יש בלגן גדול: שמעתם פעם על "הפרעת סדר וארגון"?

כשהייתי ילדה, אי שם בשנות ה-80, נדמה שהכל היה הרבה יותר פשוט. אם למדת והצלחת במבחנים – היית ילד טוב. אם לא למדת והצלחת במבחנים – היית מחונן. אם הפרעת למורה בלי סוף והצקת לילדים בכיתה – נחשבת לילד מופרע (מי שמע אז על "אין ילד רע, יש ילד שרע לו?!"), ואם חלמת בשיעור ואיכשהו הצלחת לעבור את שנות הלימודים בקצה הכיתה – תוייגת כ"ילד שקט". זהו. בשנות ה-80 לא היו אבחונים, ואם היו, היה זה רק במקרי קיצון ממש. לא היו שאלות על כל תחושה ורגש שלך, כן היו עונשים שלא תמיד עזרו, אבל לפחות יצרו איזו הרתעה, וכאן זה נגמר.

היום, כאמור, המצב שונה לחלוטין. השוק מוצף באבחונים, הילדים מקבלים מענה לכל רגש ושאלה, ברוך השם. גם אם נדמה לנו שהעולם לקה ב"אבחון יתר", אפשר להתנחם בכך שבעיות רבות אצל ילדים מקבלות מענה שבעבר פשוט לא היה קיים.

לאחרונה אחד הילדים שלי עבר אבחון קשב וריכוז. אחרי מבחנים ומבדקים לרוב, הגיעה תוצאת האבחון: "הפרעת קשב וריכוז קלה שלא מצריכה טיפול תרופתי". הידד. על הדרך קיבל המתוק גם הגדרה נוספת: "מתמודד עם קשיי סדר וארגון". להגיד לכם שהופתעתי? לא כל כך. הרי כל אמא יודעת בדיוק איזה אוצר יש לה ביד. במקרה הזה מדובר באוצר של כשרונות, מרץ בלתי נדלה ברוך השם, טונות של רעיונות ו... בלגן, גדול.

ואם שאלתם את עצמכם: "איך זה נראה בפועל?", בבקשה: התיק? ערימות של דפים. המספריים? אבדו. שיעורי הבית? "כן, יש, אבל המחברת נעלמה. לא נורא, אקח חדשה". כשצריך לצאת בבוקר מהבית: "מה, כבר 08:00? איך הגיע 08:00? איפה הנעליים שלי?". ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם.

נקודת הקצה שלי מול הבלגן הגיעה ערב אחד כשבדקתי את התיק בשנת הלימודים הנוכחית, אחרי שהילד טען ש"לקח את עצמו בידיים לכבוד השנה החדשה". הצצה אחת בתיק גרמה לי להבין ש"לא ידיים ולא נעליים". דפים בנושא חגי תשרי שכבו מבוישים בתחתית התיק, נעלבים כיוון שלא הודבקו לפני חודשיים וחצי במחברת חגים (שכבר מצאה את דרכה מזמן לגניזה). המחברות אמנם היו מסודרות יחסית אבל חסרות כל כך הרבה חומר כתוב ושכפולים, והספרים כבר הספיקו לאבד את עטיפות הניילון עליהן עמלתי שעות בתחילת השנה.

כששאלתי את הילד מה קרה ל"לקחתי את עצמי בידיים?", הוא ענה לי במתיקות של פוליטיקאי: "אמרתי שאשתדל, לא הבטחתי". מה שנכון.

באותו ערב הבנתי שיש כאן בעיה שלא תחלוף מעצמה. בשנות ה-80 תיק כזה היה מזכה את הילד בתיוג של "ילד מבולגן, מעופף", אבל היום השכילו להבין שיש כאן קצת יותר. מדובר בבעיה אמיתית – ואפשר לפתור אותה. "המעופפים והמבולגנים" בני הדור שלי גדלו והצליחו למצוא פתרונות לעצמם. חלקם הם כנראה המפתחים של כל העזרים והפתרונות הטכניים שישבתי והזמנתי עוד באותו ערב מאתר מיוחד של קשב וריכוז.

אני יכולה להעיד שהתמודדתי ועודני מתמודדת עם אותה הבעיה, רק שמעולם לא ידעתי שיש לה שם. לאורך השנים למדתי לבד לארגן את חיי, למצוא פתרונות מתאימים ולבנות לעצמי מערכות מותאמות למוח השוצף והגועש. למדתי שאני חייבת רשימות כדי לתפקד, שיש לי צורך לראות את הדברים מול העיניים (מה שנקרא טיפוס ויזואלי) ולכן כדאי לי להניח את כלי הכתיבה והספרים על מדף גלוי, ובעיקר למדתי לנהל שגרה של הרגלים קבועים – מה שמקל עלי מאוד את חיי היום יום.

איך יודעים שכדאי ללכת לאבחון?

ישנם סימנים ברורים מאוד המעידים על קשיי ארגון אצל ילדים. במקרה שלנו, למשל, הופיעו רוב הסימנים אך לא כולם:

• הילד מגיע פעמים רבות לכיתה עם ילקוט לא מאורגן, חסר ציוד, מאבד ציוד.
• פעמים רבות, בעיקר במתמטיקה – מתקשה ברכישת החומר.
• עשוי להתנסח בצורה לא מאורגנת בכתב וגם בעל פה.
• התפקוד הלימודי של הילד לוקה בחסר – דוחה משימות או לא מבצע בכלל, מגיש עבודות באיחור, שוכח ללמוד למבחני. (אצלנו זה היה הסימן הברור ביותר).
• לעיתים יתקשה לזכור בגלל חוסר ארגון מחשבתי (מה שנקרא – הראש שלו מלא בלגן).
• חסר שקט. נוטה לשכחנות, פזרנות, דחיינות בלימודים ובתחומים נוספים בחיים.
• עשוי לא לעמוד בקצב הכללי של הכיתה.
• מתוסכל, "מרים ידיים". מוותר מראש.
• לעיתים מגיע למצב של עימות עם הסובבים אותו.

​איך מאבחנים?

ראשית, צריך לפנות לרופא המשפחה. הרופא נותן הפניה למכון התפתחות הילד של הקופה או לנוירולוג, לפי שיקולו. לכל קופה אופן טיפול ביורוקרטי שונה באבחונים. בקשו במזכירות הקופה הסבר מפורט על תהליך האבחון ופעלו לפי הצעדים הנדרשים. ייתכן והתהליך ייקח זמן. לעיתים ישנם תורי המתנה ארוכים והרבה "טופסולוגיה" בדרך. אל תתייאשו. בכתבה הבאה נביא חלק מהפתרונות שאפשר ליישם כבר עכשיו כדי לעזור לילד עוד לפני האבחון, ולהקל עליו.

הכתבה הנה לצורך מסירת מידע בלבד ואין לראות בה תחליף לייעוץ רפואי