תחרות הסיפור הקצר: עומד בפני כל גל

תשמ"ב.

"תראי , בניתי ארמון ותעלה שעוברת מתחת לגשר", הראתה גילי בפנים זורחות לאחותה הגדולה עופרה, והתעלמה מתחנוניה שתיכנס לים.

"אולי בכל זאת תיכנסי קצת למים?", בקשה עופרה בפעם המי יודע מגילי אחותה הקטנה.

"לא רוצה", ענתה היא בפסקנות, וצעדה 2 פסיעות אחורה מן הגלים שמילאו את התעלה סביב ארמון החול במי ים.

"אל תפחדי, תראי איך כולם נהנים במים. את רואה את הילדה הזו? היא קטנה יותר ממך, והיא רצה פנימה בלי פחד", ניסתה הגדולה למשוך אותה בידה אל עבר המים, אך אימת הים הגדול דחתה כל ניסיון של שכנוע. צחוקם וצהלות הנאתם של הילדים לא סדקו אפילו בנימה את חומת הפחד.

גילי רק בת 4, אבל נשארת תמיד בנקודה בה הניחו אותה. שם היא בונה שכונות שלמות, עד שבא גל נועז ומחריבן. כל זמן שיש לה מכשור מתקדם לבניה, דלי סדוק, מסננת וכף, וחומרי בניה העשויים מחול רך ומים - אין שום סיבה בעולם שהיא תחפש הרפתקאות במקום אחר. מה לה ולצחוקן של הילדות המפזזות בין הגלים?

הקטנה שקעה כל כולה ביצירות החול שלה, ולא יכלה לשמוע שום קריאה מתוך בליל דיבורים והמיית שאון הגלים. מעט לפני השקיעה הזדרזו האחיות לצאת ולהתכונן לחזור. גם עכשיו לא הסכימה גילי לצאת מתוך יצירות החול שיצרה. "גילי, כבר מאוחר, צריך להתארגן לצאת".

האחות הקטנה התנגדה, ולא הצליחה להתנתק מהאחוזה הענקית שבנתה ועמדה על החוף לתפארת.

"איזה יופי, נהדר, גילי, אבל מאוחר, קדימה, הולכים הביתה".

גילי לא הרפתה עד שהגיע הגל העוצמתי ושטף את כל הנקרה בדרכו. הוא לקח עמו גם גבשושיות אחרות והשאיר את החוף בו עמדו נקי וחלק. גם הפסיעות הרבות שהשאירו עקבות, נעלמו ונבלעו. רק גרגירי החול נכבשו ונכנעו תחת הגלים הרוחשים מששת ימי בראשית ומיני אז ממשיכים לשטוף את ארמונותיהם הקדומים של ילדים מאז ומקדם. מן הסתם ימתינו למחר עת יעלה השחר במזרח.

גילי בכתה. היא אהבה את העיסוק המרתק של מגע החול הרך, אבל הבינה שהגיע הזמן ללכת, כמו בכל הפעמים. היא קמה באי חשק בולט וצעדה בעקבות אחיותיה כשהיא מפנה את ראשה אחור, אל אסון הטבע שבלע את מעשה ידיה ברגע אחד .

השמש האדימה והחלה לשקוע אט אט אל הים כשהיא לוקחת עמה את החלום המתוק של גילי הקטנה ומשאירה את החוף חשוף לערב היורד על פני היקום.

* * *

תשנ"ב.

גילי ממשיכה לנסוע לחוף, אבל הפעם היא ידידתם הטובה של המים. הים כבר לא מפחיד אותה. לפעמים היא נזכרת בארמונות החול שאהבה כל כך. את יצירות כפיה בילדותה. אילו לא הייתה בושה במשחקי הילדות, הייתה לבטח כבר בונה שוב את ארמון החול, הפעם בצורה משודרגת, להנאתה. היא לא חשבה לרגע שהחלום שקבור מתחתיה עוד יתגשם. היא לא חשבה לרגע שהחלום שנתון בתרדמה עמוקה שייך גם למבוגרים ולא רק לילדים.

