

אוף עם הסרטים החמקמקים האלה. אני יודעת שכיום משכירים באלפי שקלים תלבושות פאר למופעים ולמקהלות. אבל אז, בשנים ההן, כל זה לא היה. פשוט חילקו לנו סרטי סאטן אדומים ורשימת הוראות. לכו תתפרו, ושיהיה בהצלחה. איזו הצלחה מסחררת, כואב לי הראש ממנה, יצא לי עקום וזהו, אני לא פורמת יותר. די, חמישה לשש כבר.

יצאתי, החולצה הלבנה המגוחכת הזו עלי עם הסרטים המתנפנפים ברוח. אפילו לא תפרתי אותם עד הסוף, אבל שטויות, מי שם לב חוץ מכם. בוא'נה, תזדרזו, כי בדקות האלו ממש אני רצה-טסה לתחנה עם תחינה ענקית בלב. יהי רצון שאתפוס את האוטובוס בזמן, תגידו אמן. אויש, לא! עזבו, זה כבר אמן לבטלה. אני רואה את האוטובוס מנופף לי לשלום ולא להתראות. בפעם הבאה, גברת, תדעי לך, שעה זו שעה, ואני לא מחכה למי שמאחר. ראיתם? ראיתם איך הוא ברח? מעצבן.

טוב, מה עושים עכשיו? חוזרים הביתה? לא בא בחשבון. לא אחרי חודשיים של חזרות אצל המאמנת הידועה, המורה סטולר. שעות של אימונים מסיביים לעשות את התנועות כמו כולן, יוצרות יחד שואו מרהיב, עוצר נשימה. נשימה אמרנו, זהו בדיוק גם על זה עבדנו, לנשום את אותן נשימות, לפתוח ולסגור את הפה באותה שניה בהרמוניה מושלמת. אתם לא רגילים לסטייל הזה. מה? כן, פעם, היו שרים באמת במקהלה עם קול ראשון, שני ושלישי, בשידור חי אל מול הקהל הצופה, ולא איזה שיר שהוקלט באולפן המתנגן ברמקולים, והבנות מזמזמות אותו בשקט, אם בכלל.

שניה, מה קורה כאן? מה המנגינה העצובה הזו ברקע? זה לא מתאים. תחליפו בעריכה למנגינה קצבית יותר, מוזיקה של פעולה, מעוררת תקווה. אני צריכה פתרונות, לא לשקוע בייאוש.

לא, אין להורים שלי רכב, ואין מי שיקפיץ אותי, ותודה שאתם מנסים לעזור. אין עליכם.

טוב, לא נורא, בסך הכל הקדמתי לאוטובוס הבא שיבוא רק בשש וחצי. הבעיה היא שאני עלולה לפספס את ההסעה מנתניה למושב אביחיל. גם היא יוצאת בשש וחצי. איך אני אספיק אותה? די עם הנאיביות שלי. אין סיכוי.

תחזירו את המנגינה העצובה, התייאשתי. מה פתאום? התחרטתי, את המנגינה העליזה, בבקשה, נזכרתי במשהו.

כמו משום מקום, צץ בראשי סיפור שקראתי בשבת האחרונה. הבעל שם טוב היה עם תלמידו בדרך ארוכה, הרחק ממקום יישוב. "אני צמא", אמר התלמיד, והבעל שם טוב הביט בו בעיניו הטובות. "אתה רוצה לשתות? תבטח בבורא עולם שישלח לך שתייה, ואתה מסודר. אבל תבטח באמת". הרב והתלמיד עובדים על הביטחון, והנה עובר שם משרת של הפריץ, אוחז בידו כד חרס מלא במים. הם מבקשים לשתות, ונענים בשמחה. לתומו מספר המשרת שהוא לא מבין את האדון שלו. הוא השתגע, יש להם מי באר זכים ליד האחוזה, והוא שלח אותו עד לכאן, לנהר הרחוק, כדי להביא לו מים. "נו", מחייך הבעל שם טוב, "ראית? בורא עולם שיגע פריץ בשבילך, בשביל הביטחון שלך".

מה זה ביטחון? לא יודעת. איך בדיוק פועלת הנוסחה הזו? אין לי מושג. אבל אני רוצה לנסות. בעצם, אין לי שום ברירה אחרת. זה או לבטוח או לשוב הביתה. אני חושבת שנלך על הביטחון. מה אתם אומרים?

עולה על האוטובוס שמגיע בשש וחצי, מתיישבת ומתחילה למלמל: "בורא עולם, אני בוטחת בך שאני מגיעה לאולם בזמן", וחוזרת על זה שוב ושוב ושוב, כל הדרך בואכה נתניה. בינתיים הראש שלי מנסה לשגר עצות לשמים, כאילו שמישהו צריך אותן שם. הלוואי שנהג ההסעה יאחר, או מורה תתעכב, אולי שיגידו "חיכינו רק לך, איך אפשר בלעדיך". אפילו התענגתי לי רגע על המחשבה הזו, אבל לא צריך להרחיק לכת עד כדי כך, מספיק שאגיע בזמן. איזה זמן? השעה שבע, עכשיו הגעתי לתחנה המרכזית בנתניה ויש עוד 10 דקות עד לרחוב המדובר. הרגליים שלי רצות, מנסות לעשות לי קפיצת הדרך תוך שהפה שלי לא מפסיק למלמל "בוטחת, בוטחת".

