תחרות הסיפור הקצר: מבחן חוזר

"את יכולה אולי לבדוק לי בקל-קו מתי מגיע האוטובוס לערד?" היא נראתה נואשת כל-כך, "אין לי קליטה פה בתחנה" ישובה הייתה על הספסל, שני תיקים גדולים של 'שופרסל' לרגליה, ובעיניה יאוש.

חיכיתי לקו ארבע מאות חמישים ושבע. אחייני מתברמץ, וכל המשפחה מרוגשת ומתקבצת מכל הארץ. רק עכשיו ירדתי מקו תשע מאות שבעים מחיפה לבני ברק ועוד מצפה לי נסיעה לבית שמש. קל קו מעדכן אותי שיש לי עוד 7 דקות, ואני מיד בודקת גם בשבילה.

- "מה מספר הקו?"

- "חמש מאות חמישים, לערד".

מקישה ארבע לחיפושים שמורים, שתיים לקו אחר בתחנה זו, ו-חמש חמש אפס, "קו חמש מאות חמישים מבני ברק לערד יצא מתחנת המוצא בשעה עשרים ואחת ויגיע לתחנה המבוקשת...". מעיפה מבט לשעון. שבע ושלוש דקות.

- "הוא יצא רק בשעה תשע", אני אומרת במין אי-נעימות, כאילו וזה תלוי בי.

- "לא יכול להיות", היא מסרבת להאמין, "אני ביררתי בבית לפני שירדתי לתחנה, הוא אמור היה להגיע בשש וחצי, ואני כאן משש ועשרים".

משהו בה נוגע בי, ואני ממש רוצה לעזור לה. "אולי פספסת אותו?", אני מנסה לשאול בעדינות.

"לא , לא חושבת" היא מסתכלת שוב ושוב על האוטובוסים העוברים בתחנה. מסתבר שזה מקום מרכזי ממש. לא חולפות עשר שניות מבלי שיחלוף אוטובוס, ארבע מאות ושתיים, מאתיים שמונים, עשרים ושמונה. עירוני ובין עירוני, אוטובוסים עוצרים, אנשים עולים, יורדים, נשים עם עגלות וילדים קטנים, רעש והמולה מתמשכת, "עיר ללא הפסקה".

"אבל מה, תחכי פה עוד קרוב לשעתיים?", אני חומלת עליה, כך תשב ותמתין בעוד כולם סביבה אצים רצים, מתקדמים הלאה, מי לביתו ומי לענייניו.

"אני לא יודעת, אולי אחכה עוד קצת, אולי הוא כן יגיע עוד מעט...", היא מזיזה מעט את התיקים, מאפשרת לאישה עם עגלת תאומים לעבור.

אני חושבת איך בכל זאת אוכל לעזור לה, "אולי אברר בשבילך במוקד של אגד? אולי הם יכולים לבדוק איפה האוטובוס נמצא עכשיו".

מחייגת כוכבית אלפיים שמונה מאות, מקווה שיענו לי מהר שם במוקד, שלא יגיע לי פתאום האוטובוס לבית שמש. "מקומך בתור – שמונה" ריח חזק של פיצה באוויר, ממש סמוך לתחנה ממוקמת חנות פיצה, ואנשים עוברים כל הזמן עם מגשים ריחניים. אווירה של תחילת בין הזמנים מורגשת.

"מקומך בתור – שתיים" אני שמחה, זה מתקדם מהר. אוטובוס נוסף מתקרב לתחנה. אוי, לא, זה ארבע חמש שבע. "האוטובוס שלי מגיע", אני מתחילה להתנצל, אבל המבט בעיניה עוצר אותי, לא נותן לי לאכזב אותה. אני מביטה סביב, אולי יש כאן מישהי שתוכל לעזור לה. אבל דווקא עכשיו התחנה ריקה יחסית. ופרט לשני בחורי ישיבה, אדם מבוגר וכמה נערים צעירים, אין עוד מישהו. "אבל בר-המצווה, והמפגש עם האחיות והגיסות, ובכלל מתי האוטובוס הבא?!". המחשבות רצות, מאיצות בי להתארגן ולעלות לאוטובוס שכבר כבר עוצר. אבל הלב, הוא לא נותן, "ככה תשאירי אותה?! אסור לך". לא יודעת מה להחליט, לא רוצה להחליט ולא יכולה להחליט, אבל האוטובוס כבר עצר, והרגליים מתקרבות לכיוונו. הטלפון עוד צמוד לאוזן, כאילו ואם עכשיו יענו עוד אספיק לשאול ולעדכן אותה.