מלבד חלומותיה, שהיו מתוקים, התמודדה, גילי כמו כל אחד אחר עם מה שזימנו לה משמים. אז לא ידעה למה דווקא היא מתקשה בלימודים ומדוע ציוניה לא מספקים. מעבר לכך, מדוע באמת היא לא מצליחה להתאמץ כדי לספק את רצון מורותיה? האם היא טיפשה, חלשה, אולי מתרשלת? תמיד האמינה במה שהמורות השמיעו לאוזניה בארבע עיניים, "אם תרצי, תוכלי גם את להיות חרוצה!". רק על החוף מול הגלים שמתנפצים וסוחפים את החול מתחתיה צצו לה הרהורי ספק חדשים. לא. אני עוד אוכיח לכל מי שמזלזל בי שיום יבוא ואצליח. השמש הצורבת פינתה חלק מהחום הנוקב לרוחות מערב קרירות. גילי שכחה באותם רגעים שגם משאלות לב רגעיות אינן אובדות ויש מי שנושא אותן ומגשים אותן בבוא העת לכל חי. הגלים שהתחזקו ככל שהשמש התרחקה, נחלשו וגלשו לאיטם לים האין סופי.

* * *

תשס"ב.

"אין לך מושג כמה זה משמח אותי", השמיעה באוזניה ריבה אחותה.

"גם אותי, אני לא נרגעת מכך שקיבלו אותי למכללה", הגיבה לה גילי באמצע ארוחת הערב המגוונת שרק ריבה יכלה להרשות לעצמה להגיש.

"אמרתי לדיויד שאת חייבת להתקבל". ריבה ידעה היטב איך לרתום את דיויד, בעלה האמריקאי והעשיר, לטובת משפחתה.

"ריבה, את מאמינה שאצליח? את יודעת שרק בחודש האחרון הגעתי מישראל לניו ג'רסי. עדיין לא השלמתי תעודת בגרות. לא גמרתי תיכון, והאנגלית שלי שואפת לאפס. אני צריכה להיכנס לקמפוס בעוד זמן קצר. אני אמורה ללמוד הנדסה ואדריכלות, והכל בשפה האנגלית". גילי נזקקה נואשות לדימוי עצמי גבוה, וזאת סיפקה לה אחותה ריבה. היא לא יכולה לאכזב אותה.

"גילי, את תצליחי. ברור בלי ספק, אל תפחדי מאף אחד. תאמיני בעצמך. אני ודיויד לצידך". ריבה סימנה את המטרה: גילי עם קריירה אקדמית. היא חייבת להצליח. גילי תהיה הצלחת המשפחה.

דבר אחד היה ברור לגילי: יש לה מטרה, והיא לא מתכוונת לוותר.

* * *

תשס"ח.

מחיאות כפיים סוערות נשמעו בחלל אולם הכינוסים, שם נערכה מסיבת סיום והענקת תעודות למקבלי התואר. מחיאות כפיים הבקיעו את הלב כשהמנחה קרא בשמה של גילי. גילי קמה ממקומה כשגלימה שחורה עוטה את כתפיה וכובע מרובע שחור מונח לראשה, אביזרי תלבושת אחידה של מסיימי מחזור. נרגשת עד דמעות צעדה כבתוך חלום לקראת התעודה המונפת בידו של ראש הקמפוס. אני, גילי הקטנה, סיימתי 5 שנות לימודים בהצלחה. זו אני. האין זה חלום?

ריבה אחותה התענגה מההצלחה הבלתי אפשרית, ונזכרה מיד איך הפרופסור הנכבד שלימד וליווה את גילי בכיתתה טען באוזני דיויד בעלה שגילי היא סיפור הצלחה. גילי הרימה את המגמה להנדסה ואדריכלות. גילי היא זו שעבודותיה מוצגות לעיני כל בחלון הראווה של מצטיינים. גילי היא זו שלא ניצלה את ימי חופשתה לטיולים, אלא לשקידת חומר לימודי. האם זו גילי הקטנה? גילי שלא אהבה ללמוד? האם הוא סיפר לך על גילי שלנו?

"גילי, היית נהדרת", חיבקה ריבה את אחותה המצטיינת לאחר שאמם חיבקה אותה בחום.

"גילי, את מאמינה שעשית את זה?", קראו אליה אחיה ואחיותיה, שנכחו במעמד.

"עדיין לא סיימתי", ענתה גילי בקצרה.

"מה???".

"יש עוד קורס של שנתיים למתמחים. זה קורס גבוה לתכנון מגדלים. אם אני מסיימת, אני בעצם מקיפה את כל הנושא בשלמות".

עדיין היה קשה לצפות שיעברו מספר שנים מועט וגילי תבנה תכניות ממוחשבות למגדלי רב קומות, תבנה הדמיות מסובכות, תייצר דגמי בתים לרוב על שולחן עבודתה, תגיש תכניות לבניית גורדי שחקים לגורמים המתאימים בניו ג'רסי ותשמש כמפקחת אתרי בנייה.