אוקיי. אוטוטו נכנסים לרחוב אברהם שפירא. עכשיו מה תגידו? ההסעה חיכתה לי או לא? נו, תנו ניחוש.

מי אמר כן? צדקתם. היא חיכתה, אבל קצת, כי כמה זמן היא תחכה? אמרו שש וחצי ועכשיו שבע ורבע. סבבה.

מי אמר לא? מרגיז שאתם צודקים. באסה.

אני צועדת ברחוב השקט מהרגיל. אין נפש חיה מסביבי. עם לחלוחית מלוחה בעיניים, לא מבינה ולא יודעת מה השלב הבא. אין תחבורה ציבורית סדירה למושב אביחיל, וגם אם הייתה, לא היה לי שקל בארנק כדי לנסוע בה, רק כרטיסייה (מי פה זוכר מה זה?) חצי משומשת לנסיעה הביתה.

והנה הוא בא, הקול המלגלג מבפנים. מה חשבת לעצמך? שאת הבעל שם טוב? שאת אולי התלמידה שלו? גם כן, מתלהבת אחת. את קוראת סיפורי צדיקים ומלבישה אותם עליך. הלו, תרדי מההר הדמיוני. את אפילו לא נמצאת בתחתית. ביטחון יעני. עשי טובה לאנושות, לכי הביתה.

ואני מקשיבה לו ומתחילה ללכת לכיוון התחנה המרכזית, ממשיכה למלמל "אבא'לה, בוטחת בך", אף על פי שהלב שלי כבר לא מאמין למילים האלה.

ורגע לפני שאני פונה מהרחוב, נשמע קול מאחורי גבי.

"הי, ילדה, את צריכה להגיע לאביחיל?".

אני מסובבת את הראש ורואה רכב פרטי. על מושב הנהג נמצא הרב הראשי לנתניה דאז, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א. לידו יושבת רעייתו, ומאחוריו בתו, רחל, זו שקראה לי. גם הם היו בדרך למופע. בתם, שירה, שהתאמנתי איתה יחד למקהלה, הייתה ממסיימות כיתה ח', והיא נסעה קודם בהסעה.

נכנסת לרכב, ורחל, שגדולה ממני בכמה שנים ולא מכירה אותי באופן אישי, ממהרת לציין בפני: "טוב שלבשת את החולצה הזו, כך זיהיתי שאת שייכת לבנות המקהלה". שמעתם? איזה יופי, טוב לדעת שגם לסרטים אדומים יש תפקיד בעולם.

גם הרבנית מנסה להרגיע: "אנחנו ניכנס בדרך גם להכנסת ספר תורה שהרב הוזמן אליה, אבל אל תדאגי, לא יתחילו את המופע לפני שהרב יישא את נאומו".

יש עוד דיבורים ברכב, אבל אני רק מרגישה את הקדוש ברוך הוא איתי אומר לי "ילדה יקרה ואהובה, מה חשבת, שאני אקח אותך, את הבוטחת הקטנה שלי, ואכניס בהסעה צפופה ודחוסה בבנות? נראה לך? את תקבלי רק נסיעת vip. את הכרכרה המלכותית של הרב הראשי אני אשלח עד אליך. ככה זה, לבוטחים שלי מגיעה רק המחלקה הראשונה".

הי, חבר'ה, תעבירו בבקשה לפה את הפופקורן, פשוט נגמר פה. תודה.

מה שאלתם? אם הסיפור אמיתי? כן, כולל שמות ומקומות, כי למה לי להסתיר אמת יפה וטהורה כל כך? ונכון שלא סופר פה על ישועה שהגיעה, לא על חתונה או ילדים ואפילו לא על חלום שהתגשם, אבל זה כל היופי, איך בורא עולם עזב לרגע את שיירת רבבות מלאכיו כדי להוציא לפועל משאלת לב קטנה של ילדה בת 12. 12 וחצי, ליתר דיוק. אני מתרגשת מזה. גם אתם?

כן, כולנו חיים בסרט. מי בסרט דרמה. מי בסרט אימה. מי בסרט פעולה ואקשן ויש אפילו מי שחי לו בסרט פנטזיה אבל רק מי שלא שוכח את התסריטאי והבמאי הראשי של העולם הזה זוכה, בסופו של יום, לגזור סרטים אדומים.

"אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך".

-הסוף-

נו, עדיין חושך באולם? תדליקו כבר ת'אורות. בעיקר בלב.