זהו, עליתי, מרגישה את מבטה רודף אחרי. מנתקת את הנייד, מאוכזבת מעצמי. לא מתנחמת מהעובדות היבשות שבעצם האישה הזו גרה כאן קרוב, כך שבכל מקרה היא לא חייבת לשבת לחכות כאן בשעתיים הקרובות, ובכלל, התחנה הזו מרכזית מידי בשביל להישאר ריקה, עוד רגע שניים תגיע מישהי שתוכל לעזור לה ולברר בשבילה. בכל זאת, ציפיתי מעצמי לקצת פחות אגואיסטיות, קצת יותר נכונות ומחשבה על השני, גם אם זה לא בגדר פיקוח נפש.

* * *

בתחנה יושבת ברכה עם התיקים, מביטה על האוטובוס המתרחק. "חבל, אישה נחמדה, התחילה לעזור, וככה ברחה. לא יודעת שאוטובוס לבית שמש יש כל עשר דקות. טוב, הביקור אצל ציפה יאלץ להידחות, מקווה שהיא תבין אותי".

מתרוממת, מרימה את התיקים ומתקדמת לביתה – שני בנינים משם.

* * *

"היה יפה, מושקע, מרגש ו.. גם טעים" אני מסכמת, עומדת להתחיל את המסלול חזור, אוטובוס לבני ברק, ומשם לחיפה. עוד מרגישה איזושהי צביטונת בלב, מקווה בשביל "ההיא" שהסתדרה בסוף.

"בשבוע הבא נפגשים שוב", מזכירה דסי, הגיסה הבכורה, רגע לפני שאנחנו מתפזרות כל אחת לאוטובוס שלה. "בעז"ה, באירוסין כמובן". האחיינית הבכורה, מי שלפני קרוב לשני עשורים הפכה אותנו לדודים-דודות ואת הורינו לסבא וסבתא, התארסה בשעה טובה, מצעידה אותנו הלאה לשלב הבא.

ושוב אני בתשע מאות שבעים, מתקרבת לבני ברק. והפעם היעד הוא אשדוד, מקום מגורי הכלה. ככל שאנחנו מתקרבים לתחנה, עוברת בי מין תחושת "דז'ה וו" עמוקה, והרהור מוזר מציף אותי. "אולי היא עוד שם, יושבת בתחנה, מחכה לאוטובוס. והפעם אני לא זזה משם עד הסוף הטוב". מנסה להסיט את המחשבה חסרת ההיגיון, אבל רטט ההתרגשות מתעקש, שכן, הנה, עוד מעט ואראה אותה, עם שני התיקים הגדולים והמבט הכמה, הנואש, ה...

אני יורדת מהאוטובוס, עיני מתמגנטות אל הספסל ו... הוא ריק! לא אישה, לא שקיות ולא תשובה, סליחה וכפרה. צוחקת על עצמי, "נו, מדומיינת אחת".

בודקת בקל- קו: "שלוש מאות חמישים יגיע בעוד דקה... בעוד עשר דקות... בעוד עשרים...". טוב, כל עשר דקות. מעולה. כעת השעה שבע וחצי, האירוסין בתשע. אוכל להגיע בנחת להתארגן אצל אחותי. דקה עוברת, ולאחריה אחת נוספת. עוד אחת מצטרפת, והנה כבר שתים עשרה דקות חלפו, והאוטובוס לא כאן. לא זה שהיה צריך להגיע "עוד דקה" ולא זה שאחריו. "נו, בין הזמנים, עומס, עמוס". לא נלחצת יותר מדי. אבל כשכבר עוברות שלושים דקות וארבעים, וכבר מתקרבים לחמישים, זה מתחיל לעצבן ולהלחיץ. והרגשה לא נעימה מזדחלת בי. "את לא מזכירה לעצמך מישהי?!". רק עכשיו אני מצליחה לדייק את תחושותי כלפיה. הסתכלתי אז עליה כתימהונית משהו, לא לגמרי האמנתי למה שאמרה. אז הנה לי, גם אני מחכה כבר קרוב לשעה, והאוטובוס איננו. שוב חשה גל של נקיפות מצפון, חמלה עליה וחרטה על מעשי.