* * *

תשע"ג.

"ניל, אולי ניכנס למים? אתה רואה כמה הים רגוע", בקשה גילי מבנה הקטן.

"לא, אמא", ניל התעלם מבקשותיה החוזרות והמשיך להסיע את הטרקטור החדש שלו על פני החול, אוסף ומרוקן את החול לסירוגין, כשהדליים וכפות שלו מפוזרים על פני השטח.

"תראה את הילד ההוא, קטן יותר ממך וכבר נכנס לים ללא פחד".

"אז מה, אני בונה מגדל", ענה הפחדן הקטן.

רק כעת שמה לב אמו שהוא מגבב לעצמו משהו בוצי ללא צורה מוגדרת.

"אני אעזור לך. אתה רואה? פה יהיה הפתח ושם חלונות, נעשה לו שביל ארוך".

ניל נראה מאושר. הבית מושלם בעיניו הילדותיות. הוא הסיע את הרכב סביב ארמון החול עד שהגיע גל ארוך ועקשן וכיסה את כל שטח הבנייה בקצף לבן שנסחף אחורה אל הים והותיר את החוף נקי וחלק.

ניל בכה.

"אל תבכה, ניל, גם אני בניתי ארמונות, וגם לי סחף הגל את הכול".

"באמת?".

"כן, פעם, כשהייתי קטנה. אבל היום אף גל כבר לא הורס את הבתים והמגדלים שאני בונה. הגלים כבר לא מגיעים אליהם".

"למה?".

"הגלים סוחפים איתם ארמונות מחול. לא בתים ומגדלים מאבן וחומה".

גילי אספה את צעצועיו ופנתה ללכת כשהיא מותירה את צעדיה על החול. לצידה טבועות היו עקביו הקטנות של ניל.

"אמא, גם מחר יבוא גל גדול ויהרוס לי הכול?".

"גלי הים רק שוטפים את החוף, גם את האבק מחלומותיהם של הילדים. את החלום האמיתי שלך, ניל, אף אחד לא יוכל לקחת".

ניל הפנה את ראשו אחורה, מנסה ללא הצלחה להבין את הנאמר.

* * *

תשפ"ג.

אחוז גבוה של אינפלציה הביא למיתון בענף הנדל"ן. גם במשרדה המפואר של גילי הנפיקו פיטורים כמניעה להתמוטטות הענף. גילי לא נמנתה בצוות של מקבלי ההחלטות, אך תפקידה הבכיר והאחראי עמד לה להישאר במשרה ולייצב את הספינה. הנייד שרטט על שולחן עבודתה, בישר שבנה ניל על הקו. רק הוא יכול, באותן שעות לא יציבות, לתת לה מעט רוגע.

ניל בן 18 היום, נער חסון וחכם. מתקרב ליהדות. הוא החל לאתגר אותה בענייני אמונה, והיה מביא אותה לעיתים קרובות מאוד להישאר ללא מילים.

כן, בעבר הרחוק אולי הייתה מדברת כמותו. אבל ריחוק של שנים מהבית המסורתי והדתי בו גדלה שאבו אותה להלך הרוח החילוני של "אני מאמין רק במה שאני רואה". שיחות הערב בינה לבין בנה ניל, שהחל להשתתף בשיעורי תורה, החלו לסדוק את בניין חייה אותו בנתה.

"אמא, שמעת חדשות? גל שיטפון בחוף המערבי שהגיע בעקבות רעידת אדמה שטף בתים שלמים וסחף אותם אל הים?".

"חבל מאוד, עבודה רבה ירדה לטמיון".

"אמא, את לא צריכה להצטער. יש בתים ששום גל לא יהרוס אותם".

גילי הביטה בבנה, ולא הבינה מה ברצונו לומר.

"אל תדבר איתי בחידות. ניל...".

"כל בנייה רוחנית, כל התקרבות לתורה, כל שבירת מידות – היא עוד נדבך בבניין שנשאר לנצח. זה המבנה העמיד בפני כל נחשול. זהו ארמון ששום גל לא יוכל לו".

גילי לא ענתה. גל הרהורים חדש שטף את מוחה. האם כל מה שבניתי עד עתה כבר לא איתן? ואולי גם הוא נועד להיות רק גל שבא לשטוף את האבק, כדי להבין מה הוא הבניין האיתן ביותר בעולם.