הכאב של הילדה הקטנה מכיתה ז' חזר אליי בקטמנדו

שירה שנאה אותי מהרגע הראשון שבו עליתי על ההסעה.

הייתי תלמידה חדשה בכיתה ז'. "זאתי החדשה", הפטירה שירה בשנייה שבה עליתי על האוטובוס. "שלא תחשוב לרגע להרים ת'אף שלה. חושבת ת'צמה, שאם היא חדשה פה יהיו לה זכויות בכיתה שלנו. שלא תחלום על זה אפילו, הסנובית הזאתי. אני אמרר לה את החיים!", היא הצהירה לפני כולן.

ככה זה התחיל, וזה אף פעם לא נגמר.

אף אחת לא הבינה מה היא רוצה ממני. לא המורות, וגם לא שאר הבנות, שקיבלו אותי יפה.

שירה לא התעייפה מלהציק לי בכל דרך אפשרית: כינתה אותי בשמות, סיפרה עלי סיפורים שלא היו ולא נבראו, העלילה עלי עלילות וניסתה לסכסך ביני לבין החברות. היום, בדיעבד, אני מבינה שמדובר היה בקנאה. אבל אז – זה היה בלתי נסבל. היא פשוט לא נתנה לי צ'אנס. חשתי על בשרה של ילדה צעירה מהי שנאת חינם אמיתית.

* * *

"יש בחורה ישראלית בגסט האוס שלנו שלא יוצאת מהחדר. היא סובלת מהתקפי חרדה מהרגע שהיא יצאה מהארץ", אומרים לי כמה חבר'ה. מישהי מביניהם מכירה אותה מהבית, ומספרת לי שמיטל תמיד היתה רגישה מאוד. בחורה קצת אחרת, עם הרבה מאוד חרדות, אבל עכשיו המצב ממש קשה.

כשאני נכנסת אל החדר הקטן שלה, מיטל שוכבת על המיטה, כשפניה כלפי מטה. אני מלטפת לה בעדינות את התלתלים, והיא מתחילה לבכות. כל הגוף שלה רועד מבכי.

היא מספרת לי כמה רצתה את הטיול הזה. כמה חלמה להוכיח לכולם שהיא כן מסוגלת להתמודד ולהילחם בכל השדים שיש לה בראש. אבל מה היא תעשה? היא לא מסוגלת להתמודד עם החרדות ועם התחושה שבכל רגע יכול לקרות אסון. "אני פוחדת, חני. כל כך!", היא זועקת אל הכרית.

הלב שלי יוצא אליה. אני מבטיחה לעזור לה. לא לעזוב לה את היד. ואז היא מתהפכת עם הפנים אליי, ופתאום זה מכה בי: זאת שירה! כלומר, זו לא יכולה להיות היא, אבל הבחורה במיטה דומה לה שתי טיפות מים. ממש העתק הדבק. מה קורה פה?!

בגרון יבש אני שואלת אותה אם היא הבת שלה, והיא מספרת לי בהתלהבות שכן. אמא שלה באמת למדה פעם בבית ספר של חב"ד. "לכי תדעי", היא אמרה לה לפני שיצאה לטיול הגדול, "אולי עוד תמצאי בבתי חב"ד חברות שלמדו איתי בבית הספר. אולי אפילו בכיתה...".

אני קופצת את ידי לאגרוף. אם רק היתה יודעת...

* * *

הלוואי שיכולתי לספר שהיה לי קל לעזור לה. אבל האמת היא שזה היה ניסיון קשה! הייתי צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שהיא לא אשמה! שאני צריכה לדאוג לה בדיוק כמו לכל מי שנמצא אצלי בבית. למרות הכל.

מיטל, מצידה, היתה איתנו חודשיים. היא סיפרה לכולם שהיא מרגישה נהדר. בבית חב"ד קטמנדו היא מוצאת מזור לכל החרדות שלה. הברק שב לעיניה.

עד היום, כשמדברים על שנאה של חינם – אני נזכרת בסיפור שלי עם שירה. וכשמדברים על אהבה גם כשהיא הכי מאתגרת שיש - אני חושבת על כל הרגעים שבהם טיפלתי במיטל, על כל הפעמים שבהן החזקתי לה את היד, וחייכתי אליה חיוך גדול, כשבפנים, בתוך הלב שלי, כאבתי כל כך את כאבה של הילדה הקטנה מכיתה ז'.