מישהי בתחנה מבררת באפיקים ומעדכנת – "הם אומרים שהאוטובוסים מתמלאים בתחנות הראשונות, ולכן לא עוברים פה. הם שולחים עכשיו אוטובוס לכאן, עוד שמונה-עשרה דקות".

האנשים בתחנה מתארגנים, אוספים שקיות, מקפלים עגלות. "רגע, של מי השקית הזו?", מישהי מצביעה על שקית עם קופסת נעליים. נראה שהן נקנו כאן עכשיו, באחת החנויות הסמוכות. "חבל שזה יישאר כאן".

אנשים מושכים בכתפיהם. לא, זה לא שלהם. "זה נמצא כאן כבר חצי שעה בטח", אומרת נערה מתולתלת, "מאז שהגעתי לתחנה, זה פה". היא מפשפשת בתיקה, מוציאה את הרב קו. אולי אם נהיה מוכנים האוטובוס יגיע מהר יותר.

"אוי, מישהו בטח שכח את זה. אולי אפשר לשאול כאן בחנות אם הם יודעים מי קנה את זה, אולי יש להם פרטים". אישה מבוגרת מלווה בעובדת זרה בדיוק עוברת, שומעת את המשפטים האחרונים, ומשמיעה את דעתה. ברור שלא היא תוכל לעשות זאת.

תחושת הדז'ה וו' – הייתי כבר במקום הזה – שוב מציפה אותי. האוטובוס כמעט כאן. לאירוסין כבר לא אגיע מוקדם גם כך, ומי מבטיח לי מתי ישלחו שוב אוטובוס. ובכלל, אנשים עוברים פה בלי סוף, בטח מישהי תתפוס יוזמה ותעשה עם זה משהו. אבל איכשהו העיניים המתחננות של "ההיא" צפות מולי, ושוב אני נקרעת. הרגליים לכיוון האוטובוס והלב מבקש להישאר, לקיים מצוות השבת אבדה.

* * *

"את שומעת, ציפה? הם נתנו לי את הנעליים, כן, בחינם. אנשים טובים. מה אני אגיד לך?! שהשם יברך אותם, שהחנות שלהם תצליח. ככה עם כל הלב נתנו, שאבחר דוגמא, ושאמדוד לה בבית, ואם לא טוב, יתנו לי להחליף. מה? איזו דוגמא? שחור כזה עם אבזם. רגע, אני אוציא את זה... איפה השקית שלהם?.. אני לא מאמינה! זה לא אצלי!!! איפה אני מוצאת את זה עכשיו? מה אני עושה? ציפה!".

"ברכה, תירגעי. תנסי להיזכר, איפה היית אחרי החנות? אולי היה בשקית עוד משהו, עם פרטים שלך?".

"הו! בטח! תעודת הזהות שלי! נכנסתי לחנות ליד לצלם אותה, ואחר כך דחפתי את זה פנימה".

"נו, אז זה יחזור אליך. טוב שזה קרה אצלך, בבני ברק ולא פה, בערד".

* * *

הלב מכריע. אני נגשת לשקית, "נעלי גיל" כתוב עליה. מבחינה בחנות, כמה מטרים מהתחנה. מתלבטת אם לגשת אליהם. מזווית עיני אני רואה את האוטובוס "שלי" עוצר בתחנה. משתדלת להתעלם.

פותחת את השקית ומסתכלת פנימה, אולי הנעליים יצעקו את שם בעליהן...

רגע, יש שם משהו, מכניסה יד, שולפת תעודת זהות. עיניים מוכרות מסתכלות עלי, חיוך עדין, כמו אומר לי – "בחרת נכון. סלחתי".