פרשת ויגש: כשאנחנו שמים את היד על העיניים, אנחנו יודעים שה' יעזור לנו

יעקב קיבל חַיּוּת מהידיעה שבנו יוסף חי והוא שליט במצרים, אולם יעקב חשש מלרדת למצרים. הקדוש ברוך הוא ציווה את יעקב לרדת למרות החשש והוא אמר לו: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מ"ו, ד').

מה כוונת הבורא: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ"?

בפשטות, הכוונה שיוסף ידאג לכל ענייניו הגשמיים של יעקב: "ישית ידו על עיניך – על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם" (רשב"ם). "לא תצטרך לפקוח עיניך להשיג חפציך, כי יוסף יגיעם אליך בזולת השגחתך, ולא תצטרך אתה להתעסק עם המצרים הבלתי ראויים לקרוב אליך" (ספורנו).

ה"אבן עזרא" מבאר: "ויוסף ישית ידו על עיניך - במותך, כי כן מנהג החיים עם המתים". כלומר, יעקב מתבשר שהוא ימות במצרים ויוסף יטפל בקבורתו ובין היתר הוא יעצום את עיניו, שהרי נהגו שקרובי הנפטר עוצמים את עיני הנפטר (שולחן ערוך יורה דעה סימן שנ"ב, ד', ברכי יוסף שם סעיף ג').

ה"אור החיים" הקדוש מחדד את דבריו של ה"אבן עזרא". במילים "ויוסף ישית ידו על עיניך" טמונה הבטחה ליעקב שיוסף לא ימות בחייו, משום שיעקב חשש מכך. "נתכוון להבטיחו שלא ימות בחייו. גם לצד שכמה פעמים הזכיר יעקב זיכרון המוות על יוסף, ואמר גם כן 'כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה' (וישב ל"ח). לזה חזר להבטיחו שלא יחוש ל'כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט' (קהלת י', ה')".

כלומר, במשך תקופת היעדרות יוסף, יעקב התבטא כמה פעמים שעליו להתאבל על יוסף. עכשיו, כשיעקב שומע שיוסף חי, הוא חושש שהדיבור שלו עלול חלילה להשפיע לרעה על יוסף, ועד שסוף סוף הוא יזכה לראותו, הוא ייאלץ שוב להתאבל עליו. כך הרי קרה עם רחל – יעקב קילל אותה בשוגג ומאותה קללה מתה רחל בדרך. לכן הקדוש ברוך הוא "הרגיע" את יעקב ואמר לו - אל תדאג, אתה לא תתאבל על יוסף, הוא לא ימות בחייך. רד למצרים ותתאחד עם בנך בשמחה, עד יום פטירתך.

רואים אנו שוב כמה עלינו להיזהר בלשוננו, ואפילו מדיבור שיוצא מפינו בשגגה.

ה"אור החיים" כותב הסבר נוסף: "עוד נתכוון לומר אליו, כי העלייה של יעקב לא תהיה בחיים חיותו, אלא לאחר מיתה... גם מזה ידע כי אין לו רשות לצאת ממצרים בחיים חיותו, כדי שיקויים דבר השם שישית יוסף ידו על עיניו, ואם ייצא, אין הדבר יכול להתקיים". כלומר, במילים אלו יעקב מבין שהוא יחיה במצרים עד יום פטירתו, ואין לו רשות לצאת ממנה בחייו שהרי עליו לממש את הציווי האלוקי שיוסף יעצום את עיניו.

ישנו הסבר נפלא ומחזק שמופיע בספר "משך חכמה".

יעקב חרד מהמחשבה של לרדת למצרים. יעקב חרד מהמחשבה שהגלות שהובטחה לאברהם אבינו מתחילה להתממש עכשיו. במילים "ויוסף ישית ידו על עיניך", הקדוש ברוך הוא מלמד את יעקב ואת כולנו – דרך חיים. מיוסף אתה יכול ללמוד, שאי אפשר לבחון את המציאות רק כפי איך שהיא נראית לעיני בשר. אומר הקדוש ברוך הוא ליעקב - במקרה של יוסף ראית את זה בעיניך. האם האמנת שיוסף – שעליו אמרת "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (ל"ז, ל"ג), הוא מושל בארץ מצרים? האם האמנת שיוסף, למרות היותו לבד בארץ טמאה כמו מצרים, הפך להיות "יוסף הצדיק"?

הסיפור עם יוסף מלמד אותנו, שיש למציאות רבדים הרבה יותר עמוקים ממה שאנו מסוגלים לראות. גם דברים שנדמה לנו שאנו לא מבינים את הקדוש ברוך הוא, לעתיד לבוא יתגלה הכל. זו כוונת התורה "ויוסף ישית ידו על עיניך". הסיפור של יוסף גורם לנו להבין שלעיתים צריכים אנו לכסות את העיניים ולהבין שיש בעולם עומקים גדולים יותר. אומר הקדוש ברוך הוא ליעקב, רד למצרים בעצימת עיניים – יש לי את המהלכים והדרכים שלי.

ידועה ההלכה שבאמירת "שמע ישראל" יש לשים את היד על העיניים, בפשטות המטרה היא בשביל לכוון יותר באמירתה. ספר "מקור חיים" (על שולחן ערוך אורח חיים, חיבר אותו אחד מגדולי ישראל בן דורו של ה"מגן אברהם") מבאר, שהסוד של כיסוי העיניים הוא כמו שאומר ה"משך חכמה", הבנה שהמציאות גדולה הרבה יותר מאשר מה שהעיניים מסוגלות לראות. אנו מקבלים עול מלכות שמים, "השם אלוקינו השם אחד", אנחנו מקבלים את הטוב ואת הרע לא לפי הנראות החיצונית שלהם, אלא לפי האמת, שאותה נהיה מסוגלים באמת לראות רק לעתיד לבוא.

נראה את לשונו היפה של ה"משך חכמה": "יתכן, כי אמר לו שבל יחקור בעיונו ובעיניו השכליים על תכלית ומהות העניין שצריך לירד למצרים ולעלות, כי מה זה תכלית וסיבה לאיזו שלמות? שלאברהם אמר לילך לארץ כנען, להישאר שם בארץ המיוחדת לו, אך לילך למצרים מה זה תכלית? אמר, כי העניין של 'יוסף ישית ידו על עיניך', שזה העניין, יעצום עיניך שבל תחקור ובל תסתכל אחרי דרכי ההשגחה כי רמו. כי מי מילל זה אשר הצער של יוסף יהא לתכלית נרצה כזה, שידור במצרים ויהי לשליט ויפרסם דעות צודקות וכל הארץ יהיו כפופים לו? הלא זה העניין די לשום יד ולכסות השקפת עיניך והבטת הבנתך המוחשת...".

זהו מוסר השכל גדול לכולנו. אם חלילה אנו נאלצים לרדת למצרים שלנו, כדאי לנו "לעצום את העיניים" ולהבין שנסתרות דרכי השם.

דוד המלך אומר: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" (תהלים קכ"א).

בפשטות, דוד מלך ישראל היה במצב קשה והוא נשא עיניו אל האופק, אל ראשי ההרים, לבחון מאין תגיע העזרה. "מנהג כל מי שהוא במצור לשאת עיניו, אולי יבואו עוזרים לו להרחיק אויב" (אבן עזרא, שם).

המלבי"ם כותב: "והוא נושא עיניו אל ההרים שמא משם יבוא לו העזר. וראה שלא בא העזר מעבר להרים, רק עזרי בא מעם השם עושה שמים וארץ, רצה לומר, עושה הטבע (הנהגת ה"ארץ") ומה שהוא למעלה מן הטבע (הנהגת ה"שמים"). שהנהגת הטבע מיחס לעושה הארץ ומנהיגה על פי השמים שהוא המערכת, והנהגת הפליאה מיחס לעושה השמים ומנהיגם בכח שלמעלה מהם, וכן העזר הזה נדמה לי שהוא ארצי טבעיי ובאמת הוא שמימיי השגחיי".

"מאין יבא עזרי" זה לא שאלה, מאיפה תבוא העזרה, אלא מענה – "מאין יבוא עזרי". מה"אין" יבוא עזרי, ממקום שאני לא חושב, ממקום שאני לא מצפה, משם יבוא עזרי. דווקא בדברים הכי חשובים לאדם, הוא לא יכול להתוות לקדוש ברוך הוא את הדרך שזה יהיה דווקא בדרך זו, אלא דווקא מהאין, מהנעלם, משם יבוא עזרי. "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ, יז), לפעמים מה שמכוסה מאתנו, שם הקדוש ברוך הוא נמצא.

היכולת "לשים את היד על העיניים" היא חלק מהביטחון שדווקא מ"האין" יבוא עזרי, מההנהגה הנסתרת של אלוקים, ולא מ"העין", מהמקום הנגלה והברור.